יחסים מסוכנים
יורם מנדל, מהיוצרים של "מסכים", יכול היה להרים סדרה על העולם הנועז, הוונדליסטי והחושפני שמתקיים בין קירות האינטרנט, אבל העדיף ליצור סדרה על יחסים בין אנשים, משפחות סדוקות ואהבות בלתי אפשריות. ראיון עם האיש שעונד את ליבו על השרוול
16 הצעות הגישו יורם מנדל ואודי סגל, יוצרי "מסכים", ל-yes, כשבחברת הלוויין חיפשו רעיונות לסדרה חדשה. מ-16 נבחרה אחת, שהיא בעצם שמונה. מעולם לא נעשתה כאן סדרה שזירת ההתרחשות העיקרית שלה היא רשת האינטרנט, או סדרה שעלילותיה בויימו ונכתבו כסיפורים נפרדים על ידי כותבים שונים, אבל "מסכים", שמסתיימת בתחילת ספטמבר, מרחיקה לכת לא רק בקונסטרוקציה שלה, אלא בעיקר בנועזות התכנים שלה.
"קיבלנו רשות להעז", אומר מנדל, מפיק ועורך תסריטים ותיק ("הבורר", "NO אקזיט"), שזו לו הסדרה הראשונה כיוצר. "מראש אמרו לנו: 'זה לא הולך להיות משודר בשעה של צפיית ילדים - תרשו לעצמכם'".
כשלעולם שנטווה בין קורי רשת האינטרנט אין גבולות, לא במרחביו ולא באופי תכניו - לא מפתיע ש"מסכים", דרמה על היווצרות יחסים בתיווך וידיאו צ'אטים, לא מתביישת, כמו הרשת, להתייחס בכבוד נונשלנטי להתנהגויות קיצוניות וליחסים לא שגרתיים. הצפייה בה מדי ערב חושפת את עולמן הקינקי לעתים של גיבוריה, שמצלמת הרשת היא חור ההצצה שהם פוערים אל חייהם: אב ובן שמאוהבים שניהם באותו בחור, אבא שנחשד בהתעללות מינית בבנו ועלילה שעלתה בשבוע שעבר, במהלכה הגיבור מקים אתר, ודרכו הוא קורא לגולשים להמר כמה זמן ישרוד בלי שינה. במבנה ובמרחב, לעומת זאת, "מסכים" היתה חייבת לביית את הגלישה האינסופית של הרשת, אל תוך גבולותיה הברורים יותר של הטלוויזיה.
"קבענו לעצמנו גבולות: כל פרק יתאר 24 שעות, וההנחיה לכותבים היתה שכותבים מיום ליום", מסביר מנדל, שמאז שחזר ארצה ב-1995 משהות ממושכת בארה"ב, הספיק לתפקד כמורה לתסריטאות בבית הספר לקולנוע 'סם שפיגל'. "אפילו אם יש מצב שאת ואני דיברנו כל הלילה והפציע הבוקר – זה יקרה כבר בפרק הבא, כיוון שזה שובר את המערכת. אם תומס רואה את הבן שלו רק פעמיים בשבוע, אז גם בסדרה הוא יופיע רק פעמיים בשבוע. סודוקו קראנו לזה".
הצבתם גבולות גם סביב התוכן?
"בלי פורנוגרפיה. לא הייתי עושה פורנוגרפיה של אלימות, לא הייתי עושה פורנוגרפיה של ניצול, ואף פעם לא הייתי מראה התעללות".
אנשים הם לא צלחות חד-פעמיות
אל דמויות שמשוחחות עם דמויות אחרות באמצעות מסכים, נחשפנו במהלך ההיסטוריה של הקולנוע, גם לפני בוא האינטרנט, ולא רק בקונטקסט של מדע בדיוני. מנדל מזכיר למשל את סרטו של וודי אלן, "שושנת קהיר הסגולה", בו מיה פארו מתאהבת בדמות מתוך סרט שמדברת אליה ממסך הקולנוע, אבל היה זה דווקא אירוע טלוויזיוני, שהנביט במוחו של מנדל את הרעיון הגולמי ל"מסכים" - הדואט המפורסם שביצעה נטלי קינג קול עם אביה המת, נט, בטקס ה'גראמי'.
"היום, כשהכל כל-כך פלסטי וקל", מסביר מנדל, "דווקא המקום שהוא הכי פלסטיקי הוא המקום שיש בו הכי הרבה אנושיות, אמת וכנות וזה דרש מאיתנו ללכת לסיפורים נועזים". לכן החליטו היוצרים של "מסכים" להפגיש דרך מצלמות אינטרנט משפחות סדוקות או שבורות. מנדל יכול היה להורות לתסריטאים לרקום כאן סיפורי זימה, התחזות ומרמה, שכל כך נפוצים במרחב האינטרנטי, אבל בחר ללכת על מערכות יחסים.
"בצ'אט שאינו וידאו - כל אחד יכול להיות ילדה יפנית בת 12, אבל לא רצינו שזה יתרכז בתחמנות. אבל יש מצב שאנשים מציגים את עצמם בדרך מסוימת, כך שמי שמתַקשר אתם לא רואה שיש להם עוד אלמנט, או צד אפל, מוסתר. אבל זו לא סדרה מהסוג הזה. זה לא 'אבודים'".
ובכל זאת העלילות מצטופפות בקצה הנועז יותר של הרשת.
"אי אפשר היה לספר סיפורים נחמדים או שאין בהם אלמנט בעייתי, כי אחרת אין להם סיבה להיות אקסקלוסיבית באינטרנט. למשל הסיפור של תומס ונעמה וההתעללות המינית שהיתה או לא היתה בילד. אנחנו נמצאים בתקופה שעדיין יש בה הרבה אלמנטים של היסטריה. כל גננת שדחפה ילד למזרן מקימה את המדינה על הרגליים, שלא נדבר על מצלמות שמותקנות בגן כדי לראות אם חלילה הילד חטף מכה מנדנדה.
"אני הרבה פעמים שואל את עצמי איך אני הייתי מגיב, אם הבן שלי היה רוצה לגעת לי בזין. זה לא מובן מאליו. אני לא בטוח מתי יש נזק יותר גדול, אם כשאומרים שמותר או שאסור. הורים שאומרים 'לא', לא לוקחים בחשבון שאולי הם גורמים לילד איזשהו טאבו על משהו שהוא פשוט וטבעי. זה לא אומר שעכשיו מותר להתעלל בילדים".
והסיפור הזה הוא על הדילמה?
"הסיפור הזה מבחינתנו הוא על אמון: האם האישה הזאת תוכל לחדש את האמון באיש הזה, כדי להמשיך ולחיות איתו ביחד על אף הספקות. בדרך כלל הפתרון הוא לזרוק את הגט לפנים ולהגיד לו ביי ולא להתראות. זה מה שרובנו עושים: הופכים אנשים לצלחות חד-פעמיות. ברגע שמישהו קצת שובר את התבנית, מעיפים אותו לכל הרוחות ומתחתנים עם מי שבא אחריו. אני לא בטוח שזה הפתרון האידיאלי, ושווה לי לדון על זה עם הצופים".
גם בסיפור על אהבה הומוסקסואלית, שהיא תמיד נחשבת משום מה נועזת יותר לטלוויזיה, הלכתם על משהו נועז מהרגיל.
"כשהחלטנו ללכת על סיפור אהבה הומואי, לא רצינו לעשות שוב סיפור יציאה קשה מהארון, כי הרגשתי שהיינו שם, ו-grow up, כמו שאומרים ביידיש. גם לא רצינו ללכת לכיוון הצדקני של 'כמה נחמד וכמה הכל בסדר וכולם שווים לכולם ואין בעיות בחיים' שזה גם קשקוש. בסופו של דבר האיש הזה יצטרך להתעמת עם הכאב שהוא גרם לבן שלו באי קבלתו, וזה נושא אוניברסלי: כשמתוך החרדות והמצוקה שלך, אתה גורם כאב למישהו שאתה אוהב. הילד שלי, עוד לא בן 4, אמר לי לא מזמן שהוא רוצה שאני אמות, רק שיש בעיה אחת קטנה: הוא אוהב אותי".
למה הוא רצה שתמות?
"כי פתחתי את חגורת הבטיחות שלו באוטו, ולא נתתי לו לפתוח אותה לבד. הוא נורא כעס, עד שהוא באמת רצה שאני אמות. הוא גם היה מודע לקונפליקט הפנימי שלו עם העובדה שהוא אוהב אותי. כנות של ילדים זה משהו שמאוד דומה בעיקר לסיפור האהבה הטינאייג'רי של דניה וזוהר, אבל גם לשאר הסיפורים המאוד ישירים"
אגב טינאייג'רים, למה לא הקצנתם למשל לבלוגים שמציגים עירום, שהם מאוד פופולריים ברשת?
"לי, כמי שעוסק בדרמה, אין מה לעשות עם זה. זה נחמד, זה פלפל ומלח, אבל אותי מעניין למשל שאני מכיר כבר כמה וכמה זוגות שהכירו אחרי שנפגשו באינטרנט. כאלה שהזדיינו אחרי שהם הכירו באינטרנט יש אלפים. אני זורק אבן ופוגע בחמישה. כאלה שהתחתנו? זה כבר אומר שיש שם משהו אחר, וכל מה שאני עושה זה מצביע ואומר: 'הנה, יש גם כזה'".
אתה יכולת להיות דמות בסדרה?
"לא. זה לא סתם שקוראים לי יורם. אני באמת יורם. אבל אחד המאפיינים של היורמיות שלי הוא שאני עונד את לבי על השרוול. הצד הרגשי שלי מאוד מוחצן, למשל כל הדיאלוג על היותי שמן מתנהל בפרהסיה: ביני לבין כל מי שרק מוכן לשמוע. אז אני לא עובר את מבחני הקבלה לסדרה, כי אני לא מסוגל לעבור את השיחה הראשונה עם בנאדם בלי שאני ישר נשפך".
"מסכים", ימים א-ה, ערוץ yes ישראלי, בשעה 22:05
