שתף קטע נבחר

שורשים היא לא מילה גסה

האם המוצר המוגמר של מערכת החינוך הוא אפיקורס, היודע, בקיא, מחובר ומורד, או כזה שאפילו לשאול אינו יודע? אבי רט גורס שאפשר לחנך תלמיד להיות סקרן, תרבותי ומשכיל וגם מושרש בזהותו וביהדותו

תחילת שנת לימודים מלווה תמיד בהתרגשות. המראה היפה והמרגש הזה של רבבות ילדים והוריהם, עושים דרכם אל הגנים ובתי הספר, עם הילקוט החדש, הריח המיוחד של המחברות והספרים , בית הספר הנקי והמסויד הממתין לבאים בשעריו, החששות והתקוות, הכל הכל מתנקז ומתרכז ביום הזה של תחילת שנת לימודים.

 

כל אחד מאיתנו נזכר ב'שלום כיתה א'' שלו. במורה, בעפרונות המחודדים טרום תקופת הגאד'טים והסלולארי,בחולות ובאופניים ששקעו בהם בדרך לבית הספר, במנהל הקפדן הנראה זעוף פנים, בסנדוויץ' של אמא בתיק אוכל, בשאר נופי הילדות, הקולות והצלילים שהיוו ועדיין מהווים את תבנית נוף ילדותנו וזהותנו.

 

אני מתבונן בילדים המתוקים הללו, מודל ישראל 2007, או טו טו תשס"ח, במערכת החינוך, בכותרות העיתונים ושידורי החדשות, ועם האווירה של ערב ראש השנה, של חשבון נפש, איני יכול בצד כל השמחה וההתרגשות, שלא להקשות, לתמוה, ולהתעצב.

 

עוד כמה ימים בע"ה, הדלת תיסגר מאחורי המורה בכיתה. והשאלה הגדולה היא: מה בעצם המטרה, החזון, התכלית של מערכת החינוך? למה בעצם מחנכים? האם אנו בכלל מחנכים או שהפכנו להיות מכונה, אפילו לא משומנת,של תעשיית ידע וציונים, המוציאה ומנפיקה תוצר מלא (אולי, וגם זה לא בטוח לפי כל מיני נתונים ומבחנים..) בחומר, מידע, ציונים, מגמות, ותעודות, מוקף מחשבים, אס.אם.אסים ואייסיקיו, באוזניו תחובות אוזניות האם.פי.3 או 4 או אולי כבר 5, אך לוקה וחסר מבחינה יהודית, ערכית, חברתית, מוסרית. מתגייס פחות ואלים יותר, רגיש פחות ומנוכר יותר, תרבותי פחות ושותה יותר.

 

אני מתבונן בילדים ושואל את עצמי האם אנחנו באמת נותנים להם את הכלים להיות בריאים בנפשם, אנשים שמחים, רגישים, נכונים לתרום מעצמם לכלל ולחברה, מוכנים להתנדב ולעשות ולפעול, או שמא אנו מגדלים תלמידים שהמוטו העיקרי שלהם בחיים הוא מימוש עצמי, הצלחה, קריירה, כסף, רייטינג, שופינג, חו"ל, בנות/בנים, מותגים, קניונים, כוכב נולד וחוזר חלילה? האם אנו נותנים להם כלים להתמודד מול שטיפת המוח המתמדת והאגרסיבית התוקפת מכל פינה - מכל שלט חוצות, מכל הפרסומות האגרסיביות, מכל אתרי האינטרנט, מכל התקשורת המקיפה אותם?

 

האם אנו נותנים להם כלים להתמודד מול האלימות, אתרי הפורנוגרפיה, תרבות השתייה והשיכרות, הדקירות ותאונות הדרכים הנגרמות מכך,או שמא די לנו לנפנף באחוזי מקבלי תעודת הבגרות? (וגם האחוזים הללו הם כבר לא משהו...)

 

האם אנו מציבים לפניהם גבולות, סימני קריאה, ציוויים, ערכים , אמירות ברורות, או שמא אנו מעדיפים להוביל אותם לעולם של כאוס, בו הכל יחסי, זמני, משתנה, לא מוחלט, רווי ומלא בסימני שאלה, בתהייה, בטעייה, בבהייה, חסר גבולות ברורים, אמורפי ומנוכר , בו במקביל גם כולם צודקים וגם אף אחד לא צודק, ותעשה מה שנראה לך, וגם זה בסדר?

 

האם אנחנו עוד מחנכים לפשטות, לצניעות, לתום ותמימות, לשוויון במידת מה, לצימצום פערים חברתיים, כלכליים, תרבותיים, למתן הזדמנות שווה ונקודת זינוק ראויה לחיים, לחום ולתרומה, או שהכל הפך לציני, ל'מה יוצא לי מזה', 'מה אני ארוויח מזה' , ו'מה אני פראייר' ?

 

האם גם החינוך הפך להיות לעסק כלכלי, לחלק מההפרטה , לתעשיה של כסף, חסויות, כוחות כלכליים, ומאבקי ועדים ?

 

לאיזו זהות אנו רוצים לחנך את הילדים? לזהות יהודית גאה בערכיה, מסורתה, עברה, מנהגיה ספריה ומורשתה, או אולי לזהות לא מחייבת, דהויה, קוסמופוליטית, כללית, זהות העולם הגדול, הדואגת להוציא דרכון זר ליום פקודה, זהות החוששת מיותר מדי יהדות, תנ"ך, תפילה, הכרת הסידור אפילו, הרועדת מכל אזכור של יהדות ומסורת, שמא יש כאן איזו קונספירציה ומזימה אפילה של החזרה בתשובה?

 

האם המוצר המוגמר של מערכת החינוך הוא אפיקורס, היודע, בקיא, מחובר ומורד, או כזה שאפילו לשאול אינו יודע? (על משקל דבריהם של יעקב חזן או מאיר יערי ז"ל, מדור המייסדים שאמרו "רצינו לגדל דור של אפיקורסים ויצא לנו דור של עמי ארצות")

  

בין כותלי בתי הספר יש הרבה יותר מדי ממה שלא צריך להיות, והרבה פחות מדי ממה שלטעמי כן צריך להיות. הרבה יותר מדי כוחניות, אגואיזם, מימוש עצמי, קריירה, אלימות, גסות רוח, (שאח"כ רואים אותה גם במגרשי הכדורגל וגם בכנסת...), ונדאליזם, וחוסר סובלנות, והרבה פחות מדי פתיחות אמיתית, רגישות, רצון להשכלה והרחבת דעת ואופקים, ענווה, צניעות, חסד ואהבה.

 

אם ברצוננו להביא את התלמיד בגיל 18, להיות אדם טוב וישר, השמח בחלקו ומפרגן לזולתו, ערכי ומוסרי, רגיש וקשוב, סקרן וחקרן, תרבותי וסובלן, משכיל וידען, ובעל מוטיבציה לעשות, לפתח, לשכלל, להיטיב, לתרום, להתקדם, מבוסס ומושרש בעברו, בזהותו, ביהדותו ומתוך כך גם בעתידו, עלינו להתחיל בכך ממש מהרגע הראשון של 'שלום כיתה א'.

 

כי דרך שתי נקודות – תחילת כיתה א' וסיום השמינית - צריך לעבור קו חינוכי ישר אחד, ברור, צלול, בהיר, מוגדר.

 

  תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ישראל ברדוגו
שלום כיתה א'
שלום כיתה א'
צילום: אביגיל עוזי
מומלצים