הולך בטל הולך הולך בטל
מונולוג מאת עמוס בר, אחד שמובטל כל כך הרבה זמן שנגמר לו כל הכסף ונרקב לו חצי מוח
סבתא נתנה לי אלברט. אלברט שלם! זה אומר שאני יכול לאכול השבוע. אני מחלק את האלברט בראש לכל מיני וריאציות וחושב על ההוצאות הכי דחופות. כן, אלברט בהחלט יכול לעזור לי עכשיו.
אלברט היה בעלה של בת דודה שלי. כל עוד השניים היו נשואים, סבתא מאוד אהבה את אלברט; אני חושד שהסיבה העיקרית לזה נעוצה בעובדה שהוא היה מוכן להתחתן עם הבת דודה. בכל אופן, חודשיים לפני החתונה היה לאלברט יום הולדת וסבתא נתנה לו צ'ק של 1,000 שקל. אף בן משפחה מעולם לא הגיע אפילו לחצי מזה. סבתא שלי חיה מביטוח לאומי ומקצבה מהנאצים. אין לה סכומים לחלק. מאז אותו יום נקבע בתודעה המשפחתית שער חליפין שלפיו 1,000 שקל שווים אלברט אחד.
הו, אלברט מושיעי. אני יכול לקנות איתך בסופר. לשלם איתך גם את חשבון החשמל. בזכותך אוכל אפילו לקחת סוף־סוף את הבגדים למכבסה. והכי חשוב, לאסי יש הידרו והוא חושב למכור חצי. אתם יודעים איך זה חשבונות: תמיד אפשר לשלם אותם. הידרו, מאידך, לא גדל על העצים.
אני מתעורר כמו פנתר ב־12:30. צריך ללכת לדואר לפקסס קורות חיים, אולי ייצא מזה משהו. על ארוחת בוקר מסורתית במרפסת — קפה שחור וסיגריה — אני מחליט לא לתת ליום הזה לזלוג לי בין האצבעות. לשתות אותו בצימאון. לנצל כל רגע. אחר כך אני בודק אי־מיילים. זה לוקח שעה, אבל זה זמן קדוש. תרפיה. אחרי שזה מאחורי אני נתקף בולמוס של עשייה. כשאתה מובטל, משימות החיים הקטנות מצטברות כמו תלתלי אבק מתחת למיטה. אסור להיכנע לאיטיות המזדחלת. אסור להיכנע לייאוש. כשיש מיליון דברים שצריך לעשות, הדבר הנכון הוא לבחור אחד מהם ולהתחיל. גם המסע הכי ארוך מתחיל בצעד אחד.
אני מסדר את כל הדיסקים הצרובים באיזה קייס שקניתי פעם. אחר כך אני ממיין את התיקיות של הפורנו על המחשב. בתחושת סיפוק אני מעניק לעצמי את הגולדסטאר־מהסופר הראשונה שלי להיום.
הגולדסטאר־מהסופר מהווה נדבך מרכזי בפירמידת הסטארט־אפ הפיננסית שממנה אני מתפרנס. המודל הכלכלי הזה מבוסס על העובדה שהמטומטמים בסופר אשכרה מחזירים לך כסף על כל בקבוק גולדסטאר: פאקינג שקל ו־20. את הזיכוי צריך לנצל לקנייה של עוד בקבוקים — שגם ככה, כידוע, הרבה יותר זולים בסופר מאשר בפאב — ולהמשיך בפירמידה עד שאי אפשר לקנות בכספי הפדיון אפילו בקבוק אחד. בינתיים אני פשוט קונה כמה שיותר בקבוקים, שותה אותם במהירות שיא ואוגר במרפסת.
אין בי כרגע את תעצומות הנפש הדרושות בשביל לצאת לקניות, אז אני הולך לדואר. השעה 15:10 ויש תור ארוך. אני חותך לסיבוב קצר ברגל להוריד את הבירה, מתיישב על ספסל ומביט בעוברים ושבים. מי האנשים האלה? לאן הם ממהרים? מאיפה הם באים? למה הם לא עוצרים לרגע? הקצב שלהם רצחני ומאיים. יש לי בחילה. כבר אין לי חשק לפקסס קורות חיים. אם לא אזהר, עוד אמצא את עצמי בתור אחד מאלה.
ככל שיש לך פחות לעשות, הזמן שדרוש לך לעשות את זה הולך וגדל. מבחינה מעשית זה אומר שכל בני האדם עסוקים באותה מידה. אז למה אלה שעובדים תופסים תחת? בגלל שהם לא מתעסקים בפילוסופיה גבוהה. הם לא חושבים על כאלה דברים. אנשים עובדים לא שואלים שאלות. מצד שני, הם לא משתגעים משעמום ולא חיים על השקל.
אני ממש משתאה מול ההספק שהיה לי בעבר. היום זה נראה כמו מאמץ לא אנושי, כמו סמסרה סיזיפית. חיי גיבור ספרטני. מהנדס גרמני. נזיר מסוגף. עבדתי במשרה מלאה, הדירה הבריקה, שלוש פעמים בשבוע ניפחתי שרירים, הכלב לא סבל מחוסר תשומת לב, ועוד נשאר לי זמן לצאת עם בחורות. היום אני והכלב רבים על האוכל ומשתינים באותו מקלחון. על נשים אני אפילו לא מרשה לעצמי לפנטז. לתל אביביות יש חוש ריח מאוד מפותח, הן מריחות עניים מקילומטרים. למכון כושר אין לי לא זמן ולא כסף. הבית — הפתעה! — נראה כמו מאורת סטלנים. כלים אני שוטף רק כשנגמרים כלי המתכת שאפשר לערבב איתם קפה.
לפעמים, כשאני יושב במרפסת, החיים חולפים מולי בפאסט־פורוורד. אנשים ממהרים כמו דמויות מסרט אילם עם שפת גוף מוגזמת. תופסים אחד לשני מקומות חנייה. השמש מתזזת ממזרח למערב תוך עשר דקות. פס של אור, פס של חושך, ואני עדיין יושב ומחטט בעור הקשה של כפות הרגליים.
חייב למצוא שביל זהב. חייב להשיג עבודה שלא עושה ממך מריונטה, שלא מותחת קפיץ בגבך ומקדרת אותך עד הפנסיה או עד שתיעצר סופית. אני רוצה עבודה שתשאיר לי זמן לחשוב. אני רוצה להיות האיש שגובה שקל בשירותים הציבוריים בים. עבודה קלה, בלי לחץ, עם נוף. אולי מחר אני אלך לעירייה. אולי יש להם משהו כזה בשבילי. נראה לי שהג'וב הזה דורש פרוטקציה. אלה מסודרים, הגובים של השקל. זאת מאפיה. הכל שחיתויות.
יש לי מוח קרימינלי. אולי אני אהיה שוטר. אוכל להסתובב עם מדים, אף אחד לא יציק לי, אני אתפוס תחת על סתם אזרחים ואחנה באדום לבן. מעניין אם הבלשים במחלק הסמים מקבלים אחוזים מהתפיסות הגדולות. מתאים לי טולה. צריך לזכור לשאול את זה בראיון עבודה. דברים כאלה עדיף לדעת מראש. מה שטוב באבטלה זה שכל האפשרויות פתוחות.
בפעם הקודמת שהייתי מובטל היה הרבה יותר כיף. כולם היו אז בלי עבודה. כולם פוטרו מחברות הבועה שלהם והלכו לשחק כדור־עף על החוף. היתה תחושה של אחדות, של צרת רבים. של הרפתקה. עכשיו נראה לי שאני המובטל היחיד. אין למי להתקשר לפני 19:00. על הצגה יומית אין מה לדבר. בגלל זה אני משתדל לקום כמה שיותר מאוחר.
בלילות אני לא נרדם. שוכב על הגב כמו אידיוט ומזיע לתוך המזרן. או שאני משוטט ברחובות, אבל מה כבר אפשר לעשות בעיר הזאת שלא עולה כסף. בפעם האחרונה שיצאתי, שוטר תפס אותי עובר באדום. בכסף הזה יכולתי לחיות כמו לורד. גם כן מנאייק. ירד לי לגמרי מכוחות הביטחון. אם כבר, אז שייתנו לי להיות לפחות תת־ניצב. אלה שומרים על ידיים נקיות. או תת־ניצב או לא מתפנה.
לאנשים עובדים יש נטייה לנסות לסדר לחברים המובטלים שלהם עבודות משעממות. מכיוון שרוב החברים שלי הם אנשי היי־טק ולי יש רקע בתחום, אני מוצא את עצמי מדי פעם בראיון מיותר, לבוש בחולצת תכלת מכופתרת והוזה על חיים נעימים וקטנים עם משכורת וליסינג ואישה שמתלבשת בדיוק כמוני. מעניין כמה זמן יעבור עד שאגיע באחד הבקרים למשרד חמוש במאשין־גאן ואחורר את האופן־ספייס בזעם קדוש. ממרחק של חמישה חודשים בלי משכורת, אני לא מצליח להבין איך כולם מקימים את עצמם בכל בוקר לאותו מקום.
בוקר אחד אני מקיץ עם החלטה לנצל את הזמן להשלמת השכלה. הספרנית בבית אריאלה לא נראית כאילו היא ממש מאמינה שאני יודע לקרוא, אבל בכל זאת נותנת לי שני קילו קאנט ו־200 גרם ניטשה. אני גם לוקח בווי.או.די את שלושת הצבעים של קישלובסקי. כבר בצבע הראשון אני נרדם, חולם שניטשה מראיין אותי לתפקיד ראשי בסרט פורנו ומרייר על ביקורת התבונה הטהורה. אני מתעורר בחשכה מוחלטת ונודר לקבל את הצעת העבודה הראשונה שתינתן לי. זה לא יכול להימשך ככה. איבדתי צלם אנוש.
שעת צהריים, חמסין. יושב ליד שולחן פלסטיק, מקשיב לזיעה המתאדה ולעננים הקלים שחורקים בשמיים. מישהו מתקרב ומבקש להיכנס לשירותים. אני מבקש ממנו שקל. שקל פיפי. הוא אומר שהוא יושב כאן, במסעדה, ומצביע לעבר אישה מקומטת עם פריאו ושני ילדים. אה, טוב, תיכנס, אני אומר ומוריד את רגלי מהמשקוף באיטיות אדנותית. מי זה אמר שהעבודה משחררת? בטח ניטשה, והצדק איתו. לקול פכפוך השתן באסלה, אני מודה בפני עצמי ובפני הקוסמוס שלראשונה בחיי אני מאושר.
שעת צהריים, חמסין. יושב במרפסת שלי והוזה בהקיץ על שולחנות פלסטיק וניטשה. אני עדיין מובטל, עדיין בלי שקל, אבל לראשונה זה חודשים יש לי מטרה. נכון שאני מכוון גבוה, אבל ככה זה עמוס החדש. קרייריסט. שאפתן. מנוע טורבו. בשביל הג'וב הזה אני אדרוך על גופות. שקל. שקל פיפי. שקל פיפי או תלך תשתין בים. שקל פיפי או לא מתפנה.
הבלדה המעודדת על סוסון הים
והנה שיר שעמוס כתב בעזרת החצי שכבר נרקב
אם אתה איש מדוכא ושבור,
אם אתה סובל מליקוי בדיבור,
אם אתה אימפוטנט, צדודיתך די דוחה,
מכוניתך מעוקלת, בלוריתך מקריחה,
אם אתה לוזר, אם אין לך שיניים,
אם אתה בתול, אם לא זיינת שנתיים,
אם הבל פיך מריח כבית השימוש
של חוגרים שסגרו 28 בבסיס של חיל חימוש,
שמע לדברי ביולוג מדופלם:
אתה לא הזכר העלוב בעולם.
פתטי ככל שתהיה, עוד קיים
הזכר המושפל ביותר: סוסון ים.
כן, סוסון ים הוא גבר שביחס אליו
גיבורים הם כאלה שקונים בשילב
תחתונים, ואפילו נושכי כריות
מול הנעבעך הזה ייחשבו אריות.
ומה הופכו לכזה לא־יוצלח, הן תשאל.
מה יש בו, בסוסצ'יק, שהוא כה אומלל?
על כך אענה, ואתה — האמן:
זה לא מה שיש לו כמו שזה מה שאין.
אין לו בולבול. אין זין. אין שמוק. אין איבר.
תחת בטנו מתפתל שום דבר.
אין אפילו צימוק. כלום. גורנישט. יוק. נאדה.
צחיח כמו המדבר של נבאדה.
ובמקום כלי מרשים, ליצור המאוס,
שומו שמיים — נתן האל כוס.
דרומית לכרסו, איזה דיכאון,
מנוש ורוד ומזמין משתפל בגאון.
כך שט זה הגבר בינות אלמוגים
עם ואגינה מגולחת בניחוח דגים.
מוקיון של אמא טבע. למרבה האסון —
ממחשכים מבחינה בו נקבת הסוסון.
זו הגברת, בפאלוס זקוף, אופנסיבי,
את הסוסון משגלת באורח אקטיבי
וכשזרמת ביציות מרטיבה ערוותו
אוקיינוס שלם אז צוחק לאידו.
הו, סוסון חלכה, הו, רמש דפוק.
נעלמה הסוסונת עם בוא הסיפוק.
זיינה וזרקה, ואתה לך חפש.
לא תשמע עוד ממנה. גם לא אס.אם.אס.
הסוסון ההמום שניצלוהו מינית
שט נוגה ואידיוטי ברחבי השונית
ומרוב התרגשות וטמטום הוא משפריץ
מטח תאי זרע לעצמו בחריץ.
נעלב וגלמוד, עם תחושה של פספוס
(הנקבה מגרבצת מול ערוץ חמש פלוס),
נושא הסוסון את כרסו בין שיניו.
כאב חד־הורי מגדל את בניו.
מגדל סוסונים בלי פין, בלי כבוד
וסוסונות עם זקפה וללא עכבות.
קורבן חוש הומור מעוות של הטבע
במה יתנחם? אולי חצי־רבע.
תודה, הו סוסון, השבת כבודי.
עליבותך הטוטאלית מעודדת אותי.
הצלחת לחזקני מעל ומעבר.
כבר לא כלומניק אני, אלא חושלוקי גבר.
לעומתך, הו סוסון, אני קליבר שני צול.
מתחשק לי לשעוט במדרון ולצהול,
בביטחון בלי כיסוי עם נשים לפלרטט.
כמה טוב שיש לי זין. כמה טוב באמת.
אז אם פינך הנימול הוא בגודל של בוטן,
או שאתה אישיות מבאסת כהוגן,
או חובב של הר ברוקבק ומצעדי גאווה —
בזכות סוסון הים נותרה לך עוד תקווה.
לעומת הסוסון אתה סוס. לא פחות.
שובר לבבות. מפרק משפחות.
אינך בתחתית הסולם, לפחות
כל עוד באוקיינוס יש זכר בעל פות.
לפנייה לכתב/ת 
