לכודים במחלקת עסקים: הדרמה מתחילה

18:27, בואינג 777 

ממחלקת העסקים, שמעבר לווילון האפור, בוקע שיעול מאיים. הנוסעת ממושב C-21 מניחה לארוחת הערב המיניאטורית שלפניה ונועצת מבט בווילון. בגובה 37 אלף רגל, מחוץ לחלון שלשמאלה, משתוללת סערה. הטיסה מרומא לתל אביב מלאה. השיעול השני עמוק כמו הרעמים שמתגלגלים בחוץ.

מצדו האחר של המעבר יושב גבר חמור סבר. אצבעותיו מלבינות מאחיזתו במשענות הידיים. אם יכול היה לשוט לישראל, היה שט, אפילו שוחה. היא לא יודעת שהוואבן שבלע עוד לא פועל. את השיעול השלישי שומעים עד לזנב המטוס.

• רוצים לדעת עוד על "לכודים"? להתמכר ולהתרגש? הכנסו לאתר
  

זוג ששב יחד מהשירותים נראה כמי שבילה את סוף השבוע ברומא באורגיה של שופינג, אוכל איטלקי, יין משובח וסקס. בלי סוף סקס. רגלי האישה מהוססות. היא נעזרת בהליכתה במשענות המושבים.

לצדה, בשורה הראשונה במחלקת התיירים, יושבת ילדה ג'ינג'ית בת חמש, שטסה לבד כמו גדולה. שפתיה אדומות ונמשים מנקדים את אפה. היא מרגיעה מפני הטיסה ארנב בלוי. דיילת צעירה שפניה מוארכים רוכנת לעברה, מלטפת את הארנב ושואלת, "מה בשבילך, אדוני?" הג'ינג'ית הקטנה פורצת בצחוק מדבק. מעבר לווילון נשמעת צווחה.

הנוסעת ממושב C-21 מרגישה איך סומרת הפלומה העדינה שעל ידיה. הווילון נפתח, וכהרף עין נסגר. מולה ניצבת, חיוורת, ויקטוריה, מנהלת השירות בטיסה. היא חצתה את שנת החמישים לחייה והיא דיילת מאז הייתה נערה. עתה כולן צעירות ממנה וזה נמאס לה. בקרוב תפרוש. ויקטוריה אישה גדולה, שערה אסוף לאחור באובססיביות. המטפחת שלצווארה קטנה על גופה הלווייתני, אותו היא מתעבת.

ואז זה מתחיל.

עשרות שיעולים מחרידים את מחלקת העסקים. תוך שניות השיעולים הופכים לקולות חנק ולזעקות כאב. ויקטוריה חוטפת את הטלפון הפנימי הצמוד לקיר ומכריזה: "אם יש רופא במטוס, גש מיד אל מחלקת העסקים. תודה".הקול שלה רעד. כולם שמעו.  היא מתקשרת אל תא הטייס, אל הקברניט, גדי פומרנץ. היא חייבת לשתף אותו. תפוס. היא חולפת כרוח סערה בין שמונת אנשי הצוות, ולוחשת. פניהם צונחים ומתקדרים. קולות החנק ממלאים את קדמת המטוס. הנוסעים מאובנים, חיוורים. עיניהם נעוצות בווילונות ההפרדה האפורים.

ברור לכולם שמשהו נורא קורה.

לדיילת ניצן זו המשמרת הראשונה כמנהלת השירות במחלקת העסקים. היא רזה ובהירה, ושערה הכהה אסוף בסרט. ידיה דקיקות, כמעט ללא מסת שריר. עיניה גדולות וכחולות ועתה מוצפות חרדה. היא עושה משהו שלא עשתה שנים – היא כוססת ציפורניים.

לנוסעת ממושב C-21 היא נראית כמי שעלתה נואשת ממעמקים אפלים אל פני המים, משוועת לחמצן. ניצן מתאמצת להסדיר את נשימתה, משתעלת, נדרכת, צועדת קדימה, מסיטה את הווילון – ונבלמת כאילו התנגשה בקיר זכוכית. "סגרי!" צועקת ויקטוריה. כולם שמעו. את מחלקת התיירים שוטף גל שמועות וספקולציות. ומיד לאחריו, נחשול של חרדה.

18:29, בואינג 777

כף ידה של ניצן נשלחת אל פיה ומחניקה צווחה או בחילה פתאומית, או את שתיהן. איך תוך דקה הכל הידרדר ככה?

כתמים שחורים מרצדים מול עיניה והכל מסתחרר. היא נתמכת במשענת מושב, עליו מפרכס גבר צעיר ומתולתל, פניו רטובים ושפתיו כחולות. הוא לופת את גרונו באצבעות סגולות ומחרחר. גופו מתפתל. ב-28 פעימות בדקה, המוח והלב משוועים לחמצן. זה המאבטח, אריק. גל בחילה מתנחשל בבטנה. הקולות הנוראים מתרוצצים בראשה כמו עטלפים מבוהלים.

הנוסע שהשתעל ראשון כבר מת.

את פרופסור אחימאיר, לו הגישה לפני ההמראה כוס יין לבן, היא מוצאת קפוא ומעוות. המשקפי ים מוזהבי המסגרת תלויים שמוטים על אוזנו האחת, פיו פעור ושפתיו כחולות. הוא שקט וחסר

הכרה.

ויקטוריה הגדולה, מנהלת השירות בטיסה, מביטה לרגע במחלקת העסקים היוקרתית, שנראית עכשיו כמו הוספיס מעופף. היא מרגישה שעוד רגע היא פותחת את הדלת וקופצת, לא חשוב לאן, רק לעוף מכאן.

"אני דוקטור פליקס", מציג עצמו בחור צעיר וצנום, ספק בן שלושים.

"דוקטור למה?" שואלת ויקטוריה.

"למה שצריך, לרפואה פנימית".

"אתה ממש רופא?"

"צריך להיות במטוס תיק רופא מיוחד עם תרופות, עירויים וציוד לניתוח. תביאי לי אותו!"

בלבה האפל של ויקטוריה נדלק אור.

ממש לידם, מפרפרת אישה צעירה כמו נידונה למוות על כיסא חשמלי. עיניה מתגלגלות וזרזיף דם גולש מזווית פיה אל סנטרה. היא לופתת את ראשה בשתי ידיה, כאילו רוח רעה פלשה אל גופה ומתעמרת בנשמתה. הגניחה העמוקה שנפלטת מפיה גורמת לדוקטור הצעיר להצטמרר.

אחרוני הנוסעים במחלקת העסקים נאבקים כמקקים שרוססו במנת יתר. בני המזל שביניהם כבר מתים. ניצן פוחדת לנשום. השאלות מנקרות בראשה. ואם זה מדבק? ואולי כבר נדבקה? סנטרה רועד.

18:30, בואינג 777

גבר בעל פנים גסים ועור אדום כלובסטר מפרכס ומשתעל. ידיו לופתות את גרונו, הוא נלחם לנשום אך נראה כמי שחנק את עצמו במו ידיו.

שלושה נוסעים כבר מתו בידיו של דוקטור פליקס, והוא מתחנן עכשיו לאלוהים שיאפשר לו לפחות להציל אדם אחד. רק אחד. הוא אוחז בפרק היד של בעל הפנים הגסים, רק לא לאבד גם אותו. שש פעימות ברבע דקה. אולי חמש. הפנים הגסים נוצצים, השפתיים העבות סגולות והשיעול חנוק, כבוקע ממרתף. שיני זהב בפיו. זה אדון שוטֵה, צִפֵאשווילי שוטה. בגרוזיה הוא מיליארדר. גם ביורו. פליקס לא מזהה את השעון שעל ידו, אבל מריח הרבה כסף, וגם שהאיש איבד כל שליטה על גופו.

ויקטוריה שוב מנסה את הקברניט בתא הטייס. הוא חייב לדעת על הטירוף שמשתולל. עדיין תפוס. אלוהים, שיענה כבר. היא שומעת את דוקטור פליקס פולט קללה, ומתפללת שהזוועה לא תפלוש למחלקת התיירים. כאשר היא מגישה לידיו את התיק השחור, המיוחד, יורדת דממה על מחלקת העסקים ואת עיניו מציפות דמעות.

כולם מתים.

הדיילת ניצן חומקת אל השירותים. האור נדלק. היא מתיישבת על מכסה האסלה הלבן. אצבעו תיה נלפתות אלו באלו. הרעד מתחיל בחזה, עולה עד לראש, יורד לאגן, ומשתלט על הגוף, שנתקף נחשולי צמרמורת. היא לא מצליחה לבכות, רק לרעוד.

הנוסעת המסתורית ב-C-21 שומעת את הקולות הגוועים מעבר לווילון.

ויקטוריה שוב מתקשרת אל הקברניט כדי לדווח שאיבדו את כל 39 הנוסעים במחלקת העסקים, בהם גם את אריק, המאבטח. כעת דרוש קור רוח אף יותר מחמצן. היא נושמת נשימה עמוקה.

אין תשובה מתא הטייס.

18:31, בואינג 777

תמיד טס במחלקת העסקים, תמיד באותו מושב. עד שהעיפו אותו. גם במהלך הביקור החפוז ברומא, לא חדל להרהר בעלייתו ובנפילתו שלו. בגלות, במחלקת התיירים, יושב כעת הרצל ג'ינו ורוחו שפלה. בעיניו ראה דיילות הלומות, חיוורות, נמלטות ממחלקת העסקים. באוזניו שמע את אימת הנחנקים והגוועים. אירע אסון, והוא, כמו פראייר, תקוע במחלקה הלא נכונה, עירום מסמכויות. מאבטח מת לאקשן, כמו שחזאי מייחל להוריקן.

הוא קלט אותה, את הכלבה המלשנית. היא כאן, במטוס.

לג'ינו פני תינוק שחומים, ועל פי מבנה גופו, מישהו מאבותיו הקדמונים היה חתול. הוא 1.73 מטר, שרירי אבל לא מנופח, ולפני שלושה שבועות מישהו דרך לו על הזנב וזה כאב. בג'ינס מחורעים וחולצת טי בצבע תכלת עם הדפס לבן הוא לא נראה בדיוק כמי שמסוגל להושיע מטוס ענק בעת מצוקה.

ויקטוריה הגדולה מתקרבת בצעדיה המהירים, הכבדים. ג'ינו רוכן להרים מהרצפה שום דבר.

הסכנה חולפת.

כעבור רגע, צעדיה המוכרים נשמעים קרבים מאחור. גופה הגדול חולף במעבר שלימינו, היא שועטת קדימה. "סליחה?" הוא אומר בקול רפה, בלתי נשמע. אבל הנוסעת המסתורית בשורה שלפניו שמעה. ויקטוריה נבלעת במחלקת העסקים. ג'ינו קם ומתקרב אל וילון ההפרדה האפור. הנוסעת המסתורית עוקבת אחר תנועותיו. הוא מסיט את הווילון ומתנגש בגוף גדול שמגיע בתנופה, גבוה ממנו בראש וכבד בעשרים קילו.

"... ויקטוריה?"

על פניה הגדולים והמיוזעים ניכר ההלם. כמעט לכל אישה יש קילו או שניים שהייתה שמחה לאבד. לוויקטוריה יש שבעה. ג'ינו מרגיש דברים כאלה.

"מה אתה עושה פה, הרצל?"

"זה ג'ינו. מתי תקלטי?"

"תן לי לעבור".

"מה קרה?"

"זה כבר לא עניינך".

"המאבטח חי?"

"אריק מת, בסדר!?"

"מה?! ממה?"

"מה איכפת לך?"

"איך מת? היינו יחד בקורס..."

"מה אתה עושה כאן, ג'ינו? זה הרי לא צירוף מקרים".

הוא זוכר היטב את תכשיטי הזהב הבומבסטיים שעל ידיה. הן לא יפות, אך מטופחות.

"אני אשם גם בזה?"

"מה עשיתִ?"

"די, טוב?"

היא מביטה בו במבט של יס"מניק בעיצומו של מצעד גאווה. "לא אותי העיפו מכל המדרגות. עכשיו תסלח לי".

"אבל אין לך מאבטח".

"אתה כבר לא".

"דברי עם תל אביב..."

"הם לא יסכימו. אני לא אסכים!"

הנוסעת המסתורית שומעת הכל.

ויקטוריה נעלמת. הבושם החמצמץ שלה ממאן להתנדף.

18:32, בואינג 777

דרך מערכת מיזוג האוויר מתפשטת במטוס צחנת הפרשות. הנוסעים מתלחשים, נחרדים לא להרים קול. אולי הרוח הרעה שפגעה את פגיעתה האיומה עדיין שורה על המטוס, אולי היא אורבת מעבר לווילון האפור, או חלילה כבר שוכנת בתוכם. אנשים מעזים לצרוח רק כשהנסיבות לא באמת מסוכנות. השקט המכביד מפחיד את השותקים.

יד כבדה נוגעת בכתפו של ג'ינו. "אם תעשה שטויות אני אתלה אותך. בוא. אתה הולך לראות זוועות".

הוא צועד בעקבותיה. זה קורה. הוא חוזר לעניינים. מי היה מאמין. ג'ינו עוצר את נשימתו כמו צוללן לפני צלילה חופשית. ויקטוריה מסיטה את הווילון. הוא קופא. לחץ כבד ועמום בראשו. לבו הולם בחזהו עד כאב.

"מה זה?!"

"אמרתי לך".

"מה?... כולם?"

"גש לאריק וקח ממנו מה שצריך, וג'ינו, לפני שמתחילים, שיהיה ברור - הם לא קיבלו אותך בחזרה". הוא מהנהן. ויקטוריה לא קונה את זה.

במושב לידם מוטל בישוף איטלקי, שנשלח במצוות הוותיקן לירושלים הקדושה. עטוף בגלימה שחורה, גופו הקצר קמור ומעוות. דם שנפלט מפיו בשיעולי המוות מכתים את הזקן הארוך ואת כף ידו המאוגרפת סביב צלב זהב כבד, שמשתלשל מצווארו בשרשרת. "אלוהים...", פולט ג'ינו.

גופתו של אריק, המאבטח המת, נוקשה וכבדה כגזע. פניו מיוסרים לנצח. ג'ינו מחלץ מכיסיו אקדח ברטה בקוטר 0.22, שלוש מחסניות, תרסיס גז, שוקר, אזיקונים, טלפון לווייני זעיר ואוזניית בלו-טות'. שטף אדרנלין מקהה את הרגישות ומחדד את הדריכות. "הקברניט כבר דיווח למרכז השליטה?"

"בוא, אנחנו הולכים אליו".

הם נכנסים למסדרון הצר המוליך אל תא הטייס. ג'ינו מקיש על הדלת המשוריינת. ויקטוריה לצדו. נדמה לו שהיא מחביאה מאחורי גבה זוג ידיים רועדות.

אין תשובה.

18:33, בואינג 777

הנוסעת המסתורית מסיטה מעט את הווילון ורואה אותם עומדים בקצה המסדרון הצר המוליך אל תא הטייס, איש קטן ואישה גדולה, על רקע דלת צרה בצבע קרם. "זה ג'ינו המאבטח. ויקטוריה איתי. תפתחו בבקשה את הדלת!"  הוא הולם בקת האקדח על מרכז הדלת. הקת מותירה פצעים בציפוי.

"תקישי את הקוד".

על המשקוף הימני, לוח מקשים שטוח בן חמש ספרות. ויקטוריה מקישה. ג'ינו פותח את הניצרה. שלושים שניות מעכשיו.

18:34, בואינג 777

עינית הביטחון העבה והעגולה נראית לג'ינו כמו מרעום פצצה. גופו דרוך כקפיץ. ידו האוחזת באקדח, מזיעה. תיכף תיפתח הדלת מעצמה, אלא אם הטייסים נעלו אותה מבפנים. ריח ברזל בנחיריו, הוא נזכר בידו של הבישופ המאוגרפת סביב צלב הזהב.

נשמע זמזום קצרצר. ג'ינו הודף את הדלת ברגלו, האקדח כבר נע כברק לרוחב תא הטייס בשלוש תחנות מהירות משמאל לימין. מאחוריו נשמעת צווחה. הדם קופא בעורקיו. הוא אינו פונה לאחור, רק נכנס לתוך תא הטייס. ויקטוריה נותרת בפתח, מאובנת ופעורת פה. לפניו, בחלל האפלולי, זורחים ששת הצגים, ומאירים מאות כפתורים.

גופו נשטף מי קרח כשוויקטוריה זועקת, "אוי לא! לא! לא! לא!"

• את הפרקים הבאים תוכלו לקרוא מדי יום במוסף 24 של "ידיעות אחרונות" 
  

© כל הזכויות שמורות לרוני דונביץ' 2007

עלילת הסיפור, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דמיונו של המחבר. כל קשר בין עלילת הספר לבין אירועים שהתרחשו במציאות, כמו גם בין הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן לבין דמויות או שמות של אנשים חיים או מתים, מקרי בהחלט.