יש לי לפעמים תחושה ששכחו אותי בבית

שנייה לפני שהוא פוסע לבית הקפה שבו קבענו להיפגש עוצר את רון שחר בחור בן 40 ומבקש ממנו חתימה. שחר ההמום משוכנע שעובדים עליו. "המחשבה הראשונה שלי היתה שהוא כנראה מנסה לצחוק עליי, או שהוא זייפן צ'קים שרוצה את החתימה שלי כדי למרוח אותה על איזה צ'ק שמן", הוא אומר. "שאלתי אותו 'למה?' והוא אמר 'מה זאת אומרת למה? כי יש לי כבר את של קיציס ואני רוצה גם את שלך'. זה היה כל כך רחוק ממני פתאום. בכל פעם שאני חותם למישהו אני שואל את עצמי 'למה?'. אני מרגיש שאני בעצם מתנצל על משהו".

 "אני לא רוצה לפספס את השנים הטובות שלי במקצוע". רון שחר. (צילום: דביר כחלון)

לא מפתיע ששחר מצא את עצמו מרוחק לפתע מפירורי התהילה. בכל זאת, קשה לומר שהוא מבלה את ימיו לאחרונה תחת אור הזרקורים. אלא שהתקרית הזו מאפיינת אותו הרבה מעבר לכך, היא בעצם מנקזת לתוכה את מלוא מהותו של כוכב "משחק החיים" ו"טלנובלה בע"מ", שבימים אלה טרוד בעיקר בהרהורים נוגים על עיסוקו, הרבה יותר מאשר בשיווק עצמי ובהדיפת מעריצים.

מה מטריד אותך בדיוק?

"מעציב אותי שאני מרגיש שאני לא מצליח עדיין להגשים את עצמי ולתת את מה שאני יכול במקצוע שלי. אני מודה לאל שעשיתי טלנובלות, ואני אף פעם לא מתחרט על דברים שאני עושה".

אז תסכים לעשות עוד טלנובלה?

"אם יציעו לי טלנובלה, אני לא אסרב לזה על הסף. זה לא שאני מפוצץ בעבודה היום ויכול לבוא ולהגיד שאין לי זמן להכניס ימי צילום. חוץ מזה, יש לי מטרות עכשיו, החיים שלי הם קצת אחרים".  

הסיבה להתכנסותנו הפעם, כמעט שנתיים וחצי מאז הראיון האחרון שלו, טמונה בסרט חדש בכיכובו, "המוסד הסגור", שבימים אלה מוקרן בסינמטק תל אביב מדי שישי בערב. לא עוד הפקה ישראלית מפוארת ומושקעת, כפי שהתרגלנו לקבל כאן בשנים האחרונות, אלא סרט סטודנטים בן 40 דקות, פרויקט גמר של צמד התסריטאים אלון גור־אריה (שגם ביים) ונועם שגב, שנמנים גם עם צוות "היפופוטם" (היתה להם תוכנית ברדיו תל אביב, עכשיו הם מתרכזים במערכונים שהם מעלים לאתר Flix), שכבר מזמן סיימו את לימודיהם והפכו אותו לפרויקט חיים וליצירה קולנועית משובחת.

אני די כוסית כשאני רואה את עצמי על המסך. שחר ב"מוסד הסגור"

ב"המוסד הסגור" שחר מגלם את רמי חרובי, סוכן מוסד נועז, שנשלח להציל את שגריר ארצות הברית שנחטף ומוחזק במדינת סוג'יירה. זה אולי נשמע דרמטי, אבל למעשה מדובר בגרסה הציונית ל"האקדח מת מצחוק". שחר משחק שם לצד פמליה מכובדת של שמות כמו אילן דר, אלי גורנשטיין, איריס אברמוביץ' ולנה אטינגר, ותאמינו או לא, הוא מאוד מצחיק בסרט, כמו בחיים, מתברר. "זו היתה חוויה מוזרה", מסכם שחר את צילומי הסרט, שכיאה לסרט בתקציב מינימלי, נמשכו לאורך ארבע שנים תמימות. "פעם בכמה חודשים קיבלנו טלפון שרוצים לארגן יום צילום, וככה זה היה. אבל בהחלט כיף גדול. כבר כשקראתי את התסריט צחקתי, אין כמעט דברים כאלה בארץ. ובניגוד לרוב הסטודנטים שיצא לי לשחק בסרטים שלהם, אלון ונועם ידעו בדיוק מה הם רוצים. היה לי קשה עם זה בהתחלה, כי ציפיתי לשיתוף פעולה וליצירה קולקטיבית, אבל בסוף נתתי להם את מה שהם ביקשו. יש להם חוש הומור מטורף, אני לא מבין איך הם מצליחים לחשוב על כל הפרטים הקטנים האלה. איך האנשים האלה חושבים? מה הם אוכלים שאני לא אוכל? טוב, מה שמשנה זה שהתוצאה מבריקה. אפילו הצלחתי להצחיק את עצמי".

תוצאה מבריקה, ובכל זאת, שחר לא עושה לעצמו לרגע חיים קלים. את השיחה על הסרט הוא מבלה בפרגון לאחרים ואפילו את רוב ההקרנה החגיגית, שנערכה לפני כשבועיים, הוא העביר מאחורי הווילון בכניסה לאולם, מתקשה לעכל את דמותו על המסך. גם עכשיו, כשאני מנסה להבין למה, הוא מדליק לעצמו עוד סיגרייה ומתפתל על הכיסא. "בדרך כלל ברגע שאני מסיים משהו אני שוכח ממנו. כשאני שומע 'קאט' ביום צילום, הדבר מת מבחינתי", הוא מסביר.

מה פתאום הביישנות הזו? תקן אותי אם אני טועה, אבל אתה לא אמור להיות סוג של חתיך?

"את זה את אומרת. אני השופט הכי גרוע של עצמי והמבקר הכי גדול. ברמות שזה משתק. אני מסתכל על עצמי ובוחן את עצמי מרמת המשחק עד לרמת המראה. אני די כוסית כשאני רואה את עצמי על המסך. אני חושב שיש לי הבעות סתומות, הבעות לא אינטליגנטיות, שאני לא מדויק, שהשיער שלי נראה על הפנים והפנים שלי נראות על הפנים. פעם חשבתי שרק נשים מסתכלות על עצמן ומבקרות את עצמן ככה כשהן רואות את עצמן על המסך, אבל זה ממש לא נכון. אני בטוח שגם מוני מושונוב רואה את עצמו על המסך ואומר 'וואי, אני מתחיל להזדקן'".

שחר עדיין לא מתחיל להזדקן, לפחות לא מבחינת מראה, אבל בדצמבר הקרוב ימלאו לו 36. כך או כך, בתור מי שהתחיל את קריירת המשחק שלו בגיל מאוחר יחסית, גם ההתבגרות מכה בו רק לאחרונה. כמו כל אדם שעובר את התהליך הזה מנסה שחר להתנער מהתדמיות והסטיגמות שהודבקו לו ועל הדרך גם לפרוש את משנתו על תעשיית הטלוויזיה והקולנוע בארץ.

שעמם לי. רון שחר כדוגמן (צילום: אריאל בשור)

הוא נולד וגדל בנתניה, השלישי מבין ארבעה אחים, וכדרכם של רוב חבריו למקצוע, מאז ומעולם נמשך אל הבמה. "בגיל קטן סבלתי מהפרעת קשב ושיעורי התיאטרון היו היחידים שבהם הצלחתי להישאר מרוכז לאורך 50 דקות", הוא נזכר.

אלא שלקח לו זמן לחזור אל אהבתו הראשונה. בצבא שירת בגבעתי ואחרי השחרור עבד במשך שנתיים בבניין. הוא נרשם ללימודי תקשורת במכללה למינהל ורק אז, כמו סינדרלה, מצא את עצמו בעולם הדוגמנות. "חברה של אחותי, שהיא מאפרת, סידרה לי את הג'וב הראשון שלי בדוגמנות. זו היתה טבילת אש די סוריאליסטית. קמפיין למוצרי טיפוח עם שירלי בוגנים. זה היה שוק, היא היתה שירלי בוגנים ואני הייתי רון מנתניה". משם נולדה קריירת דוגמנות מפוארת, שכללה בין היתר, פרסומות לפלאפון, קוקה קולה, נסטלה וגם קמפיין למעצב הבגדים איזק, ממש לאחרונה. שחר לא זוכר את ימי הדוגמנות שלו בחיבה, בלשון המעטה. "קשה בעולם הדוגמנות", הוא מסביר. "במיוחד ברמת ההתעסקות בחיצוניות שלך. שיעמם לי".

אז דוגמנות לא היתה הדבר בשבילו, ושחר התקדם לעבר הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, שם למד במשך שלוש שנים. את הפריצה לתודעה שלנו הוא חייב לסרט שצילם עם משה איבגי בדרום אפריקה מיד עם תום הלימודים.

הסרט היה חלק מפרויקט של HOT, וכששחר חזר ארצה ב־2003, הוצע לו לגלם את ארז חסון החסון ב"משחק החיים". אחריה המשיך גם לנעליו של שון לב, ההומו בהסוואה של "טלנובלה בע"מ".

הרגשת שהיתה לך פריצה מטורפת?

"טלנובלה זו פריצה מטורפת? אני כבר לא יודע, למען האמת. פריצה לאן?".

לתודעה.

"לתודעה כן, אבל אני לא יודע מה להגיד לך, היום אני נמצא במקום שלהשתמש במושגים כמו פריצה מטורפת וכל נושא הסלבריטאות נראים לי פתאום קצת רחוקים. במקום מסוים זה עושה לי נעים ובמקום מסוים זה מעציב אותי".

כל מי שבקי במקצת במתרחש במדורי הרכילות, יודע ששחר נחשב עד לא מזמן לרב שגל. הדביקו לו רומנים עם סוללה ארוכה של בחורות, מרונה־לי, דרך הדס מורנו ועד סוניה לבית משפחת גאידמק. ועוד לא אמרנו מילה על השמועות הרוחשות בביצה בדבר הכישורים הגבריים שבהם בירך אותו האל. בשמונת החודשים האחרונים לעומת זאת, הוא ביחסים רומנטיים מחייבים עם דפנה, למעשה הבחורה הראשונה שהצליחה ליישב את הרווק ההולל. "עד לפני שמונה חודשים חשבתי רק על עצמי ודי השלמתי עם זה שלא אהיה נשוי, שאני לא בנאדם מונוגמי, לא בנוי למסגרת הזאת. אבל אתה מתכנן ואלוהים יושב למעלה וצוחק", הוא אומר. "פתאום הכרתי את דפנה והחיים נראים לי אחרת. יש בנאדם שאני צריך להתחשב בו, בנאדם שאני רוצה לפנק ולדאוג לו. שהוא חשוב לי היום לא פחות ממני".

היא הבית שלי. שחר עם החברה (צילום: קרן נתנזון)

אני שומעת בדבריך סימנים של חתונה?

"זה דברים שעוברים לי בראש. שמעי, היא הבחורה הראשונה בחיים שמרגישה לי בית. היא הבית שלי. כשאני איתה, לא משנה איפה אני נמצא, אני בבית. זו תחושה אחרת, שלא היתה לי אף פעם". 

עכשיו שחר עובד בעיקר בתיאטרון. בימים אלה ירדה מהבמות ההצגה "ברוקלין בוי" של תיאטרון באר שבע שבה השתתף, וכעת הוא שוקד על חזרות להצגת פרינג' חדשה, "שלושה בחצי דירה", אותה הוא מעלה עם חברים שלמדו איתו בסטודיו של יורם לוינשטיין. בשאר הזמן הוא לומד תסריטאות אצל עידית שחורי וצופה בכל הסדרות בטלוויזיה שלא זכה להיות חלק מהן. כן, זה מתסכל אותו בדיוק כמו שאפשר לתאר. "אני פותח טלוויזיה ורואה סדרות שגורמות לי להגיד 'רבאק, למה לא הייתי באודישן הזה? למה אני רואה את זה או שומע על זה בדיעבד?'. בסדרות כמו 'פרשת השבוע' ו'מרחק נגיעה', שראיתי רק עכשיו ב־VOD אני ממש מקנא".

אתה מרגיש שקצת שכחו אותך אחרי "טלנובלה בע"מ"?

"יש לי לפעמים תחושה ששכחו אותי בבית 2 וחצי. זה נתן לי כאפות על עצמי בעיקר, פחות על התעשייה. בואי נגיד שזה לא משהו שתורם לביטחון העצמי שלך. נרקיסיסט לא הייתי אף פעם ולא נראה לי שאהיה, אבל אני כן מרגיש תחושת החמצה הרבה פעמים. יש לי את הפחדים שלי. אני לא רוצה לפספס את השנים הטובות שלי במקצוע, אני רוצה לעבוד ולתת מעצמי. אני רוצה להתמסר לבמאי, לתסריט, לדמות, לתפקיד, וברגע שאין לך את זה כאופציה אז או שתייצר לעצמך או ש... מה? אני מעריך מאוד את אלה שעושים, כמו יעל פוליאקוב למשל. באה בחורה, הרימה את פרויקט החיים שלה והלכה עם זה עד הסוף. כל הכבוד לה".

למה אתה חושב שנשארת מאחור?

"לא יודע. יש תקופות שאני מרגיש שאין משהו שאני ארצה להשיג ולא אשיג אותו, ויש תקופות שאני אומר לעצמי שגם אם אעשה שמיניות באוויר, פשוט אין צ'אנס. זה מקצוע הפכפך, סוג של רכבת הרים. אתה יכול להיות רגע אחד למעלה ורגע אחרי לעשות נחיתה שהבטן תתהפך לך".

אז אם אתה מאמין בעצמך ויודע שתצליח, מאיפה מגיע כל החוסר ביטחון הזה?

"אני לא חושב שאני חסר ביטחון. אני חושב שאני חושב לפעמים יותר מדי. זו אחת הצרות, אני בנאדם שחושב יותר מדי ולא תמיד יש לו עם מה. אם איינשטיין היה יושב ואומר 'אני חושב המון', הייתי אומר לו בסדר, בנאדם, אני יכול להבין אותך. אבל אני לא איינשטיין. לפעמים נראה לי שהפער בין פוטנציאל החשיבה שלי לבין כמות הזמן שאני משקיע במחשבה הוא גדול מדי".

ובכל זאת, יש הרבה בחורים שהיו מתים להיות רון שחר.

"גם אני הייתי מת להיות רון שחר".

• האם רון שחר הוא האיש "המצוייד" ביותר בתעשייה? קראו מה יש לשחר עצמו להגיד על כך, בבראיון המלא שמתפרסם בגיליון פנאי פלוס החדש