ספרים בשיעור קומתך
שנה עברה מאז מותו של הסופר ס. יזהר, שמספר מהללי כתיבתו אינו נופל מזה של החוששים מפניה. לאלה ולאלה, הנה קטע קצר מתוך המבוא לספרו "לקרוא סיפור" ובו מציע אחד הסופרים הגדולים של הספרות העברית ואמן הלשון שלה, לקרוא ספרים ללא חשש, פשוט לשם ההנאה
כדאי אולי לחדול מן "הספרות" ולא לשאת עוד שמה (אלא אם רק כקיצור וכראשי תיבות), וצריך לדייק ולדבר תמיד על הסיפור האחד הזה ועל השיר האחד הזה, ועל הנוכחות שלך או שלי כיחיד, "sui generis" (יחיד בסוגו), נוכחות של אדם אחד בשיר האחד ובסיפור האחד. ולהשאיר את "השירה" ואת "הספרות" ואת "הסיפורת" ואת "התשרורת" ואת דומיהם ואת דומי-דומיהם, לחוקרים ולהיסטוריונים ולאבק המדפים אם לא לעובש. אחד ולא קבוצה. לא קבוצה קוראת ולא קבוצה נקראית. מכאן ולהבא, לדבר על הסיפור האחד הזה מכאן, ועלי-אני כיחיד מכאן. "אני" אחד,
לא כמחויב לכלום ולא כ"מגויס" לכלום, אלא כבן חורין הבוחר לו והנוכח במה שבוחר, לשמו, וכתענוג של שניים המתעלסים להם לבדם, בלי כולם.
קריאת סיפור אחד זה, הסיפור הזה, ולא קריאת כל-כתבי, הסיפור ולא ימי הדור והדורות, הסיפור ולא תיעוד מתוך ארכיון, מכובד ככל שיהיה. ולא לחייב את השיר בסוג מן הסוגים, ולא את הסיפור "בקבוצת השתייכות" מהקבוצות, ולא לקרוא סיפור כפרט של הדור, ולא כדוגמה מן המצבור, אלא תמיד כל אחד לשמו וכל אחד לייחודו. וכל העיסוקים הסיטוניים ישארו לחוקרים לשם ענינם. ואילו לקורא לשם תענוגו – לא תהא רק הפגישה של יחיד עם יחיד, פגישת הקורא האחד, עם הסיפור האחד – הנה הם השניים זה עם זה וזה בזה.
מטרת כל קריאת סיפור או שיר אינה מעבר לכעת-כאן, ולא מעבר לפגישה בשניים הזו, ואינה לשם שום אחר כך שהוא, ואינה מותנה בקבלה מראש של טעם מוכתב כלשהו, ולו גם מטעם "החברה-תרבות". אלא היא כולה במה שהולך בין השניים הנפגשים כעת-כאן. התוצאות, "הרווחים", "הדיווידנדים", יתכן אולי שיתגלו אי-מתי, ותפוקתם תהיה אולי גם טובה ומיטיבה, אולי, אבל לא לשמם קוראים סיפור. קריאה היא אי-כניעה לשום הכתבה מוכנה, היא אי-התמסרות לתוצאות משחק "קנוי מראש". הקריאה היא כמין הצהרה של הזכות שיש לאדם, שאינו חייב ושמותר לו, ושזו שעתו שלו, ושמאחר שהוא אחד שיש לו ערך עצמי, אינו צריך להצטדק, ועד כדי-כך הוא-הוא, שבהיענותו לפניית היצירה – זה הוא שבורא עולם, במרווח הזה שבין הפניה שלה וההיענות שלו.
לקפל אפוא את כל הסוגים הספרותיים והאסכולות והאסכולים, והשייכויות והשיוכים והזרמים והאיזמים, והמשפיעים וההשפעות - ולשימם כולם הצידה, ולצור בצלוחית – כאילו לא היו אלא חיטוטי סרק או הטרדות מטעם איזו "בולשת החברה", שהופנמה אל תוך קריאתו בביתו של אדם ועל כורסתו שלו, אולי כמין "סיירת קריאה" או "סוכני הטירה" שמציצים מעבר גבו של כל אדם תמיד, לרבות מעבר לקריאתו הלבדית שלו. ולפנות כעת אל העמידה בתוך האירוע המתפתח בין השניים, בנוכחות גדולה של כל צד מן הצדדים הנפגשים, במליאות ככל האפשר, בהפתחות, ובעשיית הדבר שהוא הוא הדבר, לאמור: אדם במיטבו הנענה לפניית היצירה במיטבה. אדם יחיד, ככל שספג לתוכו מן העולם, בהיענותו לדברי הכתוב אליו, והוא בורא כעת, תוך-כדי-כך, עולם מיוחד שלא היה כמותו לפניו. וכך, נעשה שותף למימוש אחריותו שלו לדבר הנברא.
לקרוא ספרים בשיעור קומתך שלך. בלי להיות חייב לחפש את המבנה שמתחת למבנה. ובלי להיות חייב לחפש את המבנה שמעל למבנה. אלא למצוא יותר את זה שיש לך כאן לפניך. יותר את זה המדבר כעת אליך. פלוני בן פלוני, זה הפונה אליך דווקא, והמבקש אותך, רק אותך, להיות עמו והמתממש להיות אם אך תיענה לו. קריאה בפחות התחכמות, וביותר תום-לב, בפחות למדנות שמחוץ למה שכתוב לפניך, וביתר נכונות קשובה אל מה שיש לפניך – אל מה שאומר לך, ומדבר אליך, ולעתים אף עליך. למצוא בקריאה פחות ממה שלמדת למצוא, ויותר ממה שאתה מגלה. למצוא את מה שתופש אותך להיות מה שיש בך. לא לעשות מן היצירה כלי לשם משהו, אלא למצוא הנאה ממנה ובה. לא לחנך בעזרתה, ולא לגייס בשמה, ולא להבין דרכה, ולא לדעת באמצעותה. אלא – האומנם מותר? – פשוט ליהנות. לא לרחוץ בים, אם נמשיל משל, לשם הבריאות או לשם ההשזפה, או לשם פגישת רעים על שפת המים, או לשם הנופש והבידור – אלא לרחוץ לשם ההנאה מהרחצה. כל השאר יבוא או לא יבוא, מאליו, כמוצר לוואי.
יותר מדי קוראים פותו לקרוא יצירה כאילו לא היתה זו אלא איזה חלון פתוח החוצה, ושואלים את המביט דרכה מה הוא רואה שם מבעד לחלון בחוץ, ואיך להבין את מה שרואים שם בעד החלון בחוץ. ופחות מדי קוראים יצירה כאילו היא היא כל הדבר, ואינה חלון לכלום, והחוץ אינו לה אלא מקור החומרים, כפי שהיו לפני שבאו פנימה, לפני שבאו והשתנו בה והפכו למוקד המבט, ולתכליתו.
המציאות שביצירה היא מציאות חדשה, היא מציאות בצד המציאות, ולא שיקופה כבתוך מראה, ולא תירגומה של המציאות לתמונות לשוניות, ולא פרוטוקול מאושר על המציאות ולא שליחתה, ולא השלכתה ולא שלכתה, ולא אשפתה ולא כלום. אלא היא עולם שנבנה מחומרי המציאות ושלא היה קודם, והוא עוד מציאות בצד המציאות, והוא עולם לשם עצמו ולא לשם המציאות שמחומריה הוקם.
יצירת האמנות גם אינה כמין מגביר קול שמעניק לקולות המציאות יתר תנופה והוד, וקורא לשומעים לבוא ולהיות שותפים לאיזה שינוי נחוץ – כגון להקטין את הרע ולהגדיל את הטוב שבעולם – והיא גם איננה רשם-קול המעתיק ומשמר את הדברים שהיו אם כזכר לברכה ואם כדראון עולם. אלא, יצירת אמנות היא זו הלוקחת מכל שיש לפניה במציאות כדי לבנות ממלקוחה הזה משהו, שעד שלא הוקם לא היה כמוהו בעולם. כהקם, אולי, ציפור את הקן שלה ממה שהיה בעולם במחובר ובתלוש, כקש וכגבבא, עלים, פיתי-בוץ ושיירים, ומה שיוצא לאחר שטרחה בו בכל כשרונה – אינו סקירה על מיני הקש שיש בעולם, ועל המקומות שיש בהם קש, אלא הוא קן-ציפור. אלמלא, שקן-ציפור תכליתו בשימושו, והיצירה של האמנות תכליתה – בהיותה. ומה היותה, אם לא הקמת איזה סדר מיוחד במסגרת שנבחרה לכך והוקצתה כדי שתעמוד בעולם, לא כהמשכו של עולם, אלא כעולם של כאן, ברוא ידי אדם, בצד העולם של שם, ברוא ידי בוראו.
הטוב שבסיפורים, בלי קריאת הקורא אין לו חיים. בלי קריאתו אין הסיפור אלא כתקווה שלא נתמלאה. כאילו לעולם לא המחבר לבדו עושה את קיום הסיפור אלא תמיד הם שניים: המחבר שחיברו והקורא שיקראו. "אין אמנות אלא בשביל ועל ידי הזולת" (סארטר, הספרות מהי, עמ' 48), ומכאן, שהסיפור לאחר שנכתב אינו מתחיל להתקיים, אם לא הקדים ונמצא לו קורא יודע קרוא, ומוטב, קורא מיטיב קרוא.
מה זה "יודע קרוא"? מה זה "מיטיב קרוא"? ומה בדיוק הוא זה שאם הקורא יודע הוא "יודע קרוא" ואם אינו יודע אין הוא "יודע קרוא"? אלה שאלות שמוזר שעדיין הן נשאלות לאחר כל כך הרבה דורות של קוראי ספר: מאותן שאלות ישנות שלעולם אין עליהן אף תשובה אחת מוחצת ונחרצת. וגם לא נמצא תשובות טובות, אם נשנה ונשאל אחרת, כגון: מה זה בכלל "להבין" סיפור, ואיזו מין "הבנה" צריך להבין בו? האם זה כמו "לדעת מה הכוונה", או "מה המשמעות" או "מה המסר", שכאילו מתכוון הסיפור למסור, להשמיע ולהודיע?
השאלות הראשונות ("לדעת לקרוא סיפור") שמתחילות בקורא הסיפור ובתכונותיו, והשאלות האחרונות ("להבין את כוונת הסיפור") שמתחילות מן הכתוב בסיפור ובתכונותיו – גם כשהן נפגשות בהמשך הקריאה ומתערבבות זו בזו - מיצגות לכאורה שתי תפישות שונות של היחס בין הכתוב ובין קורא הסיפור, ועם זאת, לא אלה תפישות מוחלטות ולא אלה, ורק ידיעת יחסיותן ואי-מוחלטותן נשארת תמיד, כמין חוק.
שאלות כגון אלה, נראות, בבת אחת, גם אמיתיות לגמרי וגם מדומות. גם שכבר השיבו עליהן אלף פעם וגם שלא השיבו עליהן מעולם. והלא סיפורים ובני אדם מתחככים אלה באלה מימות עולם, ורוב בני האדם מספרים סיפורים ושומעים סיפורים כל ימיהם מינקות עד שיבה, ועדיין עומדים בשאלות תחילתיות, באותן שאלות עצמן שחוזרות ומתנסחות מחדש ובורחות מיד מניסוחיהן. עד שנראים הדברים כאילו אין לך עסק שככל שלומדים בו יותר כן יודעים בו פחות – מאשר עסקי יצירת האדם.
האם צריך להזכיר כי אין בעולם רק קורא אחד, ואין בעולם רק קריאה אחת, וכי גם סיפור אחד אי-אפשר לקרוא פעמיים: בפעם הבאה הוא כבר אחר – כך שאין אף קריאה אחת שהיא הקריאה המיוחלת, האחת והסופית. האם צריך להזכיר עוד, כי קריאתו של הקורא לשם קריאת סיפור אינה כקריאת החוקר לשם מחקרו, המבקר לשם ביקורתו, או המורה לשם הוראתו, ושצריך על כן להבחין מיד ולדחות "על הסף" את כל שאר מיני הקריאות, ולהשאיר כאן רק את עניין הקורא לשם קריאת סיפור, רק את מיודענו "הקורא הרגיל", או "הקורא המצוי" הזה, אותו שאליו פונים לפעמים ב"קורא יקר" או ב"קורא נכבד" – ושבקריאתו שלו, של האלמוני המצוי הלז, תלויים לכאורה חיי כל הסיפורים והשירים שכתבו גאוני עולם ואנשי השם אשר מעולם, ושבלעדיו אין הם אלא כהבטחה ריקה וכזריעה שלא נבטה.
כיוון שכך, מה ידוע לנו על הקורא הלז? האין הוא באמת "כל אחד ואחד", או שהוא זן אדם נפלה ויצור נדיר? האם אפשר לקחת כל יודע- קרוא וללמדו ולעשותו קורא סיפורים "מיטיב קרוא"? ואם כך, מה בדיוק צריך "הקורא הטוב" הלז לדעת יותר משיש ממילא בידי כל קורא-לפי תומו? האם זו ידיעה ככל ידיעה שיודע כל בעל "שכל ישר" וככל הבנה "שווה-לכל-נפש" שיש בידי כל אדם ואדם, או שלא כך, אלא צריך לזה מין כושר מיוחד, טבעי, בלתי נפוץ, כמין חוש מוסיקלי או יכולתו-של צייר? והידיעות המבוקשות הללו האם הן ידיעות שניתן כל עיקר "ללמוד וללמד"?
מה מתברר? ששאלות כשאלות האלה, לא רק שאותו "הקורא המצוי" המהולל שבשלו כל הרעש, אינו שואל כמותן, אלא, שאפילו הוא עצמו "הקורא בלי חכמות" הלז, אינו אלא רק מיעוט, מיעוט מבוטל בעולם הבלתי קורא כלל ועיקר ולא כלום. מתברר, כי לעולם בכללו, בגודלו, אין שאלות על קריאת הסיפורים, והם, הסיפורים הכתובים וקריאתם, עדיין בכללם עניין בלתי קיים לו, ורוב העולם אינו מתייסר הרבה על ספרים ועל קריאתם: פשוט, רוב העולם אינו קורא סיפורים. ואינו קורא לא רק מחמת בורות ראשונה, אנאלפבתית, אלא מחמת בורות שנייה, מחוסר עניין שמגיע עד הזנחת מיומנות קריאת הסיפורים. ואין לנו מה להתווכח כאן, פשוט המספרים שנאספו מכל צד מוכיחים. וגם רוב שכנינו.
כך, שהשאלות הגדולות על הסיפורים, ועל קריאתם, חייבות מיד הצטנעות ולימוד ענווה. ורק לאחר קבלת דין זה של נמיכות, ובידיעה שעוסקים בשאלה שנוגעת רק למיעוט הציבור – רק עתה נוכל לשאול מפני מה קרה שהן שאלות של מיעוט – אם מפני שרוב העולם עדיין לא נשתכלל דיו, וכשישתכלל גם ירבה המיעוט ויהיה לרוב? או מפני שמעיקרו כך בנוי העולם, שהסיפורים והשירים אין להם דיבור (ישיר לפחות) אלא אל מיעוט מועט, ואין להם ביקוש אלא אצל מיעוט?
ס. יזהר. שעתו של הקורא
צילום: משה מילנר, לע"מ
מומלצים
