איזה כיף להכיר מישהו סתם כך ברחוב
לחברים ההומואים שלי אין סיפורים כאלה מיוחדים. רובם הכירו את בן הזוג שלהם דרך שידוך - חברים או באינטרנט. זה לא ממש מפתיע, לאור העובדה שאתה אף פעם לא ממש יכול להיות בטוח אם הבחור החמוד שיושב מולך באוטובוס או עולה איתך במעלית הוא הומו. מצד שני, את אייל הכרתי במעלית
כשאני מתבונן בחברים הסטרייטים שלי, אני לא יכול שלא לקנא בקלות בה הם מצאו את האהבות הגדולות של חייהם. הנוכחי של נויה, עורך דין מוצלח וחתיך מרמת השרון, התחיל איתה במכולת השכונתית ומאז הם יחד כבר שלושה חודשים - הישג לא מבוטל בהתחשב בעברה רווי האקסים. מורן וזיו הכירו לפני הרבה מאוד שנים באוטובוס, כשהוא היה בדרך לבסיס והיא בדיוק נסעה להוריה בצפון. סיגל התחילה עם שחר במעלית בבניין, ובעוד חודש, כשהם יינשאו סופסוף, תנוגן מוזיקת מעליות בזמן החופה, בשביל הקטע.
לחברים ההומואים שלי אין סיפורים כאלו מיוחדים. רובם הכירו את בן הזוג שלהם דרך שידוך - חברים או באינטרנט. זה לא ממש מפתיע, לאור העובדה שאתה אף פעם לא ממש יכול להיות בטוח אם הבחור החמוד שיושב מולך באוטובוס או עולה איתך במעלית הוא הומו או סטרייט. אתה גם לא תוכל אף פעם לדעת מה יקרה כשתחייך אליו ותציע את מספר הטלפון שלך. האם הוא יחייך וירשום אותו, או יעיף לך סטירה? זה סיכון שרק מעטים, אמיצים במיוחד או נואשים במיוחד, מוכנים לקחת.
"מה הבעיה? יש לכם מקומות משלכם", יגידו הסטרייטים שבחבורה. וזה נכון: יש לנו שניים וחצי מקומות ועוד כמה מסיבות. אבל האם זה המקום המתאים ביותר להכיר אנשים? כשאני יוצא למסיבה, אני בדרך כלל לא מצליח להתרכז בכלום, בזכות השילוב בין מוזיקה, אורות מהבהבים, והרבה אלכוהול שבדרך כלל שועט בעורקים. מה הסיכוי שאצליח לזהות את הגברבר שלי, ובאמת להכיר אותו? איכשהו, אפילו הדייטים שנראו לי מוצלחים ביותר ביום שישי אצל שירזי התבררו להיות סתמיים ולגמרי מטופשים בבוקר שאחרי. אז בשביל מה לטרוח?
מה אם אהובי-לעתיד הוא חיית בית, ממש כמוני?
במקומות בילוי אחרים, שקטים ורגועים יותר, אני מוצא את עצמי שוב במלכוד: הרבה אנשים חמודים, אבל כולם "תפוסים" עם החברים שלהם סביב השולחן. ומעל הכל, התחושה הזו, שבוערת בי, ואומרת שהבחור הבאמת-נכון בשבילי לא ממש מסתובב במקומות האלו. שהוא, ממש כמוני, מעדיף לבלות עם החברים הקרובים שלו באיזה פאב סטרייטי נידח, בלי מוזיקה שדופקת את האוזניים, או סתם בבית מול ה-DVD. גם הוא, ממש כמוני, נגרר מידי פעם אחרי החברים שלו למסיבת גייז מושקעת או לדרינק אקראי ב"אוויטה". אבל מה הסיכוי ששנינו נצא בדיוק באותו היום, בדיוק לאותו המקום, שם ניפגש ונדהר יחד אל עבר השקיעה?
"בכל רגע נתון, אתה יכול להיכנס ל'אטרף' ולמצוא לך משהו", תמשיכו לטעון. ואתם צודקים: בקלות אפשר למצוא באתר הזה מישהו למשהו. הבעיה היא, שאף אחד לא מבטיח שהבחור המקסים, המושלם והנהדר שמדבר איתך עכשיו באינטרנט באמת יהיה כזה במציאות. כבר נתקלתי באנשים שהשתמשו בצילומים לא שלהם, או כאלה מימי בר המצווה שלהם. אחרים נשמעים שנונים וקלילים באינטרנט, ובמציאות משעממים כמו צנונית. אין ספק שאם אתה מחפש סקס, זהו האמצעי המהיר והנוח ביותר לחפש ולמצוא.
וזה עוד לפני שהזכרתי את תופעות הלוואי החברתיות שמתלוות לכל אתר היכרויות שהוא: מציקים ומטרידים, מעליבים ומתעלמים, מציעי תמיכה ומחסלי חשבונות, שטרחו ופתחו לעצמם אינספור כרטיסים וזהויות וירטואליות לפריקת כל התסכולים שלהם על המין האנושי ובעלו.
בקיצור, אם אתה מחפש משהו קצת יותר רציני, שלא לדבר על פרפרים בבטן ורשרושים בלב, הסיפור הופך להיות הרבה יותר מורכב. איך אפשר לדעת מי אמיתי ומי לא? איך אפשר להכיר מישהו בלי שיהיו פרפרים בבטן, חיוכים הדדיים, והברק ההוא, השובב והנלהב בעין? אני לא מוכן לוותר בשום אופן על הריגוש הזה, שמגיע עם כל בחור חדש שמחייך אלי וניגש כדי לדבר. ועם כל הכבוד לקדמה ולטכנולוגיה, כשזה מגיע להתרגשות ופרפרים, אין שום תחליף מספק.
להתנתק מהאינטרנט כדי להתחבר שוב לעצמי
מצד שני:
התאהבות וירטואלית: אני חושב שהיא זאתי
ישראל קליוסטרו
אני כותב מתוך אותו שלב וירטואלי שנדמה לי שפעם היה השלב בו אתה רואה אותה ברחוב, או קוטפת פרחים בשדה. גם אז היה שלב ביניים כזה, שחלמת אותה. ראיתי אותה בתור תמונת פספורט. לא היה כתוב שם כמעט כלום, אז ביקשתי שתגיד כמה מילים על עצמה. מאז זורמות בינינו המילים
"אתה קשקשן בלתי נלאה", צחקה נויה כשקראה את טיוטת הטור הזה. "את אייל הכרת ביום הראשון בעבודה שלך, במעלית", נזכרה בנוסטלגיה, "וזה בלי לדבר על החתיך השחום שהתחיל איתך כשקנית כוסברה בסופר. אנשים מכירים בכל מיני דרכים, אם רק תצאו כבר מהאינטרנט שלכם".
אז נויה צודקת? האם ברגע שנתנתק מהאינטרנט, נוכל להכיר אנשים בדרך הישנה והטובה ההיא, של חיוך ברחוב, הזמנה למשקה בבר או חילופי מבטים משולהבים במועדון? האם ברגע שנוותר על הכלי הנוח (אבל החורק) לדייטינג, נוכל למצוא את עצמנו סופסוף מחוץ לסייברספייס השואב את כל הזמן הפנוי שלנו לפעמים בלי שום תוצאה סבירה? האם הפתרון היחיד לבדידות שלנו הוא פשוט לנתק את חבל הטבור שלנו לעולם ההומואי הווירטואלי?
לפני מספר חודשים עשיתי ניסוי והתנתקתי מכל אתרי ההיכרויות. פתאום היה לי הרבה יותר זמן לעצמי, לחברים שלי. בהתחלה חששתי שלא אכיר אף אחד, שאהיה בודד, נטול דייטים וחרמן להחריד, אבל עד מהרה הבנתי שזו יכולה להיות שיטה די טובה להכיר אנשים. שמתי לב שכמות הגברברים הזמינים בכל רגע באינטרנט קצת עיוורה אותי. שנים של שיטוטים במרחב הווירטואלי גרמו לי להיות חסר סובלנות לשיחות ארוכות והיכרויות, ובעיקר פסימי לגמרי לגבי הסיכויים. במקרים אחרים, פשוט דיברתי עם כל כך הרבה אנשים, שלא הספקתי להתמקד באף אחד מיוחד. חודש אחד אחרי שהתחלתי להתנזר, וכבר הרגשתי משוחרר יותר, שיפוטי פחות, ובעיקר יותר אופטימי.
הימים הראשונים היו קשים. כמו כל גמילה, גם התנתקות מאתרי ההיכרויות מלווה בשורה ארוכה של רגשות טעונים וחזקים והתקפי קריז קלים. הזמן עבר, ולאט התרגלתי למשהו קצת אחר. לפקוח עיניים, להתבונן, לחוות דברים בצורה פיזית. לא גיבובי מילים באוויר האינטרנטי. מילים אמיתיות, עם אנשים אמיתיים. אחרי תקופה של בדידות וירטואלית, החלטתי לחזור בכוחות מחודשים לסצינה המקוונת.
המצחיק בכל הסיפור הוא, שקצת אחרי שחידשתי את הכרטיס ונכנסתי מחדש לביצה הדלוחה של ההיכרויות באינטרנט, זה קרה. בוקר אחד קפץ לי חלון קטן, ובו תמונה ממוזערת של בחור לא מוכר. הגדלתי אותו, ולא יכולתי שלא לחייך יחד איתו, בתמונה. השיחה זרמה, ופתאום הרגשתי מין התרגשות לא מוסברת, תחושת בטן שלא היה לה שום בסיס מדעי או הוכחה אמפירית. מהאינטרנט עברנו לטלפון, ומשם לסלון הבית שלי, לדייט ראשון מוצלח להפליא. הכי מוצלח שרק אפשר לבקש.
וככה למדתי עוד שיעור בחיים: לפעמים צריך לדעת להתנתק מכל הרעש, ההמולה ומהמרדף האינסופי אחרי האהבה, כדי למצוא. הבנתי שמרוב רביצה בשוּק הווירטואלי, איבדתי קצת את עצמי בדרך, הפכתי למכונת היכרויות וירטואלית, שמייצרת משפטי פתיחה ודיאלוגים שנונים, שמתכתבת עם כמה אנשים במקצועיות וחלקלקות, ופספסתי לגמרי את ההזדמנויות המופלאות שעמדו לפתחי.
אחת מהן, אחד מהם, הוא הבחור החדש ועתיר הפרפרים שפתאום הפך לחלק בלתי-נפרד מהחיים שלי. אבל זה כבר עניין לטור אחר לגמרי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
