"אולי תצבע את החדר שלי כחול עם כוכבים?"

יש לי חולשה לנשים גבוהות. אני לא יודע ממש מתי זה התחיל, אבל אני יודע שהיום לפחות אני מודע לזה. אני בעצמי לא נמוך במיוחד, אבל זה לא הפריע לי לצאת גם עם כאלו ששברו לי את הצוואר במאמץ להתכופף לגובה הנכון. אז זה לא שבחורה גבוהה בפני עצמו זה מספיק, אבל בצירוף כל מיני פרטים אחרים, גבוהה בפירוש עוזר.

את אסנת הכרתי במשרד של חבר שלי, היא עבדה איתו. גרושה, עם ילד בן שבע ובעל לשעבר שלא גר בארץ. ערב אחד אחרי העבודה יצאנו שלושתנו לדרינקים באיזה בר ליד הים. זו הייתה תקופה שחיפשתי את עצמי, עבדתי בכל עבודה שהכניסה כסף ובעיקר לא דרשה מחשבה. בין השאר גם צבעתי בתים ודירות.

סיפרתי שאני רוצה להחליף את המכונית. אסנת שאלה איזו מכונית וכמה אני רוצה בעדה, ואמרתי שאני מעדיף לא למכור לחברים. אז היא אמרה שאנחנו בכלל לא חברים. זה היה נחמד, אז אמרתי שאם כך, באמת אין בעיה. בילינו כמה שעות נחמדות, בעיקר מעצם העובדה ששלושתנו היינו רק חברים ואף אחד לא חיפש כלום.

בתחילת השבוע שאחרי אסנת התקשרה ושאלה אם היא יכולה לראות את האוטו. הזמנתי אותה לבוא, אבל היא אמרה שהיא צריכה להיות בבית מוקדם בגלל הילד. הצעתי שאקפוץ אליה בערב, היא גרה במושב בשרון, וסגרנו שבתמורה אני מקבל ארוחת ערב.

הבית שלה הוא האחרון ברחוב. ממנו יש רק פרדסים, צרצרים וריחות שכבר אין בשום מקום אחר. ניב, הבן שלה, התגלה כילד נחמד, ומיד בא שאראה לו את האוטו. יצאנו שלושתנו לסיבוב, ואחרי שני רחובות משכתי את מעצור היד ואמרתי לאסנת שאני לא עד כדי כך רוצה להיפטר מהאוטו. ואז היא הואילה לספר לי שרק לפני שלושה חודשים הוציאה רשיון, ובכלל עוד אף פעם לא נהגה לבד. אמרתי לה שתאמין לי שהאוטו טוב וזה מספיק. היא אמרה שתקנה אותו, וניב צעק "יש!!!" כשהסתובבתי לראות מה הוא צועק הוא החליק לי כאפה ואמר שעכשיו גם להם יהיה אוטו והוא כבר אוהב אותו.

כבר מזמן שלא ישבתי ככה ליד שולחן אוכל

חזרנו הביתה וישבנו לאכול. האמת? חוץ מאצל ההורים כבר מזמן שלא ישבתי ככה ליד שולחן אוכל, לאכול עם אנשים ארוחת ערב. ניב שאל במה אני עובד, סיפרתי לו והוא שאל "אמא! אז למה שבמי לא יצבע לנו את הבית?" הסתבר שהם דיברו על זה כבר הרבה זמן.

אמרתי לה שאני נורא אוהב אנשים עשירים שגם קונים אוטו וגם מזמינים צבע לבית באותה הזדמנות. אחר כך הסתכלנו בטלוויזיה קצת והרגיש די חמים כזה, משפחתי. ניב אימץ אותי – הוא ישב לידי וסיפר לי על גיבורי הילדות שלו שרצו על המסך הקטן. באיזשהו שלב הוא שאל "אמא, במי יכול לישון אצלנו?" ושנינו קפצנו עליו ואמרנו לו שיש לי בית.

הם ליוו אותי לאוטו החדש שלהם, שהיה עדיין האוטו הישן שלי, וקבענו שביום ראשון אתחיל. היא עוד היתה צריכה לסדר דברים בקשר לאוטו, אז היה לי זמן לחפש את הרכב הבא שלי.

ביום ראשון הגעתי מוקדם, לפני שהיא תצא לעבודה. ניב קפץ עלי כבר בכניסה "אתה יכול לעשות לי את החדר שלי כחול עם כוכבים? אתה יכול?" נבהלתי ממנו. לא הספקתי אפילו לפרוק את הציוד שלי והוא כבר כירכר מסביבי. אסנת צחקה ואמרה שהוא ככה משש בבוקר, מחכה שאגיע ומתרגש מהחדר החדש שלו. הבטחתי לו שאת שלו אני אצבע ראשון. אחר כך הוא רץ לאוטו וחזר ושאל אם אני יכול לקחת אותו לבית ספר באוטו שלו, כדי שכולם יראו. אסנת ניסתה להרגיע אותו ולהגיד לו שזה לא יפה ושיש לי עבודה ושאני לא הנהג שלו. ראיתי בעיניים שלו שהוא נעלב, אז אמרתי "יאללה, תביא את התיק וניסע להשוויץ" והוא כמעט בכה מאושר. אסנת שאלה אם אני בטוח והייתי בטוח.

אסנת אמרה שזהו, שהילד שפוט שלי עכשיו

כשחזרתי היא כבר לא היתה. השאירה לי פתק מתנצל שהיא חייבת לרוץ כי יש רק אוטובוס אחד ושתשתדל לחזור מוקדם, ושארגיש כמו בבית. שניהם הגיעו בחמש. הסתבר לי שאחותה שגרה קרוב לוקחת את ניב מבית הספר, והיא אוספת אותו ממנה. ניב נכנס הביתה כמו טיל, ואי אפשר היה להרגיע אותו כשהוא ראה שחוץ ממדבקות של כוכבים זרחניים שנסעתי במיוחד לקנות לו בחנות בנתניה גם ציירתי לו ירח על התקרה. אסנת אמרה שזהו, שהילד שפוט שלי עכשיו.

שוב נשארתי לארוחת ערב. אחרי האוכל היא שלחה אותו להתקלח, ואז שאלה אם בא לי להישאר לראות איתה וידאו. אמרתי שאני מלוכלך ועייף, אז היא הציע שאגש להתקלח. "אני אתן לך חולצה שלי, ולדעתי אפילו המכנסיים שלי יתאימו לך". אמרתי שאני מקווה בשבילה שהם לא. "נו? אל תהיה כבד", אמרה, "ניב ממילא הולך לישון מיד אחרי המקלחת".

נכנעתי. די בקלות למען האמת. אחרי שניב אמר לי לילה טוב, נכנסתי להתקלח. המכנסיים לא עלו עליי, אבל החולצה כן. אסנת הוציאה בקבוק יין ושמה סרט בווידאו. התיישבתי על השטיח, נשען על הספה שעליה היא ישבה, וראינו סרט.

זה היה סרט נחמד. הוא התחיל עם מלחמה באפריקה שנמשכה לכוכבים על תקרה שמחזירה אור על מכונית מוזרה עם מיליון ילדים שיושבים במושב האחורי וצועקים שגלידה כחולה זה מתוק, וכשהסתובבתי אליהם לשאול איזה גלידה יש בצבע כחול הם ליטפו לי את הראש ואמרו "במי, במי? תתעורר, מסכן" ואסנת חייכה לי מול הפנים כשניסיתי להבין איפה אני. היא אמרה שנרדמתי בערך כשהסרט התחיל. התנצלתי, והיא אמרה שאולי אכנס למיטה לישון, כי היא לא יכולה לתת לי לנהוג ככה. אמרתי מה פתאום ונעמדתי. היא חזרה על זה שוב.

היא תפסה אותי ביד ולקחה אותי לחדר השינה

ידעתי שבדירה יש רק שני חדרי שינה. אחד שלו ואחד שלה. על הספה הקטנה בסלון לא יכולתי לישון, אז אמרתי שאני בסדר ואני יכול לנהוג. אבל גם ראיתי שכבר היה חצות. אסנת שוב אמרה לי להפסיק להיות כבד. שאלתי בצחוק "ואיפה אני אישן? איתך?"

היא אמרה שהמון זמן עבר מאז שמישהו ישן איתה במיטה

היא חזרה לחדר לבושה בחולצה טריקו שהגיעה לה עד לברכיים ונכנסה למיטה לידי בשקט. שאלתי אותה אם היא נוחרת והיא אמרה שהיא חשבה שאני בכלל ישן. ממש. היא אמרה שהמון זמן עבר מאז שמישהו ישן איתה במיטה. שאלתי אם גם הוא היה צבע. היא צחקה. אחר כך היא הסתובבה אליי והתחילה לדבר איתי כאילו צהרי היום. היא אמרה שניב מחבב אותי ולא מפסיק לדבר עליי. אמרתי שגם אני די מחבב אותו. ואז היא אמרה שגם בעיניה אני מוצא חן ונתנה לי נשיקה.

היא שילמה והעבירה אליה רשמית את האוטו, וכעבור יומיים התקשרה. "חשבתי לנסוע עם האוטו החדש לכנרת בסופשבוע כי ניב ישן אצל חברים, אבל אני פוחדת לנהוג לבד, אז אולי בא לך לבוא". מיד שאלתי מי ינהג.

כשהיא אמרה כנרת, חשבתי על מלון. הסתבר שהיא חשבה על אוהל, כי למלון היא יכולה לנסוע באוטובוס. אז בילינו סופשבוע באוהל על שפת הכנרת, ובניגוד מוחלט לאלפים האחרים שהיו שם הרגשתי שאנחנו רק שנינו שם. דיברנו, צחקנו, שיחקנו, שחינו, ישנו, שכבנו, שכבנו, אכלנו והיינו זוג. כבר ידעתי שאני אוהב אותה, אבל לא אמרתי כלום.

בפעם הראשונה שישנתי אצלם בידיעתו של ניב, הוא שמח יותר מאיתנו. באמצע הלילה הוא בא לחדר לבדוק שלא ברחתי. למזלי גם ישנתי, כי אחרת אולי באמת הייתי בורח. בבקרים שישנתי שם הוא היה רץ לבדוק שאני נמצא וקיים והיה נותן לי חיבוק בוקר טוב ונשיקה לפני השינה. טיילתי איתו, ואיתה, ואיתה ואיתו, ובשבתות לפעמים נסענו לפארקים. אבל אף פעם לא דיברנו על מה שהתפתח.

יום אחד היא אמרה לי שהיא קיבלה מכתב מ"ההוא", הלשעבר שלה, והוא רוצה שהם יבואו לגור איתו בחו"ל. כאילו שאני חברה שלה והיא מתייעצת איתי. שאלתי אותה, כאילו באמת אני סתם איזה ידיד שלה, אם היא חושבת שזה טוב לניב. היא אמרה שבדיוק בשביל זה היא רוצה לנסוע ולנסות.

חשבתי שהלב שלי עוצר. לא היתה לי הרבה זכות להגיד שום דבר. היא אף פעם לא הבטיחה משהו אחר. היא פשוט זרמה. וגם אני. רק שבדרך של הזרימה התאהבתי בה. ונבהלתי, לגמרי נבהלתי, כי הסתבר שבדרך, התאהבתי גם בניב. היא שאלה אם קרה משהו. "קרה משהו?" רציתי לצעוק. רציתי גם לשאול "תגידי, שמת לב בכלל מה קרה כאן בחודשים האחרונים?".

רציתי.