ישראל היפה, ישראל המכוערת

לפני חודשים אחדים התכנסנו לשמחה משפחתית. הושיבו אותנו ליד מושבניק מצליח, שלא הכרתי, המגדל בערבה ירקות לייצוא. המארחים ידעו על שורשי המושבניקים הגאים ורק משום כך הושיבו אותנו יחד. מהר מאד נשאבנו לשיחה חובקת עולם על האמונה בהמשך קיומה של מדינת ישראל היפה, שהלכה והתרופפה, עד שנעשתה אחרת ומכוערת.

הבנתי אז, הוא אמר לי, שהעולם ממשיך להתקיים ויש בו חיים. במלחמה האחרונה, הוא הוסיף, בנו המילואימניק לקח את המטוס הראשון מארה"ב, שם הוא נמצא - וחזר להילחם. וזה ימשיך, הוא אמר, להיות המובן מאליו. "וזה מה שתגיד לסבא הזה", הוא השיב לי, "מדינת ישראל מאז קיומה, חיה בזכות חמשת האחוזים שהובילו אותה וכך זה יימשך. חמישה אחוזים מצויינים ימשיכו תמיד להוביל אותה ושום דבר אינו לשוא - תמיד היו כאן גם מכוערים".

הבועה 

זה היה שיח נוקב. במרחק מטרים ספורים מאיתנו נמשכו, ריקודי שמחת החתן-כלה ואנחנו בחרנו בשלנו, להפליג בוויכוח, על ישראל היפה-המכוערת. "יש לך יתרון" אמרתי לו, "אתה חי בבועה, בגן העדן שלך בערבה ויכול לחסוך מעצמך את הרעש המכוער, האמיתי, של המרכז". הוא התעקש, שאיננו מנותק מישראל של היום, והלוואי, אמרתי לו, שהוא צודק.

הקרב המר הבא, יתחולל בין אבות מורעלי צבא בעבר, המדביקים עדיין ברעל את בניהם, לבין אלה המעודדים אותם לחמוק ממנו. ישראל היפה החלה להתכער וחיילי הקו הראשון, שחבריהם התפוצצו להם בפרצוף, החלו לדרוש תשובות ממנהיגיהם המכוערים, עליהם אינם סומכים עוד. חלקם בחרו להתייסר פוליטית על אוכלוסיית האוייב ומנקזים אליה את כל רגשות האשם שלהם. זה קרה לטוראים שמקבלים פקודות וגם לגנרלים שנותנים אותן.

החמלה על תושבי דרום לבנון ועזה, שאכן נקלעו לטרגדיה הזו - בהחלט ראויה, אך החמלה על קרית שמונה ושדרות ראויה יותר. הרי כמו מלבנון, גם מעזה יצאנו, עקרנו ישובים עבור המטרה הפוליטית הראויה של שלום - וגם נשארנו אשמים. עם כל הביקורת העצמית, עדיין יורים עלינו מעזה לקו הירוק - וחיזבאללה חטפו חיילים בקו הירוק של לבנון.

ממרחק שני דורות של הקמת המדינה, מתברר שחינכו אותנו ואנחנו מחנכים לאידיאלים שלא בדיוק קיימים. גם כי שיקרו אותנו בדרך וגם כי אנחנו שיקרנו בעצמנו בלי לדעת ולהבין. קשה לנו להשלים, דור האבות הנוכחי, כי אין פתרון לשני העמים, שיושבים על אותו מטר, ללא גבול טבעי. לא לבלוע ולא להקיא. יעקב ועשיו דור העכשיו.

אבא מול אבא 

בדור הנוכחי כבר פחות מצדיעים למתים, ולהוריהם המושלכים לגורלם. בדור הזה מפחדים בעיקר מאלה שחזרו מהתופת ויכולים להעיד. נותנים להם צל"שים, שאכן הם ראויים להם ביותר. בין השאר על שהסכימו גם להפקיר את עצמם, בסמכות וברשות. מבקשי הנחמות מנסים להחזיר חלום, שלא בדיוק היה כאן ולהגשים חלום, שלא פשוט להתפכח ממנו. הפשרה הקיומית היא שאיפה לחיים מתוקנים, שללא ספק תורמת לתיקונם, יותר מאשר ההשלמה עם כיעורם.

בן-גוריון הבין זאת ונתן לס. יזהר לבטא קתרזיס לאומי, כשפרסם את ספריו, והיה גם מקורבו בכנסת. כך היינו יפים יותר באופן רשמי וניקזנו את רגשי האשמה, דרך יזהר. יזהר תקף באומץ את חלקה של ישראל המכוערת הברוטאלית וב"ג היה מספיק גדול להסכים, ובלבד שלא יתקוף אותו אישית. (כאילו דיין ושרון של שנות החמישים, פעלו על דעת עצמם).

לא יכולנו לסלוח לו שהוא הליגאליסט האמיתי ביותר במדינת הקריצה שלנו. הפאתוס הפולני עם גינוני חנה בבלי לא חדרו לנו למערכת העיכול. אנחנו, הישראלים המשפיעים של אתמול, העדפנו לגרפץ ולגרבץ בפרהסיה, בחן צברי השמור עמנו. לראות את החיים רק דרך הכוונות המכוסות של ימין או שמאל - רק חול וחול של טיעונים סובייקטיביים.

הכותב הוא יועץ ומרצה לתקשורת באוניברסיטת חיפה