אהבתי אותה יותר מדי. הייתי פתטי, וידעתי את זה

הכל התחיל ביום בו הגעתי למקום העבודה החדש שלי. מעין חממה לגידול זוגות/שמועות. ברגע קטן, במבט, ראיתי אותה והיא היתה התגלמות כל הטוב שאדם יכול לבקש (או לפחות בשביל כותב שורות אלה). שיער שחור חלק, עיניים גדולות נוצצות וחיוך שובב שרק מגביר את הסקרנות לדעת על מה היא חושבת והאם זה איכשהו קשור אליך.

התברר שהיא תפוסה.

מכירים את ההרגשה שאנחנו רוצים משהו שלא ניתן להשיג? במקרה שלי, היא היתה הרבה מעבר לרצון. הרגשתי שאני מכיר אותה כמעט כמו שאני מכיר את עצמי. הבטחתי לעצמי שבשנייה שהיא חוזרת למצב זמינות אני לא מפספס את ההזדמנות.

ואז סוף סוף זה קרה. כמעט חצי שנה אחרי ההיכרות המדהימה, גיליתי שהזוגיות שהאפילה עליי נגוזה מהעולם.

"היא לבד", אמר לי חבר משותף, "והייתי חייב לראות את התגובה שלך כשאתה שומע את זה".

פתאום שמעתי את ה"גונג" שמסמן את תחילת הקרב, היציאה למסע הכיבוש הכמעט בלתי נמנע. כמו בהתגלות אלוהית, ראיתי אור בהיר והרגשתי כאילו מישהו מכוון רק אליי ספוט ומחכה שאשא דברים לאומה הנרגשת.

אבל היא לא היתה שם. היא היתה שקועה בניסיון להבין מה מקומה בעולם, להבין דברים. אפשר לומר שהייתי שם בשבילה, לא בתור ידיד, אלא בתור מאהב פוטנציאלי שלא דוחק ולא מזכיר, רק מקווה.

יש כאלה שיאמרו שאני פתטי, אבל הרגיש ממש טוב להיות פתטי, אבל ממש.

זה קרה כמו בטלנובלה. כמעט שנה מהיכרותנו, היא הופיעה בדיוק ברגע הכי פחות מתאים, אני הייתי בעיצומו של קשר תמהוני אחר, והיא התחילה ליזום מפגשים אישיים מהסוג שמוביל בדיוק למקום אותו רצתה לבחון, האם אני האחד בשבילה? למען הסדר הטוב, לא אעמיד פני תמים לנוכח המפגשים האלה. ידעתי בדיוק מה מטרותיה, שלא לדבר על כך ששיתפתי פעולה, הרי זהו אני שרציתי ראשון.

כן, כבר הייתי בקשר אחר, אבל מה הוא שווה אם אני לא באמת כולי שם. אז תקראו לי "זבל", "גבר מצוי" וכל קללה אחרת שקיימת בעולם, אבל בינינו כל אחד ואחת מכן היה נוהג בדיוק אותו הדבר ולא מתפשר על אהבה "קטנה" יותר.

וואו... אתם קולטים? אהבה.

ולא, אני לא מדמיין, כל ה-SMSים שקיבלתי ממנה לא משאירים בי ספק, הבחורה מאוהבת בי! האהבה פרחה. בדייט הרשמי הראשון יצאנו לערב בבית קפה פינתי ושקט בתל אביב ושוחחנו שעות. אכלנו בארוחות צהריים משותפות. כשחלתה, הגעתי לדאוג לשלומה עם שקית הפתעות ובקבוק חם למיטה. למדנו יחד. חלקנו את אותה המיטה. אנחנו זוג.

צדק מי שאמר שלא ניתן לתאר את התחושה. אבל אם בכל זאת תרצו לשמוע, אז דעו שנגעתי בשמיים. טעמתי מהפרי האסור. הייתי נוכח עד כדי לקיחת חלק ממשי בהתגשמות כל מאווי לבי.

כל חלקי גופי קראו בהרמוניה את שמה.

ואז, כמו רעם ביום בהיר, ללא כל אזהרה או סימנים מקדימים, בא הריחוק. ריחוק מגעיל כזה שגורם לך להרגיש דביק, לא רצוי, ואולי אפילו דוחה בצורה מעוותת. היא לא הפסיקה להסביר שהסיבה לריחוק היא האקס המטריד שלה, שגורם לה "לחשוב".

למה היא צריכה לחשוב?! חשבתי לעצמי.

הקריסה היתה בלתי נמנעת. ככל שניסיתי לקרב אותה אליי, היא התרחקה. עד לקרות הבלתי נמנע - נפרדנו. "זה לא אתה, זה אני", זה סוג הבולשיט שעדיף לא לשמוע, ובטח שלא בצירוף שלל מחמאות על אופיך המקסים ותכונותיך המדהימות אשר הביאו אותך עד לרגע בו אתה נדרש לשמוע עליהן מפי הבחורה שזה עתה זרקה אותך. אולי עדיף פשוט להגיד "אני לא רוצה יותר", והכל היה נראה אחרת.

אבל בטלנובלה כמו בטלנובלה, שלושה חודשים לאחר מכן החליט מישהו אי-שם שעכשיו זה זמן טוב להגביר את הכינורות ולעמעם את התאורה, וכמו מחלום - היא שבה אליי. רגועה יותר, מפוכחת, מאוזנת. מתוודה באוזניי את מה שחוותה מאז נפרדנו. היא מסבירה ומתנצלת ללא הרף, מאשימה את אופייה המקולל (זה שאני כל כך אוהב) ומגדפת את אותו האקס שפרץ שוב לעולמה בתואנת פספוס אדיר ועם הבטחות למקצה שיפורים, דבר שהוביל אותה לגילוי המרעיש ש"לא פספסה דבר", לדבריה.

הבטחתי לעצמי שהפעם זה יהיה שונה

כמו כל גבר שמנסה לשמור על כבודו שנרמס, הבטחתי לעצמי שהפעם זה יהיה שונה, הפעם היא תצטרך להוכיח לי. שהיא בעניין, שהיא רוצה, באמת רוצה.

ההחלטה הזו החזיקה מעמד כמו מגדל קלפים על חוף הים תוך כדי צונאמי. אבל הגילוי המסעיר הוביל אותנו פחות או יותר לנקודה ממנה הפסקנו, אבל הפעם מפוכחים יותר, ובעיקר נזהרים יותר. או לפחות מנסים. עוד מספר שבועות של אופוריה חלקית חלפו להם ביעף, ואני, כבחור רציני בפוטנציה, התחלתי לזמום.

איך מוכיחים, מעבר לכל ספק סביר, רמת רצינות? במשפט, בשיר או אולי באקט גרנדיוזי? השלישי נשמע לי מפתה, ואפילו יותר מכך, גרם לי להאמין שכך אוכיח את כוונותיי האמיתיות. לא עוד סטוצים ודייטים. הדבר האמיתי כבר כאן.

לאחר מחשבה מרובה ותחת מעטה של חשאיות, שאלתי מספר שאלות אקראיות והפתעתי אותה בזוג כרטיסי טיסה לסופ"ש בחו"ל. אני מודה, אני הבן אדם היחיד שחשב שמדובר ברעיון טוב, אבל זה כל הקסם. תפתיע, תרגש, תהיה בלתי צפוי.

והיא באמת לא ציפתה. הבהרתי לה שמדובר במבחן לשנינו, "איזה מבחן?" שאלה. הסברתי לה שהיא חייבת לבחון אותנו מקרוב. להתרחק מהבית, מהחברים, מהאקס ומהלימודים ולהעביר איתי שלושה ימים בחו"ל. אפילו הוספתי קומץ של ספק והוספתי שאחרי שובנו לארץ נדע הרבה יותר טוב מה טיב הקשר ומה צופן העתיד. הצהרתי שאני מקבל על עצמי את האפשרות שאני לא ה"אחד" בשבילה, ואף אקח את ה"סיכון" הכלכלי המשתמע מכך, אבל אני לא מוכן להיעלם ללא קרב. קרב שבדיעבד הסתבר שלעולם לא אוכל לנצח בו. קרב בראש שלה.

היא קפצה מאושר. "ברור שאבוא", אמרה, "ויהיה לנו מדהים", אמרה בקול פחות נלהב.

כעבור מספר ימים הודעתי לה על אישור תאריך הנסיעה. היא איחרה להגיב. הנחתי את הגרוע מכל. כעבור שעתיים קיבלתי SMS שמאשר את בואה, הרגשתי כמו סוכנת נסיעות, אבל החלטתי שהתחושה שלי לא תמנע את הבאות. צלצלתי למשרד הנסיעות ואישרתי את ההזמנה.

הימים שחלפו עברו בקרירות מצידה. היא לא נענתה לחיזוריי, החלה שוב מתרחקת, מנוכרת לעצמה ולסביבה. "זה נראה לי לחוץ" אמרה לאחר ארבעה ימי מחשבה וריחוק, "עוד מוקדם מדי" ובכלל "קשה לי להגיע לאינטימיות איתך".

זה הרגיש כמו דקירה.

כמי שעומד בפני החבל התלייה והלולאה אל מול עיניו, ניסיתי בכוחות אחרונים לציין את העובדה שהיינו כבר יחד בקדנציה קודמת, והאינטימיות אליה נגיע תלויה בה בדיוק כפי שהיא תלויה בי, אם בכלל.

החבל התהדק סביב צווארי עם כל מילה שהוספתי, ולבסוף נבעט השרפרף תחת לרגליי ונותרתי תלוי ומפרפר בנשימותיי האחרונות. זה נגמר.

בחודשים שלאחר מכן ניסיתי בכל כוחי לשנוא אותה, לכעוס עליה ולשכנע את עצמי שהיא לא ראויה. הנסיונות שלי עלו בתוהו, ולא בגלל שלא ניסיתי, היא המשיכה להופיע בחיי פעם אחר פעם. היא התקשרה מנתב"ג וסיפרה שהיא בורחת לחו"ל לכמה ימים ושאני איש סודה. אפילו קיבלתי צ'ופר בצורת שוקולד על היותי חבר מחמד. היא המשיכה בשלה, סיפרה לי על תרגילי ה"התחמקות" שלה מגברים ואפילו הצהירה בפניי על חברותנו העמוקה, כאילו עוד מנסה להפיח תקווה.

ואז נעלמה בשלישית.

חודשיים עברו מאז, פרק זמן שכלל אושר מהול בעצב, נסיונות חוזרים ונשנים להכיר את ה"אחרת" שתעשה לי טוב. למה אני כבר לא מאמין בזה?

שלשום יצאתי לדייט ראשון עם מ', עוד בחורה ממקום העבודה. הרי רק כך מכירים באמת, ולא תחת מעטה החשיכה של הפאבים הסרוחים. היא בחרה פאב תל אביבי סולידי ושקט יחסית, כזה המאפשר שיחה בדציבלים סבירים. נכנסנו, ושם היתה ההיא, עם האקס, צופה בנו נכנסים ולא מסתירה תדהמתה. היא ניגשה אליי ובפליאה שאלה למעשיי שם.

"כמו מה זה נראה?!" עניתי ברוגז. ההיא חזרה למקומה, ולאחר כחצי שעה חלפו השניים על פניי ואיחלו לי ערב טוב, לא לפני שהאקס שלה ניגש ללחוץ את ידי, כנראה מודה לי על הצמר גפן בו שמרתי אותה בזמן שהיתה איתי ועל מגש הכסף בו הגשתי לו אותה בחזרה.

הערב המשיך כמתוכנן, ואפילו מעבר לכך. אמרתי לעצמי שהיא כבר מאחוריי, היסטוריה. זה סתם צירוף מקרים הזוי.

למחרת התעוררתי ליום חדש. עדיין המום מאירועי ליל אמש ומאחוזי ההסתברות הקלושים שבדייט ראשון שלי מאז שנפרדנו אפגוש בה, ועוד בנוכחותו. את שעות אותו ערב העברתי בין מסיבת יום הולדת של חברה לבין ביתה של מ', לא הרחק משם. בהיותי חבר טוב דאגתי שלא לזנוח את חברי הטוב שהגיע איתי, ותיאמנו לו מפגש עם תקליטנית קולומביאנית שהכיר במסעותיו.

כשחזרתי לאסוף אותו, הוא הפציר בי שאכנס למסיבת טראנס הזויה, כדבריו, שנקלע אליה. הוא הבטיח שאם לא תהיה לטעמי, נעזוב מיד. האמת שנהניתי. המוזיקה, האנשים, העשן המתקתק ותחושת הגבריות שאחזה בי לאחר מאורעות אותו הערב באמת לקחו אותי למקום טוב.

כעבור שעה קלה, בעודנו עוזבים את המקום, הבחנתי במישהי שצדה את סקרנותי. בחנתי אותה בסקרנות. היא חבשה כובע ונראתה שפופה קמעה. עדיין לא זיהיתי.

ואז הצטלבו מבטינו. את העיניים הגדולות והנוצצות האלה אזהה בכל מקום. היא. שוב. איתו. ערב אחרי ערב. במקומות שונים. מופיעה לי מתוך חלום.