ניצחון פירוס
מדינת ישראל צריכה את החברה הדתית, אבל תוכל גם להסתדר בלי אלה מבין אלפי חייליה המעולים שיבחרו לסרב פקודה. משה (קינלי) טור-פז מסביר לחבריו הגאים בגילויי הסרבנות בחברון מדוע מדובר ב"ניצחון פירוס"
לפני שנתיים וחצי שרתתי עם הפלוגה שלי במילואים ביישוב נצרים ברצועת עזה. זמן קצר לפני המילואים נערכה חתונה של אחד מהקצינים בפלוגה. בחתונה פגשתי את אחד מצלפי הפלוגה, בחור מצויין מתל אביב. הצלף (במיל.) הביע את חששו מפני השירות בנצרים. הוא אמר לי ביושר כי הוא לא בטוח שיוכל ללחוץ ההדק בזמן שאתן לו פקודה, וגם קישר את קשייו לדעתו הפוליטית.
לאחר מחשבה ובירור עימו אמרתי לו כי הוא בדיוק הבן אדם שאני רוצה עימי בקרב. ההיסוס שלו ימנע ממנו ללחוץ על ההדק אם יראה למשל ילד פלסטיני חף מפשע בכוונת הצלפים, אך אני בטוח כי אל מול סכנה אמיתית הוא ידע לפעול בקור רוח, כפי שעשה בשירות הקודם שלנו בטול-כרם. החייל הסכים ויצאנו יחד וגם חזרנו בשלום משירות קשה ברצועת עזה, בטרום ימי ההתנתקות.
חבורת הסרבנים החדשה שנוספה השבוע בששון אל רשימת הסרבנים הלא ארוכה של הימין הדתי, מהווה לדעתי איום אמיתי על הלכידות והיכולת לבצע משימות בצה"ל של קיץ 2007. לא לחינם צוהלים קיצוני הימין, מנדיה מטר ועד ברוך מרזל, הרואים בפרשה נדבך חשוב בחזית הסירוב, ותיקון לצייתנות הכמעט מופתית שאפיינה את הציבור הדתי בתקופת ההתנתקות.
כמות החיילים הדתיים בגדודי הסדיר והמילואים הקרביים מגיעה היום לכ-25 אחוזים בממוצע. (בט' באב האחרון הושבת חלק גדול מארבעה גדודי מילואים שהתאמנו בצאלים, וניתן היה למצוא אותם בבית הכנסת המרכזי ברוב שעות הצום). רוב החיילים הללו שייכים למחנה הימין הדתי, גם אם הם הרבה פחות קיצוניים מרוב הרבנים בחברה הדתית. לבושתנו, סירוב הפקודה לפינוי ישובים ומתיישבים משטחי יהודה ושומרון הופך להיות בעיני רבים מהם לעניין חיובי, כמעט כזה הנתון בקונצנזוס.
החברה הדתית השפילה את עיניה לאחר ההתנתקות והיכתה על חטא שהיתה נחמדה מדי. רבים מתוכה רואים את אירועי עמונה כמודל לחיקוי. התופעה הזו מזכירה לי חבורת תלמידים בישיבה תיכונית שהכרתי, שלא התפרעה מספיק באירועי חודש אדר. לאחר מכן שאר השכבות בישיבה צחקו על אותה חבורת תלמידים וכינו אותה: 'חנונים', 'אוהבי רבנים' ועוד 'כינויי גנאי' של תלמידי תיכון אופייניים. כך טוענים היום תלמידי ישיבות ההסדר אל מול המכיניסטים כי הם 'ממלכתיים' מדי ואינם מצייתים ל'דעת תורה'.
בספר חדש שיצא לאחרונה מטעם ישיבת הר עציון: "עשר שיחות על העקירה", (הוצאת ידיעות אחרונות"), מכים חלק קטן מהרבנים על חטא הממלכתיות (בעוד אחרים מכבדים ומשבחים אותה). אותו חלק נענה היום לרחשי ציבור גדול המרגיש כי 'יצאנו פריירים'. קולות כגון אלו של הרב מדן הסבור כי אסור לכופף את "הממלכתיות הישראלית" ואסור לנצח את מדינת ישראל בכוח, אינם פופולריים כיום.
אז מה יהיה?
העתיד איננו נראה מבטיח. הניכור ההולך וגדל בין הציבורים השונים בישראל, גורם לחוסר אמון בסיסי של החברה הדתית במימסד הישראלי. בתודעה הדתית עצמונה נחשבת להפסד ועמונה לניצחון. סרבנות המונית נתפסת כמפתח למניעת עקירות נוספות מבית מדרשם של אולמרט ופרס.כל מי שהתעמת פעם עם "ערסים" יודע כי עיקרון ה"תחזיקו אותי...תחזיקו אותי לפני שאני מפוצץ אותו", מחזיק מעמד כל עוד החברים מחזיקים את המאיים ומונעים ממנו להתפרץ. מרגע שה"ערס" המאיים עבר את הגבול והחל באמת להרביץ הוא יחזור בדרך כלל מוכה שוק על ירך, וההרתעה המאפיינת אותו תיעלם.
מדינת ישראל צריכה את החברה הדתית, אבל תוכל גם להסתדר בלי אלו מבין אלפי חייליה המעולים שיבחרו לסרב פקודה. אם החברה הזו לא תכיל את ההבנה הקריטית כי ניצחון על מדינת ישראל וצבאה הוא ניצחון פירוס שיגרום לשרשרת סרבנות שמאלנית ויהרוס את הצבא, היא עלולה להישאר ללא עיקרון ה"תחזיקו אותי" שהניב עבורה פירות משמעותיים בעבר.
הויכוח הפוליטי והאידיאולוגי על עתיד החזקת שטחי יהודה ושומרון והשלטון על מיליוני פלסטינים הוא ויכוח לגיטימי. הקרב הזה צריך להתחולל בשדה הפוליטי-ציבורי, ובהתנהלות נכונה ניתן יהיה לנצח לפחות בחלק מהמערכה על אי פינוי נחלת האבות. שיטת הדונם ועוד דונם, עוד יישוב ועוד ישיבה הוכיחה את עצמה לאורך ההיסטוריה יותר מגישת "אף שעל". בקרב הסרבנות לא יהיו מנצחים, ולכן עדיף לנטוש אותו באיבו, בטרם יהיה מאוחר מדי.
משה טור-פז הוא מנהל בית ספר שק"ד בשדה אליהו, סמג"ד במילואים ודוקטורנט להיסטוריה
