שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בא בטבעיות

    כשהנהר מלא מים הדגים חופשיים. זה פחות או יותר מה שאומר לנו לאו דזה ב"ספר הדרך והסגולה". דן דאור, שתרגם את אחד הספרים המכוננים בתרבות הסינית, יסביר לכם למה יותר טוב להיות רטוב

    באחד הלילות בשבוע שעבר שודרה בערוץ ההיסטוריה תוכנית על סין. מתברר שרוב ההמצאות שעשו מהפכה בחקלאות המסורתית, המחרשה והמריצה, למשל, הומצאו בסין מאות שנים לפני שהגיעו למערב. בקריאה ב"ספר הדרך והסגולה" המיוחס ללאו דזה מתברר שגם בתחום הפילוסופיה המערב כנראה לא המציא את הגלגל. הראשוניות חשובה פחות מההבנה שהרעיונות, התשוקות והחלומות האנושיים רק פושטים ולובשים צורות, משוכללות יותר או פחות, מראשית הקיום האנושי המאורגן. כשהנהר מלא מים הדגים חופשיים, אומר לאו דזה, רק כשהוא יבש הם צריכים ללחלח אחד את השני. למה הכוונה? פשטות וטבעיות הם שם המשחק.   

     

    ה"דאו דה ג'ינג" – "ספר הדרך והסגולה" או "הלאו דזה" הוא אחד הספרים העתיקים והמכוננים בתרבות הסינית. לצד כתבי קונפוציוס הוא משמש אבן יסוד תרבותית, טקסט דתי שממנו נולד הדאואיזם והזן וכיום הוא הספר המתורגם ביותר בעולם, אחרי התנ"ך. גם לעברית תורגם הספר כמה פעמים, ולאחרונה תרגמו אותו מחדש, בפעם השנייה מאז 1981, דן דאור ויואב אריאל.


    דן דאור. בעד נדיבות פרשנית (צילום: ורדי כהנא)

     

    נראה שהחכם הסיני בן המאה השישית לפנה"ס, לאו דזה, לא העלה את דבריו על הכתב, אלא לימד אותם לתלמידיו ואלה רשמו אותם שנים אחר-כך. זאת אולי הסיבה שהטקסט מצומצם כל כך ומלא מעקשים וחידות. לצד ההבדלים הדקדוקיים בין הסינית המדוברת לסינית הכתובה בתקופה ההיא, מסביר דן דאור כי העובדה שישנם מאות תרגומים וקריאות שונות לספר העתיק הזה היא גם ההנחות המוקדמות לגבי דת, פילוסופיה ואלוהים שמביאים הקוראים מהבית: "כשאתה קורא טקסט", אומר דאור, "אתה יכול להגיד שהוא מלא שגיאות ומלא סתירות ולא יכול להיות שכתב אותו מישהו אחד. אבל אתה יכול גם להגיד ההיפך – אני חושב שכתב אותו מישהו אחד שהיה לו רעיון והוא ידע מה הוא עושה; לומר שהאיש הזה לא היה אידיוט ואם יש בטקסט סתירות אז כנראה יש משהו מאחורי זה. לדעתי בקריאה כזו אתה מקבל בסופו של דבר טקסט די קוהרנטי, לא טיפשי, שאומר משהו חדש לחלוטין, וזו הסיבה שכל כך הרבה אנשים קראו את זה במשך מאות שנים וחשבו שיש בזה עניין".

     

    אני טקסט פוליטי

    מהו "הדאו", "הדרך", ואילו רעיונות הוא מכיל בתוכו? הספר חובר כנראה בזמנו של קונפוציוס. ספריו של קונפוציוס המדברים בזכות המוסר האנושי ככלי לקיום חברה מסודרת (ללא צורך באל, אגב) היו והינם הטקסטים המרכזיים ביותר בתרבות הסינית - כאלה שכל יודע קורא וכתוב הכיר היטב. רעיון "הדרך" של לאו דזה יוצא נגד המוסר התרבותי האנושי הזה, ומבקש להשיב את האדם לדרכו הטבעית. "הדאואיסטים חשבו שהמוסר אינו הדבר הכי חשוב", אומר דאור, "אלא דבר מלאכותי שנכפה. הם חיפשו משהו שנובע מטבע האדם, שהאדם יהיה חופשי מלחצים בחברה שבה ההתנהגות מאוד מוכתבת".

     

    "אחד הדברים הכי מעניינים בחברה הסינית", הוא מוסיף, "היא שבמקום שבו לא היה אל שמכתיב את הציוויים, בני האדם יצרו את החוקים, את התרבות האנושית. ובכל זאת לבני האדם יש כנראה צרכים נפשיים קצת יותר מלחיות חיים בחברה מסודרת. משהו שמעבר לעולם היומיומי. והנהייה הזאת מצאה לה ביטוי אחר במקום שבו לא היה גוף רשמי שהכתיב את הדבר הזה. במערב, אצלנו, היה תיעול של הצרכים האלה - היתה דת ואנשי דת שהיו חלק מהנהלה של החברה. בסין לא היה דבר כזה. היו כמובן מנחשים שקיימו קשרים ענפים עם עולם הרוחות ואלים ושדים, אבל לא היתה אוטוריטה רשמית שהכתיבה תיאולוגיה. אבל, בהנחה שבני האדם הם די דומים, הם מצאו מקומות אחרים, וזה התבטא בדרך כלל בפרישה מהחברה".

     

    למרות שהספר מעודד פשטות ולועג לפולחן, הוא ייצר דת שיש לה פרקטיקה?

     

    "בוודאי. יש כנסייה שלמה. נזירים וטקסי גירוש שדים וטקסי תקשורת עם העולם האחר וגם תרגילי גימנסטיקה משונים ותזונה ותרגילי מין - כיצד לשמור על הזרע. הכול בהשראת הספר. דברים פנטסטיים שאינם כתובים פה".

     

    איך זה יכול להיות? זה הרי סותר את הספר לגמרי.

     

    "המשורר והפילוסוף ג'ואנג דזה אפילו צוחק על האנשים האלה, אבל העובדה היא שהיו אנשים שעשו את הדברים האלה. היו אנשים שחשבו שזה יאריך את חייהם. אני לא חושב שיש מקום שבו רעיון האלמוות הוא כל כך פופולרי כמו בסין. לא אלמוות של הנשמה, אלא אנשים שמסתובבים בעולם, בינינו. לפני כשבע שנים כתבתי את 'המיתולוגיה הסינית', שם אפשר לקרוא המון סיפורים על בני אלמוות. הפרקטיקות האלה התפתחו כ-500 שנה אחרי שהספר נכתב. צריך להבין שהטקסטים הדאואיסטיים מאוד עזרו לאנשים, לאו דווקא המשכילים, לפתור בעיות. כמו הבאבא סאלי - לפי ליבוביץ, למשל, זה לא יהדות, אבל בשביל הרבה מאוד אנשים יהודים שגרים פה, ללכת לבאבא סאלי, לדפוק את הראש בקיר, להדליק נר ולשתות את העראק שמיוצר עם השם שלו ממלא חלק גדול מהצרכים הרוחניים שלהם, לצאת קצת מהחיים הדפוקים שלהם בתור עובדים ובעלי משפחה".  

     

    כמו כל הכתבים הדתיים, גם ספר הדאו אינו רק טקסט מיסטי, אלא יש בו היבט פוליטי בן הזמן. "יש בו דו ערכיות, באיזשהו אופן", אומר דאור, "מצד אחד הוא נגד הדיכוי, מצד שני מדובר פה בדיכוי די חמור, דיכוי פרימיטיביסטי כמו שהיה בקמבודיה. אתה מסלק את האינטליגנציה, מסלק את העלית ואז יש לך שכבה של איכרים שאתה יכול לשלוט עליהם בלי שיעשו רעש. יש בו פניה לשליט שיחזיק את האנשים כמו בקיבוץ - לא לרצות יותר מדי, לא לצרוך יותר מדי, אלא לעבוד את העבודה שלהם ולהיות כמו בול עץ. זה דבר מאוד חזק. אנשים שרואים בספר רק קריאה לשחרור מעול החברה הקונפוציאנית, טועים. יש תנועות מיסטיות חברתיות שקמו בהשפעת הספר הזה וטענו - כיוון שהצדק איתנו, אנחנו נחסל את כל מי שלא חושב כמונו".

     

    רעיון שחוזר שוב ושוב בספר: "הכיוון ההפוך – זו תנועת הדרך", למה הכוונה?

     

    "זה רעיון מאוד פשוט, באיזשהו אופן. אתה אומר שככל שהחברה פרימיטיבית יותר היא טובה יותר. תינוק הוא המצב האידיאלי - הוא יכול לצעוק כל היום והגרון לא כואב לו, וככל שהוא מתפתח נכנסים אלמנטים מהחברה ומקלקלים את הכוח הטבעי הזה. לכן אנחנו צריכים לשאוף בכל מצב ללכת נגד ההתפתחות, לחזור אחורנית למצב הראשוני, המצב של בול עץ, לפני שחתכו אותו לכלים".

     

    אבל למה לשאוף לחברה כזאת, שאין בה קידמה, שאין בה יצירתיות?

     

    "משום שאז אתה בטוח יותר. העובדה היא שאם אתה מניח לדברים הם גדלים, אז אני אומר שהצמיחה הזאת בעייתית ולכן אני אשכנע את האנשים ואלחץ עליהם שמוטב להם במצב הפשוט. אז לא יהיו סכנות. ההנחה היא, בעיקר בחזון החברתי שלו, שחברה שבנויה מקבוצות קטנות היא בטוחה יותר. האוטופיה הפרימיטיבית הזאת, קצת כמו רוסו, טולסטוי, כמו הקיבוצים, חברה קטנה שחיה בהרמוניה עם הטבע והאדמה, הוא אחד מהחלומות הכי מקובלים בעולם בכלל. ובסין זה חזר שוב ושוב".

     

    אהבת הצמצום

    דאור ואריאל החליטו לתרגם שוב את "ספר הדרך והסגולה" גם כדי לחדש את העברית ולשכלל את התרגום, גם כי המהדורה הקודמת אזלה מן השוק וגם כדי להציבו במסגרת רחבה יותר. התרגום המחודש, שראה כעת אור בהוצאת "חרגול", מכיל עוד מספר טקסטים עתיקים וכן את פרשנותו המרתקת של ואנג בי, פרשן מאוחר שמפענח את החלקים הסתומים בספר. "הגאון הצעיר הזה שקם במאה השלישית", מספר דאור, "עושה לנו את העבודה, וייתכן שהפרשנות שלו היא אחת הסיבות להתמדתו של הספר והגעתו למערב".

     

    דאור ואריאל עמלו על התרגום במשך שנתיים ומעניין לגלות שדווקא העברית אינה מערימה קשיים מיוחדים על המעבר מהסינית. "שתיהן שפות עתיקות", מסביר דאור, "שבניגוד לאנגלית, אין בהן יותר מדי מילים והבדלי משמעות. קל יותר לקחת מילה סינית שמתפרשת להרבה מאוד דברים ומכילה בתוכה המון גוונים, ולמצוא לה מקבילה עברית. למשל, המילה המרכזית רֶן, התכונה שקונפוציוס כל כך אוהב, ולאו דזה פחות, תורגמה הרבה פעמים כ'אנושיות'. אנחנו תרגמנו אותה בתור 'מוסר'. המילה מוסר היא מספיק רחבה, מספיק פוריה וחזקה ואנחנו יודעים באיזה תחום אנחנו נמצאים. בנוסף, עברית היא שפה שנוטה לקיצור, כמו הסינית, וגם בה אין כמעט זמנים".

     

    לאו דזה מתעכב הרבה על ההבדל בין שם וכינוי: "הדרך אינו שם אלא כינוי" – למה הכוונה?

     

    "זה דבר גדול. רעיון שהיה מאוד באופנה במאה השלישית. הרעיון הוא שיש מילים ויש דברים וצריך איכשהו לקשר בין הדברים, וההבנה עד כמה המילים הן שרירותיות. אתה הרי מחלק את העולם לחתיכות ולכל חתיכה אתה יכול לתת שם. אני מחלק את הכיכר ממול - שיח, פרח, דשא, ואני מייחס מילה לכל אחד מהם. המילה, הסימנית, מדביקה חלק מהמשמעות וכיוון שכך היא גם מניחה שיש משהו מחוצה לה. אם אני רוצה לדבר על הדרך, על המוחלט, על משהו שאין מעבר לו כלום, אני לא יכול לתת לו שם, כיוון שברגע שנתתי לו שם הוא מוגבל - אם הוא גדול, אז הוא לא קטן. אבל אני יכול לרמוז אליו באמצעות מילים. כלומר למילים יש שני תפקידים - האחד לתת שמות לדברים שביסודו מונח תיחום, והשני הוא הכינוי, השימוש המטאפורי - אני יכול לומר ירוק, אבל אני לא מתכוון שהוא רק ירוק או שהוא הדבר הירוק היחידי, ובכל זאת רמזתי אליו בצורה כלשהי".

     

    אפשר לראות את ההשפעה של הרעיונות האלה על המחשבה המערבית, לא?

     

    "בוודאי. בניגוד למאה ה-18 שבה הספרות הקונפוציאנית הועלתה על נס על ידי אנשים כמו וולטר שחשבו שמדינה שבה הפילוסופים שולטים, שלא מעניין אותה אלוהים היא דבר מצוין, בתחילת המאה ה-20 גילו במערב את הדאואיזם. בסין עצמה הוא היה אז בשפל המדרגה. האינטליגנציה הסינית שהיתה בקשר עם המערב זלזלה מאוד בדאואיזם, שנחשב חלק מאמונות ההבל של האספסוף, אבל היו אנשים במערב שהתעלו מעל זה וגילו את היופי שבו. אלן ווטס, שהיה גורו גדול בשנות ה-60, השפיע המון על הניו אייג'. הוא כתב ספר חשוב שנקרא 'דרך הזן' ובו הוא מתאר כיצד הזן נולד מתוך הדאואיזם. מאז יש פריחה עצומה של תרגומים של הספר. לאקאן, למשל, היה חסיד גדול שלו".

     

    בימים אלה רואה אור ב"ספריה לעם" של "עם עובד" ספר נוסף בתרגומו של דאור, "קורותיו של שו' סאן-גואן סוחר דם". הפעם מדובר ברומן עכשווי של יו' הְוָא, אחד הסופרים המצליחים כיום בסין. הוא מספר על איש עני שצריך לכלכל את משפחתו בראשית המהפכה הקומוניסטית ולשם כך הוא נאלץ, למרות אמונותיו, לתרום שוב ושוב דם תמורת כסף. למרות שהספר לועג למשטר ומבקר אותו הוא לא נאסר לפרסום בסין ולא נחשב חתרני.

     

    קל יותר לתרגם מסינית מודרנית?

     

    "כן. למרות שאני מכיר את השפה הקלאסית יותר טוב. בספר הזה יש גם הרבה ביטויים ספרותיים שנקראים בסינית 'ביטוי של ארבע סימניות' שהם ביטויים מרבדים שונים של השפה. השתדלתי לתת אותם גם בעברית".

     

    הספר כתוב בסגנון מאוד מצומצם, מתומצת. זה סגנון אופייני לכתיבה הסינית או משהו אישי שלו?

     

    "זה שלו. לדעתי הוא ראה לנגד עיניו סרט. מינימום של תאור סצנה: היא יכולה להיות מורכבת, מרתקת, צבעונית, אבל הוא מתאר אותה במעט מאוד מילים. דיאלוג מהיר, מאוד אינטליגנטי, מצחיק. יש נודניקים הרבה יותר גדולים ממנו, וגם תרגמתי כמה מהם. אני אוהב אותו בגלל הצמצום".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דאור. לאו דזה ידע מהו הוא עושה
    צילום: ורדי כהנא
    המוסר אינו הדבר הכי חשוב
    עטיפת הספר
    קורותיו של שו' סאן-גואן סוחר דם
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים