שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סיפורו של גרמני/ סבסטיאן הפנר

    נהוג לחשוב שזוועות מעצימות את אופן הלמידה ואת הפנמת המסר. בפרסומות של המועצה לבטיחות בדרכים, מראים אדם, על כל חייו השלמים, ואת מה שמעוללת התאונה לו למשפחתו ולרוצח. גם אם נתעלם לרגע מן השאלה האם דרך כזאת אכן מעבירה את המסרים, נשאלת השאלה,כיצד הם מועברים. לדעתי, החדרת נושא בצורה אלימה עלולה למשוך את הלב דווקא לעשות מעשים כאלו-כמובן, אצל אנשים מסוימים, מכיוון שלבני אדם דחפים טבעיים כמו הרג .סכנה גדולה יותר, אולי בגלל שהיא שכיחה יותר- אי ראיית התמונה השלמה אצל האנשים, ראייה חלקית מאוד של הדברים,לפעמים ברמה של עיוורון.

     

    בנושא השואה רואים את זה בצורה חדה. אין ילד בכיתה שלא יודע ,ברמה זו או אחרת מה "היה בשואה". הוא יודע שהיו תאי גזים. הוא יודע שהשמידו יהודים. ובילדותי המשפט:"שתמות בקבר השחור של היטלר", העביר בנו צמרמורות.

    ספריו של ק. צטניק מודפסים במהדורה מיוחדת לבתי הספר, וספריו נמנים על הקשים שבתיאורי זוועות השואה.

    וכאן בעיני, טמונה הסכנה. וודאי שאין בכוונתי להפחית מערך השואה, אבל האם לימוד כזה אכן מלמד אותנו לערך כלשהו? האם המוח שלנו אינו יכול לקבל מושגים דקים, אלא ,כדי לגרותו תחילה צריך לשפוך דם, להראות את פני הרוצח בסלואו מושן, להשמיע בסאונד צווחות?

     

    ואם ישאלו ילד למה, למה הייתה שואה, אפילו לא במובן פילוסופי, הוא יענה לפי מה שלימדו אותו, אבל לעולם לא את התשובה הכוללת. ילד להורים פטריוטים יענה :מגיע להם. הם לא היו צריכים לשבת בגרמניה ,שיעלו לארץ. (תשובה מקבילה ל: היא התלבשה ככה, בעיות שלה שאנסו אותה) ילד להורים דתיים יענה, אולי: בכל מקום שונאים את היהודיים. אלוהים רוצה לבחון ולהעמיד בניסיון. אחר יענה כי "הנאצים היו חיות", ויקשה עליו להסביר איך, למה, ומי מהגרמנים הפכו לחיות.

     

    ואיזה ילד בכלל ישאל את השאלה, אם אינו רואה את הנושא הכולל של גרמניה הנאצית? איך אפשר להעביר את התחושה של איבוד הרסן בגרמניה לפני שהפכה לנאצית, את הסיבות שגרמו להיותה כך? "סיפורו של גרמני" של הפנר עושה זאת מצוין. למרות שאיננו יהודי, ואולי דווקא בשל כך החוויה מתעצמת.

     

    הסיפור אוטוביוגרפי, מהשנים ההן, שבו סבסטיאן הפנר, פורש בפנינו את הפיכתה של גרמניה לגרמניה הנאצית. לא תמצאו כאן עדויות על הליכה לתאי גזים, או ברוטאליות מוגזמת. אבל דווקא שם, בין השורות, בסיפורים הקטנים, התחוורו לי השואה והנאציזם ביתר שאת-בצורה שאני יכולה לשאת, להכיל, לשאול שאלות, ולא להתחפר במיטה ולומר: ככה זה.

    הפנר כותב על החברה הגרמנית, זאת שאין לה,לדבריו, מקבילה שנייה בעולם. על גרמניה שהמלחמות רוממו את רוח האנשים, שהתרבות שלה התאפיינה בהצדעה ואהבה למדינה, אהבה שבה כל יחיד מבוטל ובו ההמונים המשולהבים הצועדים ברחובות ,ואין אפשרות להתנגד.

     

    הפנר גרמני. אינו מכחיש זאת לרגע .לו היה בארצנו, היה ,אולי ,מחנה הימין מכנה אותו "יפה נפש". אבל הפנר נאמן מאוד לעצמו, הוא אוהב את מולדתו, אך משהוא מבין את הסכנה בה הוא מחליט לעזוב את ה"קהילה" הגרמנית, ולחיות כמהגר,כפרט. הוא מתאר חברה שבה שכן של אתמול נהיה המלשין שלך היום, בגלל שלא הצטרפת ללובשי המדים החומים. בגלל שלא תיארת בהנאה את "תת האדם". הפנר מסייג את דבריו לגרמניה בלבד. אבל אני שואלת האומנם כך? האם לא יכולה לאומנות יתר בכל מקום שהוא בעולם, לגרום לשלילת "גזע"?

     

    האם המון משולהב נמצא רק בגרמניה, האם ציות עיוור למדינה, וביטול מחשבה עצמאית נמצאים רק בגרמניה? האם "פטריוטיות" אינה יכולה להפוך למסוכנת? לנימוק שמצדיק הכול הכול. "זה מותר, הוא פוגע במדינה שלנו"? כמו משיכת הכתף של השוטר:" זה החוק. ואני לא יכול להפעיל את מה שמסתתר לי בכובע".

     

    והקסם, כמה קסם להשתייך לחברה, להמון. להיות במחנה גיבוש נאצי, להתנהג כמו נערים, באחוות גברים, ולחזור לנערה הקטנה שמנופפת בגאווה במטפחת.למשפחה הגאה בחייל שלה. הפנר פורש את הרקע: הוא מגולל את האינפלציה של גרמניה, את שלטונה הרעוע, ואת כניסתו של היטלר. הפנר כתב את מה שהיה, באותם רגעים, אבל לנו זה שיעור חשוב להעלאת שאלות, ולהכיר עוד זווית על השואה,לא רק "הרקע לליל הבדולח". אלא רקע חברתי אמיתי שגרם לזוועות השואה.

     

     

    "סיפורו של גרמני" סבסטיאן הפנר,הוצאת חרגול.
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים