הסופרת גרייס פיילי הלכה לעולמה

הסופרת והמשוררת גרייס פיילי, אשר זכתה לתהילה ספרותית וכינתה את עצמה "פציפיסטית לוחמנית", הלכה לעולמה ביום רביעי בגיל 84 בביתה שבוורמונט, כך מסר בעלה, המחזאי רוברט ניקולס.

פיילי, שהחלה לפרסם את יצירותיה בשנות החמישים, פרסמה כמה ספרים בודדים מאז ועד היום, רובם אסופות של סיפורים קצרים ושירים. הכתיבה באה מתשוקה אצל פיילי, אבל לא מצורך: היא אף פעם לא חשה שעליה לכתוב על כל חווייה שעברה. הכתיבה הבדיונית התחרתה על זמנה של פיילי עם עבודתה, משפחתה, חבריה, ופעילותה האקטיביסטית. "שום דבר מזה לא קרה, ובכל זאת – כל מילה הינה אמת", תיארה פיילי את כתיבתה. "זוהי אמת טמועה בשקר".

פיילי, שאת רוב חייה העבירה בניו-יורק, עברה לוורמונט לפני 19 שנים. ב-2003, במהלך טקס בו קיבלה תואר של כבוד ממדינת ורמונט, אמר מושל המדינה, ג'ים דגלאס, כי "אמנים ידועים ככאלה שמאתגרים מוסכמות, ואמנים גדולים כמו גרייס פיילי עושים זאת, והרבה יותר מכך".

במובנים רבים, פיילי לא כתבה באופן אמריקאי טיפוסי. הדמויות בסיפוריה לא סבלו ממשבר זהות. במקום להעביר את חייהם בנדודים, הם נשארו בביתן, ודנו בפוליטיקה, והעזו לבחור צד בוויכוחים.

"אנשים מדברים כל הזמן על ניכור", אמרה פיילי בראיון ב-1994. "אני לא מרגישה את זה. אני מרגישה כעס כלפי כמה דברים, אבל אני לא מרגישה מנוכרת מהם. אני מרגישה שאני נגעלת מהם, או זועמת, אבל אני לא חשה שאני לא שייכת אליהם".

פיילי נולדה כגרייס גודסייד ב-1922 בניו יורק, בת למהגרים יהודים ממוצא רוסי. בני משפחתה דיברו רוסית, אנגלית ויידיש. הוריה התנגדו לצאר ברוסיה לפני שעזבו לארה"ב, ומרבית הסכסוכים בשכונתם לא היו בין סוחרי סמים, אלא בין סטליניסטים לטרוצקיסטים.

"אני חשבתי שהיות אדם יהודי, פירושו של דבר להיות סוציאליסט", אמרה פיילי. "כולם ברחוב שלנו היו סוציאליסטים או קומוניסטים... היו שם ויכוחים מטורפים ורציניים, וזה היה נחמד. זה גורם לך לחשוב ששאר העולם די תפל".

פיילי החלה לכתוב שירה בגיל צעיר, והמשיכה בכך גם לאחר שנישאה לצלם הקולנוע ג'ס פיילי, הפכה לאם לשני ילדים, עבדה במשרה חלקית כקלדנית ועסקה בפעילות חברתית באזור גרינוויץ' בניו יורק. בכתיבת פרוזה החלה פיילי בשנות החמישים.

רומנים היו ארוכים מדי לטעמה, והיא מעולם לא כתבה אפילו אחד, אלא רק סיפורים קצרים. למרות שרבים מכתביה נדחו על ידי מגזינים שונים, אחד מן העורכים בהוצאת "Doubleday" גילה את עבודותיה, וב-1959 התפרסמה האסופה הראשונה של סיפוריה, תחת השם "The Little Disturbances of Man: Stories of Men and Women at Love". ב-1974 יצא "Enormous Changes at The Last Minute", וב-1985 יצא לאור "בערוב אותו יום". אסופת כל סיפוריה יצאה לאור ב-1994.

הפרוזה של פיילי יצרה אווירה קלילה ובלתי-רשמית, אך זו הגיעה רק לאחר שבועות וחודשים של ליטוש עדין. כל המשפטים הוקראו בקול רם בטרם הודפסו. רבים מסיפוריה לא היו ממש סיפורים, אלא שיחות מצוטטות, שזכו לשמות הולמים כגון "האזנה" או "דיבור".

דמויותיה של פיילי הופכות דרך כתיבתה לפנים מוכרות, במיוחד דמותה האיכפתית של פיית' דארווין. אין זה מפתיע שפיילי סרבה לראות בפיית' כאלטר-אגו שלה, אלא טענה כי היא יכולה הייתה להיות "חברה טובה וקרובה" שלה.

עם זאת, פיילי ראתה עצמה כ"פציפיסטית לוחמנית", והצטרפה ל"ליגה למתנגדי המלחמה" בשנות השישים, וביקרה בהאנוי שבוייטנאם במסגרת שליחות למען השלום. ב-1978 נעצרה פיילי במהלך הפגנה נגד השימוש בנשק גרעיני על מדשאות הבית הלבן, ובמשך שנים ניתן היה לראותה מדי שבת, מחלקת עלונים בפינה הסמוכה לדירתה בניו יורק.

"אני אהבתי מאוד את שנות השישים. חשבתי שדברים נהדרים מתרחשים באותה תקופה ושמחתי שילדי זכו להיות בני אותו הדור. כאדם מבוגר בתנועת השלום, למדתי מזה המון, ממש המון", סיפרה פיילי. "אני לא יודעת אם דברים השתבשו, מעבר לכך שלא משנה מה קורה בחברה, היא הופכת מושחתת... אבל בכל זאת, תמיד ישנה אותה תקווה קטנה באמצע כל זה. אתה רואה אנשים מאותה תקופה שעושים דברים נהדרים, כל מה שהם התכוונו לעשות".

ב-1972 נישאה פיילי לניקולס. בשנות ה-90, השניים הקימו את הוצאת "Glad Day Books", אשר פרסמה כתבים פוליטיים בדיוניים ועיוניים. בנה החורג, דאנקן ניקולס, ציין כי פיילי מעולם לא נתנה לפוליטיקה או לפרסום לפגוע במסירותה למשפחתה. "הרבה מפורסמים הם קשים להשגה", אמר ניקולס. "היא הייתה בדיוק ההפך מזה. היא פשוט הייתה אדם מאוד משפחתי".