איזה פחד בשבילי, ללכת לכנס מחזורים
יום אחד הגיעה מעטפה מהתיכון שלי, עם הזמנה מהודרת לבוא לפגוש את כל מי שכבר שכחתי. פעם היו זמנים אחרים. פעם הייתי רזה והפלתי ברשתי כל גבר. אבל הכל השתנה מאז
ויום אחד, אימת חלומותיי הגיעה, בדמות מעטפה מבית הספר התיכון שלי, עם הזמנה מהודרת לבוא לפגוש את כל מי שכבר שכחתי.
"אני לא הולכת", הכרזתי בקול רם.
פעם היו זמנים אחרים. פעם הייתי רזה והפלתי ברשתי כל גבר. אבל הכל השתנה מאז. אם פעם יכולתי לברור היטב את עדת מעריציי, הרי שהיום אני נצמדת לכל מועמד פוטנציאלי, גם אם הוא לא ממש ראוי, אולי פשוט כי אין ברירה.
למה אני כל כך פוחדת לפגוש את העבר שלי? אנשים הרי משתנים, וגם אני השתניתי. אבל איכשהו פרמטר הרזון, הרדוד, יש לומר, תמיד נתפס כאידיאל של הצלחה, לפחות בעיניי. ואני יודעת שאני לא לבד במערכה הזאת.
אחר הצהריים הגיע טלפון מחברה לספסל הלימודים, סתם בשביל לברר אם אני הולכת. אמרתי שלא. היא ניסתה לשכנע אותי שזאת הזדמנות נהדרת לראות את כולם ולשמוע מי התחתנה ולמי יש ילדים. אבל זה ממש לא מה שרציתי לשמוע. לא מפני ששנאתי מישהו מחבריי ללימודים, אלא כי הבנתי שאני לא בנויה להערות רעות על איך שהשתניתי ואיך ששמנתי.
כמו במקרה, מצאתי את עצמי בחנות בגדים, למידות גדולות, כמובן, מחפשת מה ללבוש לכנס. זה התחיל בג'ינס רגיל עם חולצה תואמת ונגמר איכשהו בשמלת ערב כחולה מנוקדת, שעלתה מאות שקלים.
היו לי מחשבות רעות, איך שאני נכנסת עם השמלה היפה שלי ופוגשת את חדווה הבלונדינית, תלויה על הזרוע של איש עסקים אמיד. יש להם שני ילדים ואין להם משכנתה. או את מיכל בעלת החזה המושלם, שתמיד לבשה בגד-ים מחמיא לשיעורי שחייה.
הכי הפחיד אותי לפגוש את החבר הראשון שלי
אבל מה שהכי הפחיד אותי היה היה המחשבה לפגוש את החבר הראשון שלי, זה שהגיע לי אז עד הכתף, אבל היה תמיד מלא חן ותמיד הביא לי מתנות מושקעות - נר בצורת לב, בושם קטן, או מכתבים שהדפיס על מחשב והם מלאים עיטורים מצחיקים.
לא היה לי הרבה זמן עד האירוע, אז הפסקתי לאכול לחם, שטויות ומיצים ממותקים, בדיוק כמו שהבטחתי לדיאטנית שלי. כשיש לך מטרה כזאת, את הופכת להיות נמרה, את משקיעה, את הולכת למספרה, את מרעיבה את עצמך, רק בגלל שאת טיפשה כל כך. הרי לא תשתני בשלושה ימים. מקסימום תמותי מרעב, מה שלא סביר שיקרה עם כאלה רזרבות...
בסתר לבי קיוויתי שאולי יבטלו את המפגש, אבל הכי הופתעתי כשקיבלתי טלפון ממנו, החבר הראשון שלי. הוא שאל אם יוכל ללוות אותי למפגש. סיפרתי לו שאני עורכת דין מאוד עסוקה, ושביום האירוע אני בכלל בפראג, לצורך עבודה.
הוא שאל אם אני עדיין יפה וגבוהה
אז אני לא עורכת דין, אני גם לא נוסעת לפראג, אני לומדת, ולפעמים כותבת להנאתי. הדבר הנכון היחיד הוא שאני אכן די עסוקה לפעמים. הוא נשמע מאוד מאוכזב, ורק שאל אם אני עדיין יפה וגבוהה. גיחכתי לעצמי. מזל שלזכרונות של אהבה ראשונה יש נופך קסום, ואני לא הייתי זאת שתשבור לו את הרושם הטוב ההוא ממני. הוא ביקש להיפגש בכל מקרה, אחרי שאחזור מפראג, ואני אמרתי שאם לא יהיו לי משפטים מיוחדים, אשמח להיפגש. זרמתי עם הפנטזיה שלו על עורכת דין דקה בחליפת קלווין קליין, "רק בלי עקבים בבקשה, כי אני נמוך"...
הרמתי טלפון לחברה שהתקשרה, ניסיתי לברר בנונשלנטיות אם היא הולכת בסוף לכנס. היא אמרה בקול מאוכזב שבדיוק קיבלה טלפון מההנהלה, לא נרשמו מספיק אנשים, אז כנס המחזורים התבטל.
חייכתי לעצמי באושר. נו, הרווחתי עוד כמה חודשים לדיאטה מוצלחת.
ומה עם ההוא, החבר הראשון שלי, הנמוך?
נפגשנו כמובן, והיה נפלא, נדמה היה לי שהוא בכלל לא מדד אותי במדדי משקל, הוא זכר אותי מפעם, רזה ענוגה ונאה. אולי אנשים זוכרים אותנו כמו שהם מכירים אותנו בפעם הראשונה. אז הם מחווים את דעתם האמיתית עלינו כיישות.
באותו ערב החלטתי לצאת לחגוג את התובנה הזאת. לבשתי את השמלה החדשה, הכחולה, ולקחתי את החברה שלי למסעדה סינית. עשינו חיים כמו שלא עשינו אי פעם. אכלנו קינוח משמין, וכשישבנו על החוף המואר אמרתי לה: "מי צריך בכלל כנס מחזורים, ממילא לא תכננתי ללכת".
האימייל של דפנה
