בלתי ניתן לחיקוי

"המלך מת" זעקה כותרת העיתון ביום אחרי ששייקה אופיר עצם את עיניו בפעם האחרונה. עם ישראל נאנח אנחה שקטה, ארוכה ומהורהרת, הרכין את ראשו והמשיך הלאה לדרכו. אבל חד פעמיותו, והכישרון הבלתי ניתן לחיקוי של אופיר, הצליחו לעשות את הכמעט בלתי אפשרי, ולנצח את הזמן ואת השכחה המאפיינת כל כך את העם היושב בציון.

ביום שישי (17 באוגוסט) ימלאו 20 שנה למותו של אופיר. משפחתו וחבריו יעלו לקברו בבית העלמין הישן בנחלת יצחק. ברדיו ישדרו אולי מהמערכונים שמפעפעים עדיין בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, מצחיקים כתמיד. בטלוויזיה ישדרו בלופ את  "השוטר אזולאי", "תעלת בלאומליך", "הבית ברחוב שלוש", "השועל בלול התרנגולים", "שוד הטלפונים הגדול" ו"אבו אל בנאת". גם בעיתוני סוף השבוע יקדישו לו כפולות עמודים עם הרבה תמונות, ואז הוא יחזור לחיים, האיש בעל אלף הפרצופים, כמו שכינה אותו פעם מבקר התיאטרון עמנואל בר קדמא.

אלף פרצופים היו לשייקה אופיר ופנים רבות לתחומי כישוריו, ואינסוף לסקרנותו שמתוכה נולדו דמויות אינספור. אחד היה ואחד עודו. "זה מוזר כל החגיגות האלה לציון מותו", מהרהרת בקול אלמנתו לידיה אופיר, "אין שום דבר חגיגי במוות מלבד עצב".

בתוך הרבה העצב שידע הישוב בלידת הקמתו ואחריה, היה שייקה אופיר, הילד המוכשר משכונת אבן יהושע הסמוכה למאה שערים, נקודת אור מנצנצת. "תרבות המכבדת את עצמה מודה למצחיקים אותה", כתב אי שם באמצע שנות השבעים הסופר והפובליציסט יורם קניוק, והוסיף, "התרבות שלנו קמצנית מאוד. היא יוצאת מכליה, צוחקת, צווחת אך אינה מכבדת את עושיה".

באותו מאמר קשר קניוק לאופיר את הכתר "אחד האמנים הטובים בארץ", והוסיף: "אנחנו מדינה עצובה. יש לנו כוח ואון, אך איננו יכולים לצחוק די. כמעט ואין לנו סאטירה משום שאם אתה תוקף את החברה, אתה במידה רבה פוגע בעצמך. לפיכך יש מקום לפרודיות ספרותיות, לבורלסקות ולמה שאין לו שם ואותו שייקה אופיר מגלם בצורה הטובה ביותר".

מתוך "כובע הקש האיטלקי" (באדיבות ארכיון תיאטרון הקאמרי) 

קניוק כיוון להומור הישראלי, הבריא, המצחיק והעשוי היטב, זה המדויק שלעולם אינו בנאלי, משעמם, לא טורדני או עוקצני ולא מנוגד לטעם הטוב. אחד מאלפי הסופדים לו אז, באותו חודש אוגוסט חם שגזל באיווחת נשימה גם את משה איש כסית, אמר: "עם הליכתו של שייקה אופיר נעלם נוף ממפת ארץ ישראל היפה".

תבנית נוף מולדתו

הוא בחר בישראל למרות ההצלחה שגרף כבר במהלך ימיו בפריז כתלמידו של הפנטומימאי אטיין דקרו וכשותף לבמה של מרסל מרסו. גם השנים בארה"ב, במהלכן הופיע עם מרלן דיטריך והעלה מופע יחיד בברודווי, לא גרמו לו להרהר בשייכותו. "מולדתו של אמן היא במקום בו הוא יוצר", אמר לאופיר אטיין דקרו לפני שארז וחזר ארצה. בראיונות שהעניק עם חזרתו אמר אופיר: "בשביל לעשות אמנות אני צריך להיות בארץ שלי, בשפה שלי, מוקף בזכרונות הילדות שלי. אין לי שום אפשרות אחרת".

בסרט "השוטר אזולאי" שזיכה אותו במועמדות לאוסקר

השורשים שמהם בעבעה שפת האמנות הייחודית לו, היו חזקים ממנו, מושכים הביתה. "הוא היה ירושלמי ומתוך בליל השפות שבירושלים, הוא צמח", אומר חיים חפר, שותפו לדרך מימי הפלמ"ח והצ'יזבטרון ועד בכלל. "הוא היה כמו ספוג, ממציאן בלתי נדלה, עם דמיון שלא יודע שובע. את שלישיית הגשש החיוור יצר שייקה. הוא הניח את עוגן השפה שלהם ועיצב אותם מתוך העולם שהוא ראה".

עם מותו כתב עליו שייקה לוי, חבר השלישייה: "שייקה העניק לנו את מבנה חיינו. הוא היה מתנה גדולה, הר געש של כשרון שאי אפשר היה אפילו לקנא בו. להגיע ליכולת ולרמה שלו, אפשר היה רק לחלום". נעמי פולני, צלע נוספת בצ'יזבטרון, מדגישה את חשיבות הסביבה ליצירתו. "הסביבה הזינה אותו, דישנה אותו בניסיונות ההומור שלו", היא אומרת.

"הכל היה לו בפנים"

חפר, שהיה בין הכותבים לאופיר ביחד עם דן בן אמוץ, מספר על אימפרוביזטור בלתי רגיל. "אנחנו היינו הרופאים שהזריקו תמריצים ורעיונות, אבל כשהעיניים שלו נדלקו כמו זוג פמוטים, היה ברור שמכאן זה יכול ללכת לכל מקום שהוא", הוא אומר. "אף אחד לא יכול היה לעשות את מה שהוא עשה. הקומיקאים הכי גדולים שלנו, לא היו יכולים לאלתר כמוהו. הוא לא היה צריך חומר כתוב, הכל היה לו בפנים. הוא היה מסוגל להפליג עם רעיונות עד האופק והכל בזריזות מחשבה וגוף".

לצד ההופעות של הצ'יזבטרון נהגו לצאת אופיר, חפר ופולני לפעולות של הפלמ"ח. "שייקה נורא רצה להצטרף, ופעם אחת לפני הפעולה בנבי יושע שנכשלה, מפקד הגדוד הוריד אותנו מהאוטובוס כיוון שפחד מיגאל אלון. הוא אמר שיגאל יהרוג אותו אם יקרה לנו משהו. שייקה היה מאוכזב מאוד. אבל אחרי הפלישה לסיני נסענו לבקר באושה אל-חפיר גדוד של תותחנים. זה היה בחנוכה ומילאנו להם זילים של מרגמות בחול ודלק ושרנו שירי חג. שייקה היה מבסוט".

פולני נזכרת בעיקר באינספור ההמצאות של אופיר. "היינו הולכים לנקודות המפגש של ההסעה ובדרך הוא היה עושה סקנדלים ברחוב", היא מספרת, "הקליינטים שלו היו העוברים והשבים. אנשים היו נעצרים סביבנו והוא היה פורח. אף פעם לא ידעת לאן זה יתפתח איתו. פעם הוא היה צועק עליי כאילו הייתי אשתו שלא נותנת לו מנוח, ופעם הייתי הכובסת שאמא שלו שלחה אותו לומר שלא אבוא כי חסרים לה מצעדים. כשהיה לו קהל, הוא הופיע והוא אהב את זה. הוא היה איש פורה שאי אפשר לתאר, ובעל תבונה ומצחיק עד היסוד. זה תענוג לראות אדם שעובד את התכלית והעבודה שלו היתה תכלית".

עם טופול בסרט "ארבינקא" של קישון  

בזכות התכלית והתוחלת שמילאה יצירתו של אופיר את התרבות הישראלית יונצח שמו בחודש אוקטובר הקרוב בשדרת הכוכבים שמחוץ לאולם הסינמטק בחיפה. פנינה בלייר, מנהלת פסטיבל הסרטים ויוזמת הרעיון, אומרת: "בעיני שייקה אופיר הוא אחד השחקנים והאמנים החשובים ביותר שנולדו לקולנוע הישראלי. הוא אמן רב תחומי ובעל חיי נצח, ועד היום כשצופים בסרטים שלו מבינים שיש דברים שאינם מתיישנים כמו כשרון ומקוריות ואישיות חד פעמית. שייקה אופיר בורך בכישרונות בלתי סופיים, וההחלטה להנציח את שמו בשדרת הכוכבים עלתה כבר מהרגע הראשון. חשבנו לקשור את האירוע עם ציון 20 שנה למותו, וזה כבוד בשבילנו לקיים את המחווה הקטנה הזו".

כל העולם במה

הפנטומימה היתה אהבתו הראשונה של אופיר, אבל הקולנוע היה בשבילו עולם ומלואו. "קולנוע זה משהו חי", אמר בראיונות ספורים, "בקולנוע יש פיצוי אדיר לשחקן וזו העובדה שכל מה שעשית מונצח על הצלולואיד, נשאר וקיים. אתה עושה הצגה יפהפיה שרצה שלוש שנים ומה נשאר ממנה? אולי תמונה. כששחקן עוזב אותנו, מה נשאר מכל עבודתו המפוארת?".

הרבה זכרונות נשארים, תשאלו את הקולגות. גילה אלמגור ששיחקה לצדו של אופיר בסרט "הבית ברחוב שלוש" וב"מבצע אנטבה" זוכרת פרטנר יוצא דופן שהעבודה איתו היתה חוויה. "הוא היה אמן ברמה הגבוהה ביותר. היתה לו שפת גוף מופלאה, אבל מעבר לכך היתה היכולת לראות את הניואנסים הכי דקים באדם, לאמץ אותם ולהפוך אותם לדמות חיה ומושלמת. הוא לא הסתפק בחיקוי, הוא הציג בני אדם והם לעולם לא היו קריקטורה. הוא צלל אל הדמויות מתוך אהבה".

גם אלמגור מספרת על אהבתו הבלתי נגמרת לקהל. "כשהיו שני אנשים לצדו, היה לו קהל", היא אומרת, "סיפרנו תמיד ששייקה היה פותח את הפריג'ידר, רואה אור ומתחיל להופיע. הוא לא ידע מה זה לנוח, כמו להטוטן או קוסם ואנשים העריצו אותו. אני הייתי גרופית ונשארתי מעריצה".

אופיר בתקופת הצ'יזבטרון 

אילי גורליצקי, ששיחק לצדו של אופיר בהצגה "כובע הקש האיטלקי" בתיאטרון הקאמרי, מדבר גם הוא על הערצה אדירה לאדם ולשחקן. "הוא היה בשבילי אלוהים. אני חושב שאם יש אידיאל, אז אני תמיד שאפתי להגיע הכי קרוב לשייקה אופיר.

הוא בלתי ניתן לחיקוי, חד פעמי, אין דבר כזה ולא יהיה. השילוב של אדם מצחיק כל כך מצד אחד, ומצד שני כל כך נוגע ללב כמו 

ב'השוטר אזולאי', הוא בלתי צפוי ומבליט את הרב גוניות שלו".

גם שושיק שני שהופיעה לצדו בהפקה של הקאמרי ומאוחר יותר בסרטים "השועל בלול התרנגולות" ו"חור בלבנה", זוכרת אדם ושחקן נערץ. "הוא היה ענק אבל הוא לא עשה ביג דיל מעצמו", אומרת שני ומנסה לפצח את סוד הקסם, "בשבילו הבמה היתה עבודת קודש שצריך לעשות, מתנת אל שיש לכבד ולנהוג בה בענווה. היתה לו תאווה למקצוע בכל מקום ובכל זמן הוא רצה להצחיק. גם על ערש דווי, כשבאנו לבקר אותו באיכילוב, הוא עדיין סיפר בדיחות".

אם הכל יסתדר ב-1 באוקטובר עתיד להיערך בהיכל התרבות בראשון לציון אירוע רב משתתפים לזכרו של שייקה אופיר. לדברי לידיה אופיר, אלמנתו, ישתתפו באירוע שחקנים שעבדו איתו ואחרים שביים. את ההפקה עתיד לביים אורי פסטר. "כל החודש הקרוב מלא אירועים לזכרו של שייקה", אומרת לידיה אופיר, "זה מציף געגועים. קשה להאמין שעשרים שנה חלפו, זה נראה לא אמיתי. בהרגשה שייקה חי איתנו כל הזמן, אבל לוח השנה מראה אחרת".

* למבחר קטעים מהמיטב של שייקה אופיר לחץ כאן