"גנבת של סיפורים טובים"

שני הספרים הראשונים שכתבה שלומית אברמסון נגנזו. היא שלחה את כתבי היד לכל הוצאות הספרים האפשריות, ואחרי שאיש לא גילה בהם עניין, החליטה "למצוא דרך אחרת להיות יצירתית, לא בכתיבה‭."‬ אלא שהחלטות לחוד ומעשים לחוד. אברמסון, מרפאה בעיסוק במקצועה, פשוט לא הצליחה להפסיק לכתוב. היא נתקלה בסיפור קצר שכתבה כשהייתה נערה בת 17‬ - ואריאציה שלה לסיפור התנ"כי על תמר אשת ער, האישה שגנבה זרע מחמיה - ושקעה בפיתוח, שכלול והרחבה שלו. התוצאה: "מעשה תמר‭,"‬ ספר שראה אור כשמלאו לאברמסון חמישים, נמכר בלא פחות מאחת-עשרה מהדורות וזכה לאות ספר הזהב של המו"לים בישראל. הרומן השני שכתבה, "מחברת המילים הקשות‭,"‬ רואה אור בימים אלה בהוצאת מודן.

"מחברת המילים הקשות" הוא סיפורה של משפחה. האם, לונה, היא בת לעולים מרודוס. האב, נסים, הוא ירושלמי שורשי. בתם נעמי, שותקת ושותקת. מתוך השתיקה היא מנהלת מחברת, הלוא היא מחברת המילים הקשות, שבה היא רושמת מילים שהיא שומעת. דרך המילים האלה מפענחת נעמי, ועימה הקוראים, את העולם שבו היא חיה, את השקר האפל שמתוכו נובע הכעס במערכת היחסים העכורה בין הוריה, את הרומן שמנהלת האם עם בעל המפעל שבו היא עובדת כמנהלת חשבונות.

אברסמון כתבה את כל גלריית הדמויות האלה כאילו היא חושבת ומרגישה מתוכן. בדרך לסוף (הטוב) אברמסון מייצרת מספר שיאים דרמטיים, חלקם מבכיאים ואחרים מובילים לפרצי צחוק. באחד מהם מאבד האב, נסים, את שפיותו. "במציאות, אובדן השפיות לא הירואי כל־כך כמו בספרות, ועניין אותי לכתוב על זה כדי להבין איך זה קורה. כמתלמדת, עבדתי בבית החולים 'טלביה' בירושלים. כדי לעבור בין מחלקה למחלקה מציידים אותך בידית. על הדלתות אין ידיות, וההוכחה היחידה שאת שפויה ולא מאושפזת היא שאת נושאת ידית כזאת. פתאום, כשהייתי שם, חשבתי מה יקרה אם אאבד את הידית הזאת. אם לא ידעו שאני שפויה? הרי מהעבודה שלי אני יודעת כמה חולי ובריאות קרובים זה לזה. כשאדם יורד מהפסים יש תקופה ארוכה שאיש לא מבחין בזה‭."‬

תרמיל גב עם מדחף

"מחברת המילים הקשות" ספוג מטענים שאברמסון צברה במהלך עבודתה כמרפאה בעיסוק, וסיפורים שנלקחו מההיסטוריה של משפחתה. השתיקה של נעמי נולדה מהיכרות של אברמסון עם מקרים של ילדים שסבלו מ"אילמות סלקטיבית" (תופעה שצצה בגיל חמש בערך ונעלמת אחר כך) וממאמר שמצאה בכתב עת רפואי ‭")‬ותלשתי וגנבתי, כי תמיד הייתי גנבת של סיפורים טובים‭.("‬ האם, לונה, בתם של המהגרים מרודוס, עוצבה בדמותן של נשות משפחה שאכן הגיעו מהאי הזה, נושאות על גבן את ההיסטוריה של שואת יהדות ספרד. הריבות שהכין הסב, בית המשפחה בתל־ארזה, אינספור משחקי המילים שהיו נהוגים בבית – כל פרטי הפרטים הצבעוניים האלה אמיתיים לחלוטין.

אברמסון היא מספרת מצטיינת. השיחה שלנו מתנהלת כמו יצירת מחול מודרנית, שיש בה כל העת זינוקים לצדדים. בלתי מוסברים, אבל שובי לב. כך אני לומדת שהיא הייתה ילדה ששנאה לזוז ‭")‬בבקשה אל תכתבי בטטה‭("‬ אבל נשלחה לשעורי התעמלות בגלל גב כפוף, ובדרך המציאה בראשה מכשיר שיוביל אותה לחוג בריחוף, מין תרמיל גב עם מדחף, במקום ללכת ברגל.

באחד הזינוקים לצדדים האלה אני לומדת שאמא שלה הייתה מגיהה, שדוד של סבא היה סדר הדפוס בעיתון "הצבי" של אליעזר בן־יהודה ורכש ממנו את בית הדפוס הזה, שבחופשות מבית הספר היא עבדה בבית הדפוס, מנקה בפלסטלינה מיוחדת את שיירי הדיו מן האותיות והתבניות, ושאת רב המכר שלה כתבה על שולחן המטבח, תוך כדי בישול וכביסה ובשעות שגנבה פה ושם, כשהילדים יצאו לענייניהם.

"אחרי שיצא 'מעשה תמר' חברה קנתה לי את 'חדר משלך' של וירג'יניה וולף. קראתי, הפנמתי, קניתי עותק לבתי הגדולה ואקנה גם לבת הקטנה שלי, ואז לארי אמר שצריך לבנות גם לי חדר משלי‭."‬ בעלה, הצייר לארי אברמסון (שבין היתר עמד בראש מחלקת האמנות של בצלאל והקים את מחלקת האמנות של בית הספר שנקר‭,(‬ בנה לה במו ידיו, חדר משלה בחצר הבית הירושלמי שלהם, "ואני צריכה לחצות את החצר כדי להגיע לעבודה. בחורף זה מקסים במיוחד, לקחת מטרייה ולצאת מהבית, אפילו שזה רק שישה צעדים, כדי לכתוב‭."‬

- דמיינת שתהיה לך הצלחה גדולה כל־כך?

"תפיסת העצמי שלי השתנתה. עברתי העצמה. זאת מילה גדולה, קצת מעצבנת ולא ברורה, אבל זה מה שקרה לי. לא נהייתי אחרת, אבל כל המקום שלי בבית השתנה, התפקידים שלי השתנו. התחתנתי עם בעל פמיניסט ושוויוני, אבל מרגע שהוצאתי ספר, פתאום לא רק לארי היוצר בבית, אלא גם אני יוצרת ומביעה את עצמי.

"אני הייתי תמיד המוציאה והמביאה, שזה בעברית גידול ילדים. הייתי קרובה ומודעת ליצירה שלו, והוא היה שותף איתי בניהול הבית, אבל עכשיו יש בינינו איזון הרבה יותר מעניין. אף פעם בחיים לא היו לי שעות של בהייה סתמית. עכשיו נוספה הכתיבה לכל המטלות האינסופיות שיש לי גם כך בתור אישה, ועכשיו הזמן שלי גם נורא נורא חשוב‭."‬ 

• הכתבה המלאה פורסמה לראשונה בעיתון "לאשה" 
  

השבוע במוסף ספרים של עיתון "לאשה":

• רז יובן על סדרה חדשה של ספרי בנות
• עלית קרפ מנסה לפענח את דניאל סטיל
• אריאנה מלמד שמחה: איזה כיף! מפלצת!
• ארבעה ספרי מתח מומלצים