בלתי שביר

יש לי שלוש מילים לכתוב על "זהות אבודה": כן, בדיוק, ככה. אוקיי, מעדכנים אותי עכשיו מהמערכת שעם שלוש מילים קשה לעמד את המדור. לכן, הנה שלוש הערות נוספות, אך מיותרות, על סרט השלישי בטרילוגיית ג'ייסון בורן, על פי ספריו של רוברט לודלום.

 1. פול גרינגראס. נראה לי שיש מפיקים אמריקאים שחושבים שפול גרינגראס הוא המשיח החדש של סרטי הפעולה. לי זה קצת מציק. גרינגראס הוא במאי ותיק, אבל נטול חותם, שאני מודה שתמיד היו לסרטיו עוצמה מעוררת הערכה. אבל האמריקאים שמו עליו עין כשביים את "בלאדי סאנדיי" ובאחרונה את "טיסה 93". שני סרטים המבוססים על אירועים אמיתיים והמצולמים בסגנון כמו־תיעודי. כבמאי אקשן ומתח גרינגראס פשוט לוקח מה דברים שקופולה עשה ב"השיחה", ג'ון מקטירנן עשה ב"מת לחיות 3" וג'ון פרנקנהיימר עשה בקריירה שלמה, ורק מגביר את הווליום. "זהות אבודה" הוא התשובה לשאלה: "איך ייראה סרט תיעודי על טרור בינלאומי בהפקה של 110 מיליון דולר?". בהתחלה זה מעיק. אבל יש לסגנון הזה עוצמה סוחפת: הסרט עד מהרה שועט לעבר כמה מקטעי הפעולה הכי מהירים ומאיצי דופק שראיתי זה שנים.

2. תחנת ווטרלו. אחרי פתיחה קצת מגומגמת שהכילה יותר מדי תקצירים לסרט הקודם בסדרה, מגיע ג'ייסון בורן להיפגש עם עיתונאי בריטי בתחנת ווטרלו בלונדון. כאן מתחיל סיקוונס שלדעתי נמשך כחצי שעה, אם לא יותר - זמן עצום לקטע המתרחש באתר אחד - שמחזיק כסרט קצר בפני עצמו. הקטע הזה כה חזק, והוא מסתיים בערך בנקודת האמצע של הסרט, שנדמה שאין סיכוי שהיוצרים יצליחו להגיע לעוד שיא, ומכאן הסרט רק יידרדר. אלא שאז הם מגיעים ל...

3. מרוקו. כן, ג'ייסון בורן הוא הג'יימס בונד של המאה ה־21. לא דניאל קרייג. אם מאט דיימון באמת רוצה לפרוש מפרקים עתידיים של הסדרה, הוא אידיוט. הסרטים האלה עושים לו רק טוב. מרגע שהעלילה מגיעה למרוקו מתחיל סיקוונס מרדף - על אופנוע, ואז ברגל על גגות העיר - שמוציא את הקהל מדמם כמו הגיבורים. אבל כאן גם נחשפת המגרעת: הסרט לא עובד עם היגיון. כשמנסים להבין מי נגד מי - הוא מתחיל להתפורר. לכן סוף הסרט, שמנסה להיות דרמטי יותר, הוא חלש. הסרט הזה הוא כמו ג'ייסון בורן עצמו: כל עוד הוא רץ ומכה, הוא במיטבו. מחשבות זה לא בשבילו.

לא בולעת

סרט משונה, "ביחד, זה הכל". קלוד ברי הוותיק, בן 73, החתום על הסרט, אינו במאי דגול אבל הוא בהחלט מישהו שיודע לייצר סצינות סוחפות ולהעניק לדרמות קטנות תנופה גדולה, גם אם סרטיו לוקים בספרותיות יתר. הוא ביים את "ז'רמינל" ואת "אוראנוס", שטיפלו באופן מסורבל אך ראוי להערכה בסוגיות פוליטיות וחברתיות בצרפת, והוא חתום על "ז'אן דה פלורט" ו"מאנון", שהיו שלאגרים די גדולים בקולנוע צפון התל אביבי (בימים שבהם המילה "שלאגר" עוד היתה חוקית לשימוש). והנה הוא חוזר עם "ביחד זה הכל" הפצפון, ואין תנופה או סחף. אם כבר, הרי שהסרט הזה נראה יותר מתאים לנבחרת הסרטים הקטנטנים והזניחים שאודרי טוטו המטירה על ראשינו בעת האחרונה.

מאז "אמלי" מ־2001 הופיעה טוטו ב־11 סרטי קולנוע. כמעט כולם הגיעו להקרנות מסחריות בארץ (למעט שלושה, מהם - למרבה ההפתעה – אחד של עמוס קולק). אני לא זוכר כזאת נאמנות של מפיצים לשחקנית אחת. ואולי יש דברים בגו, אולי מאז "אמלי" סרט של אודרי טוטו הוא כבר ז'אנר בפני עצמו – משהו מריר מתוק של שחקנית עם עיניים גדולות ועצובות שכולם רוצים לראות אותה מחייכת. אלא שלמרבה הצער, ולטעמי לפחות, כמעט כל הסרטים שלה שהוצגו בארץ (למעט שלושה) היו בינוניים ומטה. ו"ביחד, זה הכל" – כולו התחנחנות רומנטית עם עיטורים חברתיים – מצטרף לבינוניים. בסרט מגלמת טוטו עובדת ניקיון אנורקטית וענייה שמתיידדת עם בן אצולה עם דירה ענקית שגר בשכנות אליה. במקרה יש לו שותף לדירה. במקרה הוא שף (אלוהים אדירים, זה "אהבה בתפריט 2") – הבנתם? האנורקטית והשף? – ובמקרה הוא חמוד ורווק ומטפל בסבתא שלו. אתם רואים לאן כל זה הולך? בדיוק. "ביחד, זה הכל" הוא קיטש צרפתי – אני מניח שהוא בלתי מזיק ככזה לקהל שסף הסיבולת שלו גבוה משלי – אבל יש לו איזושהי יומרה חברתית ריאליסטית שמעניקה לו טוויסט ויזואלי נטול זוהר. גם קיטש וגם אפרורי.