הוא לא כל כך חכם, אני יודעת
הוא בגילי, אני באמצע הדוקטורט, והוא אפילו לא החליט מה הוא רוצה ללמוד. ולמען האמת – לא אכפת לי. לא צריך תואר ראשון בספרות בשביל לשלוח לי באימייל לינק מתלהב לאתר של שירי רחל ולדון בהם באריכות חצי ערב
לא צריך תואר ראשון בספרות בשביל לשלוח לי במייל לינק מתלהב לאתר של שירי רחל, ולדון בהם באריכות חצי ערב, גם לא בשביל לחלוק איתי הערכה עמוקה לשירי לאה גולדברג (את אלתרמן הוא לא כל כך אוהב, עדיין לא הבנתי למה).
לא צריך גם תואר ראשון בתיאטרון בשביל לאהוב הצגות, או בכלל בשביל להעריך תרבות. ולא צריך תואר ראשון בעיתונאות בשביל להרכיב אותי על הקטנוע ברחובות תל אביב ולהתפעל מהעובדה ש"בית מעריב" הוא בתחילת רחוב קרליבך (אני לא ידעתי שקרליבך היה העורך הראשון של "מעריב". מאיפה הוא ידע?)
הוא אינטליגנטי, הוא סקרן, הוא יודע להתנסח. הוא מתעניין לעומק בדברים שאני וחבריי למחקר עושים. הוא יודע לעניין אותי בדברים שהוא עושה. כשאנחנו נפגשים בערב לכל אחד מאיתנו יש סיפור מעניין על היום שעבר עליו. וחשוב מכל – גם לו יש את הניצוץ בעיניים כשהוא מגלה דברים חדשים. את זה אני צריכה, את העניין והאתגר בפגישה עם מוח שונה משלי. אני לא בטוחה שהוא היה מעניין יותר עם דיפלומה על הקיר (או בארון, שם שלי נמצאת).
במאמר מוסגר: פעם חברה שלי ניסתה לשדך לי חבר של שותף שלה. הרציונל היה: "לה יש תואר ראשון במדעים, לו יש תואר ראשון במדעי המוח – בטוח יהיה להם על מה לדבר". באותו ערב מפגש דיברתי בעיקר איתה ועם השותף שלה, לבחור לא היה הרבה מה להגיד. מצד שני, אחד האנשים היותר מעניינים שפגשתי, כזה שהייתי יכולה לדבר איתו אחר צהריים שלם בלי שייגמרו לנו נושאי השיחה, היה מעצב שיער שלא היו לו אפילו תשע שנות לימוד פורמליות. ללמדני שיש עוד סוגים של השכלה.
הוא לא כל כך יפה אני יודעת
זאת אומרת, אף אחד לא ייקח אותו להיות דוגמן הבית של ליווי'ס. בעיניי הוא דווקא כן יפה: יש לו ריסים צרובי שמש, וחיוך של ילד קטן, וכתפיים רחבות, וזרועות שריריות, וחזה חלק משיער. ועוד הרבה דברים. היופי הוא בעיני המתבונן, ובמקרה זה, המתבוננת.
זאת אומרת, היו לו. גם לי בהתחלה זה קצת הפריע כשחשבתי שאצטרך להיפרד מנעלי העקב שלי. אבל יותר משהגובה שלו הפריע לי, הפריעה לי העובדה שהוא מפריע לו. אחרי הרבה שיחות ארוכות ועמוקות, כולל איזכורים לעובדה (הוא זה שטרח להדגיש) שרוב לוחמי סיירת מטכ"ל הם מתחת למטר-שבעים, הגובה שלו הוא כבר לא נושא רגיש. אין צורך לציין שביטחון עצמי הוא מקדם סקס-אפיל חזק יותר מסנטימטרים, בכל מקום.
ואני עדיין הולכת על עקבים. אם טום קרוז יכול להיות יותר נמוך מהאשה שלצידו ועדיין לשבור לבבות, גם טינטן יכול.
הוא לא כל כך עשיר אני חושבת
הוא עובד יותר שעות ממני, ועדיין מרוויח פחות. הרכב שהוא בדרך כלל נוסע בו הוא טנדר דו-מושבי שנת 91' שהוא החזיר לכביש ולא מוכן למכור בשום מחיר. האוכל החביב עליו הוא חומוס בפיתה, והוא מעדיף דוכן שווארמה על מסעדת יוקרה, בדרך כלל (גם כשאני מזמינה). פעם שאלתי אותו, בתרעומת מעושה: "איך נהיה עשירים ככה?" תשובתו היתה: "כנראה שלא נהיה".
במאמר מוסגר: חברה אחרת שלי ניסתה לשדך לי חבר של בעלה, מישהו די בכיר בבנק די גדול. היה לו הרבה כסף, היתה לו דירה בתל אביב, היו לו הרבה בגדים של טומי הילפיגר, היתה לו פעם חברה שהוא נפרד ממנה בגלל שהיתה לחוצת חתונה, והוא ידע לרקוד. זה כל מה שידעתי עליו אחרי שתי פגישות – וזה לא הספיק כדי שארצה שלישית. אין לי ספק שהיה בו יותר מזה, אחרת הוא לא היה מגיע לאן שהגיע. אבל לא הצלחתי לראות את האיש מאחורי הכסף. בקיצור – כסף זה נחמד, אבל זה לא תנאי הכרחי, ובטח שלא תנאי מספיק.
והוא באופן עקרוני אוהב אותי כמו שאני
שורה תחתונה: אני מניחה שלכל בחורה יש את "רשימת הקניות" שלה, אוסף תכונות שמגדיר את החבר האידיאלי. הבעיה מתחילה כשב"רשימת הקניות" הזאת התכונות שמופיעות הן רק אינדיקציה לתכונות החשובות באמת: תואר אקדמי כאינדיקציה לאינטלקט, גובה, משקל וצבע עיניים כאינדיקציה לסקס-אפיל, כסף כאינדיקציה להישגיות, ליכולת ביצוע או לאחריות כלכלית.
זה גורם לנו לפעמים לשכוח מתכונות שאין להן אינדיקציה ברורה (איך מזהים יחס מתנשא לפני שנתקלים בו? ולמה כל כך חשוב לי שהחבר שלי יאהב את החתול שלי, או לפחות את הכלב שלו?) או יותר גרוע, להכניס לרשימה תכונות שלא מתאימות לנו בכלל, רק מפני שהן מוערכות בקרב רוב האוכלוסיה (אם אתה נעול על בלונדיניות עם חזה גדול, איך זה שאתה מפנטז בעצם על ג'ניפר גארנר?)
על הנייר, טינטן לא היה מה שחיפשתי: בלי תואר, בגובה ממוצע, וצעיר ממני בשלושה חודשים. אבל מערכות יחסים לא מתנהלות על הנייר, הן מתנהלות בחיים האמיתיים.
ותאמינו לי שדווקא בשבילי הוא טוב יותר מכל הבחורים ההם.
לפנייה לכתב/ת 
