טריפ נעורים

אמריקן גראפיטי / ג'ורג' לוקאס, 1973

סרט שעיצב את המיתולוגיה של הנעורים באמריקה, ומתרחש, ולא במקרה, ב-1962, רגע לפני רצח קנדי ועננת הציניות והפסימיזם שהתקדרה בשמיה. בשנה בה הופק הסרט, כבר נראתה ראשית העשור הקודם כחלום סנטימנטלי, שטוף אופטימיות ותמימות בני עשרה. מדובר ביצירה אוטוביוגרפית-למחצה המגוללת יממה בחיי מתבגרים בעיר קטנה בקליפורניה, שהחידוש הגדול בה היה השימוש הבלתי פוסק בלהיטי התקופה הנדונה כאלמנט סיפורי מרכזי.

גריז / רנדל קלייזר, 1978

המיוזיקל המצליח בתולדות הקולנוע. השירים הפכו לחלק מה-DNA של כולנו. בהתחשב בגילאי השחקנים הראשיים – טרוולטה (24), אוליביה ניוטון ג'ון (30) וסטוקארד צ'נינג (34) אפשר היה לקרוא לסרט "תיכון עם בריחת סידן". מצד שני, איך אפשר להיות מרושעים כשנזכרים בקטעי הקיטש המופלאים? (הפיבוריט הוא כשניוטון ג'ון שרה Hopelessly Devoted To You, ופניו של טרוולטה משתקפים בגיגית המים בחצר). הדבר הרע היחידי בסרט ניתן לסיכום בשתי מילים: "גריז 2" (למרות ההיכרות עם מישל פייפר).

בית החיות / ג'ון לאנדיס, 1978

מתוך הסרט. לא מוכנים להתבגר

על קו התפר שבין ילדות לבגרות אמריקאית נמצא הקולג'. לימודים? הצחקתנו. שתייה עד עילפון חושים, מסיבות טוגה פרועות ומתיחות אינפנטיליות. מחשבות עמוקות יעלו רק לאחר ג'וינט או שנים. כיאה לקומדיה שנוצרה לאחר וייטנאם ווטרגייט, האויבים הם הממסד, המנהל, הספורטאי והפוליטיקאי – כל אלו שרוצים להשליט את מרותם. הם לא יצליחו. בכל פעם שויל פארל מתפשט, וינס ווהן מתחמן ואואן וילסון מתלבט האם הגיע הזמן להתבגר – הם חייבים חוב של כבוד לדגנרטים מאחוות דלתא: "אוטר", "פינטו" "בון" "פלאונדר" ובעיקר ל"בלוטו" החצ'קון האנושי (ג'ון בלושי).

אסקימו לימון / בועז דוידזון, 1978

החבורה הצברית ההרואית היא עתה שלישיית מתבגרים שטופי הורמונים היוצאים למבצעים נועזים בחדרי המיטות ומקלחות הבנים. הסרט הישראלי המצליח של כל הזמנים (מיליון ו-350 אלף צופים), שחנך גל של סרטי נוסטלגיה כחלחלים לבורגנות התל אביבית של שנות ה-50 ולימי מפא"י האבודים. בנצי הרגיש, מומו הכובש ויודה'לה הלץ מייצגים את שלושת פניו של הצבר המיתולוגי שהלך לבלי שוב. “אמריקן גרפיטי" הישראלי, וחלוץ סרטי הנעורים מתוצרת הארץ.

הלגונה הכחולה / רנדל קלייזר, 1980

שילדס. רק בת 14

הפנטזיה הרומנטית האולטימטיבית לבני הנעורים. ילד וילדה שספינתם נטרפה בים לומדים לשרוד על אי בודד, ועם השנים מגלים את מיניותם. ברוק שילדס ארוכת השיער, כאן רק בת 14, חשפה לראשונה את חמוקיה שפריחתם זה אך החלה, ובקולנוע "אורלי" התל אביבי ישב אז ילד בן 12 שהתרגש ולא הבין מדוע. הסרט, המבוסס על ספר מאת אנרי דה ור סטקפול שראה אור לפני מאה שנה בדיוק (ועובד קודם לכן לקולנוע ב-1949), גולל סיפור של אהבה ראשונה על רקע שקיעות קיטשיות ונופים אקזוטיים. ברוק שילדס וכריסטופר אטקינס – אדם וחווה לגילאי העשרה, שלחו זה אל זו את החיוכים הכי צחורים כשאיברי הרבייה שלהם מוסתרים כהלכה על ידי צמחיה טרופית.

שיגעון של מסיבה / קלוד פינוטו, 1980

כמעט דבר לא נחקק מסרט צרפתי זה על ייסוריה של אהבה ראשונה, למעט תמונתה של סופי מרסו בת ה-13 הרוקדת סלואו לצלילי "dreams are my reality”. אבל זה היה ונותר אחד הדימויים המייצגים של שנות התבגרותנו.

נעורים בקצב מהיר / איימי הקרלינג, 1982

תלמידי התיכון הקליפורני בסרט זה היוו מקור השראה לסרטי ג'ון יוז ולסדרות טלוויזיה כמו "דגראסי”. את התסריט כתב קמרון קרואו לאחר שהיה "סוכן שתול" בתיכון. למרות שזו קומדיה ויש גם קצת ציצים (בעיקר זכור לטוב הקאלט האירוטי של פיבי קייטס המגיחה מהבריכה), הסרט שולח מבט נבון ורגיש לעולמם של בני הנוער. הדיוק מושג גם באמצעות אוסף מדהים של שחקנים צעירים שהקריירות שלהם החלו בסרט: שון פן (הגולש המעושן ספיקולי), ג'ניפר ג'ייסון לי (מבתולה בת 15 למשתרללת), ג'אדג' ריינהולד (המשקיען עם החברה שלא נותנת) ופורסט וויטאקר (השחור הייצוגי ההכרחי). הקרלינג תחזור לתיכון ב-1995 עם "קלולס" המתוק יותר והמדויק פחות.

ראסטי ג'יימס / פרנסיס פורד קופולה, 1983

בגלל קופולה. אבל לא רק

אחד משני סרטי נעורים שצילם פרנסיס פורד קופולה ב-1983, על פי ספריה הפופולריים של אס.אי. הינטון (האחר הוא "נערי הכרך"), ואשר הציגו דור חדש של כוכבי הוליווד לעתיד: טום קרוז, רוב לאו, מט דילון, ניקולס קייג', מיקי רורק ודיאן ליין, רשימה חלקית בלבד. הסרט הנדון הוא, כהגדרת הבמאי שלו, art film לבני הנעורים, ובהתאם הוא מצולם ברובו בשחור-לבן מסוגנן (למעט כמה דגים באקווריום הבולטים בצבעי אדום וכחול), עתיר בסימבוליזם, ומתרחש בחלל ובזמן לא לגמרי מוגדרים, עם עננים השטים ברקיע בהילוך מהיר. הגיבור הוא מנהיג כנופיית נערים (דילון) התולה עיניים מעריצות באחיו האופנוען (רורק), שבגילו הצעיר כל שנותר לו הוא עברו המהולל.

מועדון ארוחת הבוקר / ג'ון יוז, 1984

מהאוטר הגדול של סרטי הנעורים מגיעה הפסיכודרמה התיכונית האולטימטיבית. מה קורה כשמענישים בריתוק של יום שלם ספורטאי (אמליו אסטבז), אנרכיסט (ג'אד נלסון), חנון (אנתוני מייקל הול), פריקית (אלי שידי) וילדת תפנוקים עשירה (אייקון הסקס התמוה – מולי רינגוולד)? התשובה ברורה. בהתחלה ניכור, לאחר מכן קצת כעסים ועימותים, ובשלב המזכך והאחרון – שיחות נפש מפויסות ואחווה גדולה. המסר המניפולטיבי והקוסם – אל תראונו כסטריאוטיפים פשוטים, אנחנו מקסימים ורבי פנים כשלומדים להכיר אותנו. כמו תיבת נוח אבל ברוורס – הם ייצאו מהריתוק בזוגות זוגות (חוץ מהחנון, כמובן), מן הסתם כדי לקנות את הפסקול הפופולארי של השירים שנשמעו בסרט.

בחזרה לעתיד / רוברט זמקיס, 1985

לא בדיוק סרט נעורים רגיל, אבל יש בו את המימד הנוסטלגי לשנות החמישים (כמו ב"אמריקן גרפיטי" וב"גריז”), וחשוב מכך - מסגרת עלילתית המאפשרת לבני נוער לפעול במנותק מהשפעת המבוגרים. הקאטץ'? הצעירים הם ההורים של הגיבור שחזר בזמן. כל הדינמיקה של התבגרות, התפכחות ובחירה בדרך חיים מקבלת טוויסט אדיפאלי. הבן צריך להימלט מחיזורי אמו, וליצור מחדש את רגע הזיווג המיוחל בין ההורים שיאפשר את קיומו. ההצלחה של הגיבור לא רק תציל אותו אלא גם תשנה את מסלול חייהם ואופיים של הוריו. פתרון יעיל אך קיצוני במקצת לבעיית ההורים הלא מגניבים שמטרידה לא מעט בני נוער.

שמתי ברז למורה / ג'ון יוז, 1986

עיצב מתבגרים חינניים

הקלאסיקה של סרטי "איך לעבוד על ההורים מבלי להתאמץ". מתיו ברודריק המקסים הוא הנער שבכותרת המחליט לקחת יום חופשה מבית הספר לטובת סיבוב בעיר במכונית פרארי אדומה, ומפיל בפח, פעם אחר פעם, את מנהל המוסד החשדן. אחד מסרטיו הטובים ביותר של ג'ון יוז, הכהן הגדול של הז'אנר בעשור הגדול בתולדותיו (“בת 16 הייתי", “מועדון ארוחת הבוקר"), שהיטיב לעצב מתבגרים חינניים ומבוגרים עם מוח של ציפור.

טריפ נעורים / ריצ'ארד לינקלייטר, 1993

מדויק ומרגש

סרטו הטוב ביותר של לינקלייטר חוזר לסוף שנות ה- 70 ובוחן, מבעד לענני הגראס, את טקסי החניכה ביום סיום הלימודים וסיום התיכון. מהציד וההשפלה של העולים לחטיבה העליונה ע"י מסיימי התיכון, דרך השוטטות הטווסית במכוניות, וכלה בטקסי השתייה העישון והחיזור במסיבת הלילה המאולתרת של מסיימי התיכון. מדויק להפליא אך גם מבדר, מרגש, ומעורר זיכרונות לרגעים היפים של תקופה זו בחייו של כל צופה. גם כאן יש צוות שחקנים צעיר ומשובח הכולל הופעות משמעותיות ראשונות לאדם גולדברג, מתיו מקונהיי, ג'ואי לורן אדאמס, ואחרון חביב – בן אפלק בתפקיד אובניון הסדיסט.

Battle Royale / קינג'י פוקאסאקו, 2000

אין יותר קיצוני מזה. שילוב בין הדרוויניזם של "בעל זבוב" ו"המשחק המסוכן ביותר" (ציד אדם למטרות ספורט). ביפן עתידנית הוגים שיטה חינוכית מעניינת להחדרת משמעת בצעירים הסוררים: כל שנה נחטפת כיתה של תלמידי תיכון לאי בודד שבו מחייבים אותם ליטול חלק בתחרות ריאליטי. המטרה – לשרוד שלושה ימים ולחסל את כל שאר התלמידים. במאבק זה עומדים לרשותם כלי נשק, ערמתם ואפילו יכולת הפיתוי המיני. העימותים הפיזיים, המנטליים והמיניים מתרחשים גם בסרטי נעורים אחרים, אבל כאן הם מוצגים בצורתם הברוטלית והמעורטלת ביותר.

הכול אודות לילי צ'וצ'ו / שונג'י איוואי, 2001

ללא ספק בחירה אלטרנטיבית. גם יפני וגם נטול הומור. אלימות גופנית ופסיכולוגית ואפילו הורדה לזנות, היא מנת חלקם של תלמידי התיכון בסרט. אבל יש גם מימד אחר – פיוטי, מטפיזי ונשגב. העולם של הפורום האינטרנטי שבו מתכנסים מעריציה של הזמרת לילי צ'וצ'ו ומדברים על המוזיקה שלה, מאפשר סוג אחר של דינמיקה. שש שנים לאחר עשייתו זה עדיין הסרט היחידי שהצליח לתת ביטוי עמוק לאופן בו המרחב הווירטואלי יכול להחליף את המרחבים הפיזיים של סרטי הנעורים (גם אם השניים עתידים, בסופו של דבר, לקרוס חזרה האחד לשני).

קן פארק / לארי קלארק, 2002

שיא הניכור

סרטו הקיצוני ביותר של מייצג הניהיליזם של צעירים בפרברי אמריקה. teensploitation במלוא מובן המילה, כלומר תיאור נצלני ובוטה של חיי בני עשרה, אם אי פעם נטבע בכלל מושג כזה. הורה התוקף מינית את בנו, קלוז-אפ על נער מאונן, רגע לפני שהוא טובח את סבו וסבתו במיטתם, נער אחר היורד לאמה של חברתו, והדמות שעל שמה נקרא הסרט התוקעת לעצמה כדור בראש עוד לפני שדעכו כותרות הפתיחה. שיא הניכור והייאוש ב-suburbia שתועד אי פעם על הבד.