לא נח לדקה
רוני דונביץ' כתב את ספר המתח "לכודים", אבל במקום לכרוך ולשלוח לחנויות הוא יפרסם אותו בהמשכים בעיתון "ידיעות אחרונות" החל מסוף השבוע. "אין רגע שמשהו לא זז", הוא מבטיח
שיעולים אפורים שהולכים ומתגברים – זוהי יריית הפתיחה לתמותה המונית פתאומית, שמתרחשת בבטן של בואינג 777 בעת טיסה שגרתית. 27 דקות לאחר שהמריאו מרומא לתל אביב, נוסעי מחלקת העסקים של המטוס מוצאים את מותם בנסיבות מסתוריות. כך, בסחרור שלופת ולא מרפה לרגע, מתחילה עלילת "לכודים" שכתב רוני דונביץ'. במקום להתנהג ככל ספר כרוך ומונח על מדפי חנויות, פרקיו של "לכודים" יוזרמו אל הקוראים בקצב מדוד מדי יום כסדרה בת 50 פרקים במוסף "24" של ידיעות אחרונות. את הפרק הראשון תוכלו לקרוא כבר ביום שישי במוסף "7 ימים" של העיתון.
העלילה מתארת 200 דקות של טיסת אימים. הדרמה המתחוללת במטוס ועל על הקרקע מובאת לקורא כפי שהיא מתרחשת, דקה אחרי דקה.
לא סתם השם "לכודים" מזכיר שמות כמו "נמלטים" או "אבודים". לפי דונביץ', שהוציא עד כה ספר אחד בלבד, "נרדף", מדובר בסיפור מתח המותאם לעידן הדיגיטלי. הוא מתצפת על קבוצה של אנשים שהגורל כופה עליהם שהייה אינטנסיבית בחלל סגור, בדומה למתואר במיטב סדרות הטלוויזיה הפופולריות של התקופה, והוא מובא בפירוט של דקות, ממש כמו "24".
דונביץ'. מתאים את עצמו לעידן הדיגיטלי (צילום: קפוצ'ינסקי)
"עשיתי הרבה מאוד מאמצים כדי שהכתיבה תתאים לעיתון", אומר דונביץ', שעוסק בייעוץ אסטרטגי בתחום השיווק והפרסום ובמיתוג של חברות, ויודע דבר או שניים על שיווק מסחרי. "אנחנו חיים בעולם שהכל יותר דחוס בו. אני חושב שה-SMS והמיילים אילצו את האנשים להתחיל לבחור את המילים. ואני רואה יותר ויותר חברים שלי לומדים להגיד את כל מה שהם רוצים בשתיים, שלוש מלים, אחרת זה שעה לתקתק. הכל נהיה מאוד קודי והמסרים הפכו מיידיים וקצרים. לכן ניסיתי לספק טקסט שהוא מאוד מרוכז, שכמעט ואין בו השתפכויות או מחשבות אלא הכל מאוד הדוק והמשפטים בו יותר קצרים.
"ההבדל הכי חשוב הוא, שכשאת קונה ספר, גם אם יש פרק או שניים שהם לא פסגת ההנאה, את ממשיכה הלאה, נותנת למחבר צ'אנס. בעיתון לא. חרדת הנטישה שלי היא גדולה, כי העיתון מציע עוד ועוד תכנים שלא נגמרים. זו לא משימה פשוטה לקחת אנשים ולהגיד להם: 'במשך חודשיים תקראו יומיום את מה שכתבתי'. זה רף מאוד קשה. ולכן אסור שתהיה פסקה אחת אפורה, בינונית, שהיא אינפורמטיבית אבל לא מרגשת. לכן הכל כל הזמן משתנה. את חושבת שהרעילו את הנוסעים במחלקת העסקים, אבל אחרי כמה דקות מתברר שמה שאת רואה הוא לא מה שבאמת קרה. בשלב שאת חושבת שהבנת הכל - את חוטפת הפתעה. זו מכונה שכל הזמן מסתובבת, אין רגע שפתאום במשך שתי דקות משהו לא זז".
איזה תחקיר ערכת בשביל הספר?
"קראתי את כל הספרים שיצאו בארץ ובעיקר בחו"ל, כל מה שיש באינטרנט על זה. אני חיית תחקירים מאוד אינטנסיבית. 'לכודים' מתנהל בבואינג 777 – אני כבר כמעט יודע להטיס אותו כתוצאה מהתחקירים. יש מאות כפתורים בתא הטייס ואת יכולה לשאול אותי בצורה עיוורת מה זה שני הכפתורים בצד שמאל ומה כתוב עליהם, באיזה צבע הם ומאיזה חומר הם עשויים, ואני אדע להגיד לך. כשכתבתי את 'נרדף' אמרו: 'איש מוסד כתב את זה'.
מסך מפוצל
העלילה של "לכודים" מתעתעת ומעוקלת בכוונה תחילה. דונביץ' פורט לפרוטות רגעים קטנים, מאפשר התבוננות בהם דרך עדשת זום, אבל מסתיר חלקים נרחבים בקונטקסט, כך שהקורא לא מקבל את התמונה המלאה, כדי שחלילה לא ינטוש את הקריאה באמצע. נוסף על כך העלילה הומה התרחשויות והיא קליידוסקופית ומתרחשת בכמה מישורים. אם הסיפור היה מיועד לטלוויזיה - המסך היה מפוצל.
"עשיתי משהו נועז", הוא מסביר, "בסיפור שלי יש 200 מיני עלילות כי כתבתי אותו דקה אחרי דקה. וזה מחייב בכל דקה כזאת לתת סיפור. בכל יום יש 4 דקות טיסה, שבמקור היו אמורות לקחת 4 דקות של קריאה אבל זה התעבה, זה אמור לקחת 4 דקות לא יותר. הכוונה היתה לעשות משהו שהוא קל מאוד לעיכול וזה מאוד מחייב מבחינת הכתיבה. דורש לייצר עניין כל דקה".
אתה רואה "24"?
"אני מכיר היטב את 24 אבל יש פה שני הבדלים גדולים: אחד, שהם עושים פרקים של שעה, ושניים, נדמה לי שיש שם 20 כותבים, זה קצת יותר קל".
צפית בסרטי טיסה?
"בהרבה. אבל זה לא סיפור אימה. רק בסצינת הפתיחה יש אלמנט של אימה. בסיפור עצמו יש מתח מאוד חזק, אבל הוא אינו סיפור של כל מיני דברים מגעילים. למעשה רציתי לקרוא לסיפור 'קופסא שחורה', רק שעמוס עוז השתמש בזה לפני 20 שנה. אני בעצם מביא לקורא את האירועים כפי שהם התרחשו דקה אחרי דקה בעיקר על המטוס ועל הקרקע ויש בזה משהו שמזכיר קופסה שחורה, שרושמת את כל מה שקרה בטיסה. הסיפור הוא במידה רבה הקופסה השחורה שהיא הרוח והלב של המטוס".
חולם על הוליווד
נראה שמלבד התחקיר, עוד תחומי עניין של דונביץ' מצאו את דרכם אל הכתיבה. גם באהבתו למוסיקה קלאסית הוא עושה שימוש. "יש הרבה דמיון בדרך שבה אני תופס את התזמור של מאהלר לבין הדרך שבה אני כותב", הוא אומר. "בעלילה תמיד יש כמה שכבות. לפעמים כל הכלים מנגנים יחד ולפעמים את שומעת רק קבוצת כלים אחת, כי יותר נכון להשמיע אותה. אבל התזמור הוא עשיר. קטעי השיא, הסצינות הגדולות בספר, עובדות עם ארבע-שמונה שכבות במקביל, וזה לא מפריע לך להבין מה כתוב. גם למשפטים יש מוסיקה ויש לה משמעות".
איך הפכת מאיש שיווק ופרסום לסופר?
"התחלתי כקופירייטר וארט דיירקטור, כלומר גם כותב וגם מעצב. כתבתי הרבה מאוד פרסומות לטלוויזיה וגם ביימתי. אני חושב שכל הקטע הוויזואלי, שהוא מאוד חזק גם ב'נרדף' וגם ב'לכודים', נולד מזה. שנים, מגיל ארבע עד עשרים ציירתי הרבה מאוד ואחר כך הייתי צלם סטודיו במשך שבע שנים. כשאת בונה תאורה וסט זה מלמד להסתכל. בגלל זה העלילות הן ויזואליות. והיתה לי פנטזיה כזאת, שיום אחד אשב במקומות סימפטיים בעולם ואני אכתוב ספרי מתח. אז אני סופר רק מתחילת אפריל השנה, אבל שנים זממתי לעשות את זה ומאז אני בארץ הפלאות".
מה חושבים האנשים הקרובים אלייך על המקצוע החדש שלך?
"כולם מאושרים. אחותי אמרה לי שמצאתי את המקום שלי. אני מאוד אוהב את העבודה שלי, אבל יש משהו בכתיבה שהוא אני בצורה מוחלטת".
לא חששת מהחשיפה?
"לא. הדבר הכי מביך שאפשר לעשות זה לכתוב סצינת סקס ולתת אותה לאבא שלך להגהה. וכל מה שאני כותב אני נותן לאבא (נתן דונביץ', עורך מוסף 'הארץ' לשעבר) להגהה אחרונה, אז זה די ביזארי. אבל אני כותב על כל מה שאני רוצה".
ומה היה לו להעיר?
"הוא מאוד אהב את זה. לא היו לו הערות בכלל".
העובדה שאתה לא נשוי ואין לך ילדים סייעה לך בהתנתקות לשם הכתיבה?
"ודאי. איזה אבא לילדים יכול להגיד לזוגתו 'מותק, גדלי את הילדים, אני נוסע לכמה חודשים באיטליה'? הלקוחות הטובים שלי קיבלו את עזיבתי באהבה וחיכו לי בסבלנות רבה".
אז אי אפשר לעבוד ולכתוב במקביל?
"אני לא יודע גם לעבוד וגם לכתוב במקביל. אני יודע לעשות פעם את זה ופעם את זה. אם יש קטע בסרט שלא מסתדר אני חושב רק על זה. אם יש חברה במשבר זה יעסיק אותי כל היום".
משהו בסיפור שאוב מהחיים שלך?
"הכל דמיוני לחלוטין. אלה לא דברים שעברתי באיזו מסגרת. זה צירוף של הרבה קריאה ולא מעט דמיון".
יש לך שאיפות אחרות שלא קשורות בעולם הספרים?
" ברגע שאסיים את הפרויקט לעיתון, אפנה לתרגום הספרים לאנגלית, מפני שיש כבר פנייה מאוד רצינית להפוך את 'נרדף' לסרט. אני מאמין ששני הספרים יהיו סרטים בסוף. מבחינת סגנון הכתיבה - הם די קרובים כבר לתסריטים. זה ויזואלי וזה מאוד קומפקטי וזה בנוי מהרבה מאוד דיאלוגים. אז החלום שלי זה סרט בהוליווד, סרט גדול בהוליווד".
