בדץ עם עתיד, עם תקווה, עם חלום

הדבר שמשה דץ הכי אוהב בעבודה שלו עם ילדים היא העובדה שמותר לו להיות "השקרן הכי גדול בעולם", כלשונו. וזה מוזר. שהרי דץ הוא אולי אחד האנשים הכי ישרים ופתוחים בעולם. אפשר להבין אותו רק כשהוא מסביר את כוונתו בכך שבעבודה הזו מותר לו באמת לעוף, להגזים, להמריא - דברים שלגדולים אסור - ואף מפיק לא יגיד לו שאין לכך הצדקה תקציבית. "אני אוהב לנטרל משהו מהעולם של המבוגרים ולהתרומם קצת מעל הקרקע", הוא מסביר בהתמסרות ילדותית.

והעבודה לא גולשת לחיים הפרטיים שלך?

"זה מצחיק אותי כשאנשים אומרים 'עבודה גולשת'. העבודה שלי היא הדבר שאני הכי אוהב בעולם. בלי זה הייתי מת לגמרי. זה והילדים שלי זה הדבר שבשבילו אני חי. זה לא עול".

גם לא בריחה?

"לא. אם היית אומרת לי שיש לי חמישה חודשים לחיות...".

היית עובד בהם.

"ברור. בחמשת החודשים האלה לא הייתי נוסע לברזיל לראות עולם - מה זה מעניין? אני יכול לעשות בחודשים האלה קלטת, או עוד שיר, ולהיות עם הילדים והמשפחה כמה שיותר. אני מת על העבודה שלי".

רוב האנשים לא יכולים להגיד את זה.

"בסדר, אבל מראיינים אותי, לא?".

"אני נורא אוהב אנשים". דץ (צילום: דביר כחלון)

בהחלט. מראיינים את דץ. אם זה בגלל שעברו שמונה חודשים מהפרידה המתוקשרת מאורנה דץ, או בגלל שהקלטת של "הכבשה שושנה", ספין־אוף של סדרת "טיף טיף טף" הפופולרית, עולה בספטמבר על הבמות, דץ הוא האיש שעומד במרכז הראיון הזה. מדובר עבורו בפוזיציה לא מוכרת. כמי שתפקד במסגרת זוגית - בעבודה ובחיים - הוא מנסה להתרגל לחיים כסוליסט.

"זה מוזר", הוא מעיד, "כי אני צריך להתחיל הכל מההתחלה. לאורנה יש קריירה נפרדת, את ההנחיה, מלכות היופי וטקסים. אני פתאום נשארתי בלי כלום. מה אני יכול לעשות? להופיע עם 'כאן נולדתי'?".

ככה אתה מרגיש?

"זאת עובדה. אני צריך ליצור את המקום שלי לבד. ליצור נוכחות בימתית, רפרטואר חדש. לברוא את עצמי מחדש. וזה בסדר, זה אתגר. עד עכשיו, בגלל שאני גם בצד המפיק וגם בצד המבצע, ידעתי איך כל דבר צריך להיות והיתה לי שליטה. אז עשיתי הרבה כדי שאורנה או אנשים אחרים ירגישו טוב, אבל לא הייתי ממש קיים בתור דץ. כשישבתי בעריכות העדפתי לפעמים לאבד את האיזון לצד ההפוך, לתת לאורנה עוד שתי שורות סולו ועוד פריים, כדי שחס וחלילה לא ייצא שאני יושב שם ודואג לעצמי. אז במקום הזה בכלל לא טיפלתי בעצמי, לא הסתכלתי איך אני נראה".

לא טיפלתי בעצמי, לא הסתכלתי איך אני נראה (צילום: דביר כחלון)

אחרי כמעט 23 שנה יחד הלכו אורנה ומשה דץ לסגור עניינים בבית המשפט. בארבעת הימים הראשונים הם עוד גרו באותו בית וישנו באותו החדר, מה שהרגיש להם טבעי לחלוטין. רק אחרי שיצאה ההודעה לתקשורת ודץ נסע עם הילדים עומר (14 וחצי) ויועד (10) לחו"ל, החלה ההתרחקות. באותה תקופה המשיך דץ להתמודד עם מות אביו ועם אירוע מוחי שעברה אמו. "אולי זה מעוות", הוא מעיר, "אבל הפרידה היתה הכי קשה. זה היה מוות שלי, לא בקלישאה. היו ימים שהיה נדמה לי שכולם שומעים את הלב שלי. איך אנשים הולכים ברחוב? הם לא שומעים את הבום בום בום?".

אחרי ששיתפו את שתי המשפחות הגיעו הצער וההתכנסות. "הפחד שזה יתגלה לילדים דרך התקשורת הוא ייסורי גיהינום. מיד אחרי שסיפרנו היתה לי הקלה כי כבר לא צריך להסתיר. אחרי זה מה כבר אכפת לי מה יהיה כתוב. זה מעניין - סליחה על הביטוי - את התחת שלי".

אחרי ההקלה הגיעה ההשלמה: "ואז פתאום הרגשתי לבד. מחשבות כמו 'איך פירקנו את זה?' ו'לא יהיה לי יותר את הארוחות והמפגשים והטיולים והצחוקים'. אתה מאבד את החבר הכי טוב שלך, מישהו שמכיר אצלך הכל ואתה לא עושה כמעט כלום בלי להתייעץ איתו. ופתאום, דווקא בתקופה שאתה הכי צריך את החבר הכי טוב שלך, הוא איננו".

ועכשיו?

"יש התייצבות. אני עונה רק על הזמן הנתון, אבל נורא נעים לי. השבוע ניסינו בפעם הראשונה שהילדים נשארים שבוע אצלי, שבוע אצל אורנה. דאגתי, לא ידעתי איך אתמודד שבוע שלם בלעדיהם. לא נעים להגיד, אבל העובדה שאני עובד עד מאוחר הקלה עליי. אז אחרי החזרות אני נוסע להקלטות, לפגישות. ב־21:00 אני מגיע הביתה, מתקלח. ב־22:30 אני הולך למיטה. יש לי שם שני ספרים, אני שם לעצמי מוזיקת צ'יל־אאוט, ואני פשוט לא מאמין, כי זה אף פעם לא קרה לי.

 מצד שני גיליתי גם המון דברים מכוערים על אנשים. המון. אני נורא אוהב אנשים, והפגיעות הכי גדולות שלי הן מהם. לא שעוד אשתנה, אני כבר לא אפסיק לתת אמון באנשים, אבל יש אכזבה מכמה חברים".

ציפית לתמיכה שלא קיבלת?

"לא ציפיתי לשום תמיכה. אבל לאנשים קשה להיות לאורך זמן עם בנאדם שיש לו מצב רוח רע או שקשה לו. הם מתקשרים עם ה'אהלן, מה העניינים דץ?' ומצפים שתגיד 'מצוין'. ואם אתה אומר 'בסדר, קצת קשה לי בשבוע האחרון, אתמול לא ישנתי', הם חושבים: 'מה אני צריך את השיחות האלה עכשיו?', הם לא יכולים להתמודד עם זה וחלק בוחרים להתרחק. זה מאוד כואב, למרות שאני מבין את זה".

תקופות קשות מסננות חברים.

"כן, אז יש הרבה שעברו איתי במסננת ויש הרבה שלא. אני גם לא מבין את זה שחברים צריכים בכל זאת לבחור צד, שזה משהו שלא האמנתי בו. אם אני ואורנה נפרדנו ברוח טובה, למה חברים שלי צריכים לבחור אם להיות חברים שלי או שלה? אין לי בעיה שיהיו חברים של שנינו. אולי יש בזה משהו, כי חבר שנמצא פה ויושב אחר כך אצל אורנה, אם הוא מספר רכילויות למיניהן, דברים יכולים לקבל נפח אחר ופתאום נהיות מחלוקות על סתם ונוצרת בעיה שבעצם לא קיימת".

אבל אם יש ביניכם תקשורת, היא מרימה טלפון ומבררת איתך, לא?

"אנחנו לא עושים את זה. אני לא מרים טלפון לאורנה כל יום. בכלל לא. אני מרים טלפון כשצריך לדבר איתה על משהו שקשור לילדים. היא לא בת הזוג שלי יותר. היא לא אויבת שלי והיא גם לא החברה הכי טובה שלי בעולם".

יש דברים שאתה חושב לעצמך "על זה אתייעץ עם אורנה"?

"לא. ממש לא. אם זה קשור לילדים אנחנו מתייעצים, אבל במה שקשור אליי, כלום".

מה אתה מרגיש כלפיה?

"לפעמים יש דאגה - אבל שלא ישתמע כאילו זה רחמים - אם אני יודע שהיא עברה משהו, או שיש לה בעיה עם משהו. אני כן דואג. אני לא משתף אותה בזה, אבל כן הייתי רוצה שיהיה לה טוב. איפה שאני יכול אני עוזר".

ורומנים שמדביקים לה, צובטים אצלך משהו?

"לא. ממש כלום. זה אולי נשמע כמו התחסדות, אבל אני נשבע לך. יכול להיות שעוד לא התמודדתי עם האפשרות שמחר אורנה באה ואומרת שהיא מתחתנת. יכול להיות שעם כל מה שאמרתי עכשיו, אני אתרסק. אבל מהמקום שאני נמצא בו עכשיו, זה בסדר ומאוד נעים לי".

ואתה, מתחילות איתך בחורות?

"בזמן האחרון כן. אני לא יודע כל כך איך להגיב, כי זה משהו שאני לא כל כך זוכר, אבל הן נורא אמיצות ואני בעיקר במבוכה. אולי בגלל שאני עוד לא פנוי לקשר. ואני נורא ישר, לא רוצה להטעות אף אחד".

באופן מפתיע, לראיין את דץ זו משימה הרבה יותר קלה משהייתם מהמרים, החלום הרטוב של כל מראיין. הוא נחשף מיוזמתו, מתערטל ונותן אמון. הוא מודע לעצמו עד העצם, יודע בדיוק מה אתם חושבים עליו, ואין לו שום בעיה לדבר על זה. המשיכה שלו לעולם הילדות מובנת: הוא אותנטי באופן שרק ילדים מסוגלים אליו, וככזה, קשה לו עם חוסר האותנטיות בעולם המבוגרים. בהתחשב באותה פגיעות, מוזר לגלות שהוא כמעט נטול הגנות בכל מה שקשור בחדירת התקשורת או הקהל לחייו.

בראיון האחרון שנתת ל"ידיעות אחרונות" היית מאוד חושפני. אילו תגובות קיבלת עליו?

"טובות. שהייתי ישר, שהייתי כן, שלא ניסיתי למכור שהכל בסדר".

הרגשת בנוח כשקראת אותו?

"רק בפעם השנייה, כשכבר מצאתי את ה'בסדר' והייתי רגוע. בפעם הראשונה הרגשתי מאוד חשוף, ומה אני צריך עכשיו שכולם ידעו? אחרי זה מגלים שיש לזה גם פן חיובי. אולי עכשיו בבתים רמת הרכילות תרד קצת".

אתה תמיד יכול להסתיר את הפנים, כמו בר רפאלי.

"אני לא כזה. אני הולך עם מכנסיים קצרים, ולא אכפת לי אם יכתבו שהרגליים שלי לבנות או שאני לא בטי־שירט המתאימה. תמיד מצחיקות אותי הביקורות האלה: 'שוב הוא נראה עם הטי־שירט שלבש לפני חודש', כאילו שאני איזה אושיית אופנה. הלו, כפרה עליך, נכנסתי לחנות, קניתי עשר חולצות ואני מחליף, היום את זאת, מחר אחרת, מחרתיים אני חוזר להיא אחרי שאכבס אותה. זאת לא העטיפה של התקליט שלי, אלה החיים. מה, לא תלכי עם החולצה הזאת יותר?".

הלכתי איתה כבר אתמול.

"אה, זה לא יקרה לי".

אז אפשר להגיד שלא באמת משנה לך מה מפרסמים?

"מאוד משנה לי. זה נורא ילדותי אצלי, והלוואי הלוואי שבזמן שנשאר לי לחיות זה ישתנה. אבל כשממציאים עליי משהו, אני הולך למות. מצד שני, אני מבין את המשחק. אני לא חושב שמאחורי הרכילות עומדים רשעים גמורים. ברור לי שיחצניות רוצות להכניס את שם המקום. ואם בסך הכל ישבתי עם הילדים לשתות מילקשייק, מה יכתבו? אז הן ממציאות: 'ישב ושתה ארבעה מילקשייק ברציפות'. 'היה במלון באילת, והזמין 16 ג'חנונים', כתבו איפשהו. למה 16?. כתבו שהלכתי עם ג'ודי לסרט ועמדתי בתור לשמפו לנשים. למה שאעמוד בתור לשמפו לנשים? מה, בלילה אני שם שמפו לנשים?!".

וכשכתבו שיצאת עם מיכל ינאי?

"באמת יצאתי עם מיכל ינאי! למה שאלך להצגות לבד? מיכל היא ידידה נורא נורא טובה שלי, אני מכיר אותה מילדות, כשהיינו יחד ב'כנר על הגג'. אנחנו חברים המון שנים וגם הולכים ביחד להצגות ולסרטים. כשהתקשרה העיתונאית אמרתי לה: 'מה את רוצה שאגיד על זה? זה נכון'. אבל בין זה שהלכתי איתה להצגה לזה שאני מנהל איתה רומן... או הקטע של הנשיות. לכותבים יש פאנץ' קבוע. אם זה מישהו שמן, זה אבי ביטר, ואם רוצים משהו נשי, אז זה דץ. וזה נמאס. די, זה אינפנטילי".

נוהגים גם להדביק לך העדפות מיניות סמויות.

"די, די עם הבדיחה הזאת. הרי אין בנאדם אחד בקהילה שיגיד שאני משקר. הרבה אנשים בקליקה הזאת הם גם חברים טובים שלי ואני לא מתבייש בזה. הרי אם הייתי הומו בארון, הייתי מפחד לצאת איתם. אבל אין לי מה להסתיר. ואני לא מסתיר, כי אין לי מה. אז די. מה שעוד יותר מעצבן אותי זה אנשים לא ישרים ולא הוגנים. אנשים שיש להם מה להסתיר - כמו שדנה אינטרנשיונל אמרה בשבוע שעבר - אבל הם מעזים לדבר על אחרים. זה נראה לי עולם הפוך. הורס אותי שאדם כזה יכול לעמוד על במה ולספר בדיחות על מישהו אחר. אני, אין לי מאיפה לצאת. ואני לא אצא, מבטיח. דיברנו על זה שיש דברים שתקפים רק לרגע הזה, אבל גם אם תשאלי אותי בעוד 20 שנה, אני לא אצא. אני נשבע".

• איך הילדים של הדצים מתמודדים עם הפרידה? ומה התגובות שדץ מקבל ברחוב? הראיון המלא בגיליון "פנאי פלוס " החדש