מקבלי הצל"ש: זו המלחמה של החיילים הפשוטים

לקראת טקס הענקת הצל"שים, בחרנו ב-ynet להביא את סיפורם של שלושה חיילים, שלחמו בקרבות הקשים בכפר עיתא א-שעב ביומיים הראשוניים של אוגוסט 2006, ומצאו את עצמם מובילים את חבריהם בקרב ובפינוי הפצועים - תחת אש צולבת ובסיכון חיים ממשי. סיפורם של השלושה הוא במידה רבה סיפורה של מלחמת לבנון השנייה.

באחד באוגוסט, בטרם עלה השחר, חצו כוחות רגליים מגדוד 890 של חטיבת הצנחנים את גבול ישראל לכיוון הכפר עיתא א-שעב שבגזרה המזרחית. הלוחמים עשו את דרכם מכיוון זרעית, סמוך למקום שבו נחטפו החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, אשר הובילה לפרוץ המלחמה. מטרת הפעולה היתה כיבוש הכפר, תוך סריקת הבתים ופגיעה בלוחמי חיזבאללה הנמצאים באזור. איש מהלוחמים לא ידע מה באמת מחכה להם בכפר הלבנוני.

"כל הכוחות ספגו אש"

את שירותו הצבאי העביר סמל ראשון (מיל') מיכאל סקריצקי, בן 22, בפלוגה המבצעית שבגדוד ביחד עם חבריו מימי הטירונות. סקריצקי, חייל מצטיין, אמור היה לצאת לקורס קצינים, אך לבסוף החליט לוותר על האפשרות, והעדיף במקומה להשלים את הליך גיורו במשך חודש וחצי במסגרת הצבא. "אם הייתי יוצא לקצונה הייתי מפספס את האפשרות, והיה חשוב לי להתגייר". לסקריצקי נאמר כי תתאפשר לו הזדמנות שנייה לצאת לקורס הקצינים, אולם הזדמנות כזו לא חזרה.

סקריצקי יצא לקורס מ"כים וחזר לפלוגה כדי לפקד על חבריו מימי הטירונות. "בדיעבד זו היתה החלטה טובה, כי חזרתי אל החברים שלי", הוא אומר. בחודש יולי, חמישה חודשים לפני שחרורו מצה"ל, פרצה המלחמה, וסקריצקי נלחם עם חבריו כבר מתחילתה. אולם את מה שאירע בעיתא א-שעב, הוא לעולם לא יישכח.

הקרבות בעיתא א-שעב, אוגוסט 2006 (צילום ארכיון: AP)

"היינו אמורים לכבוש את הכפר", הוא מספר. "הגענו לשם עם אור ראשון, נכנסנו לבית והתחלנו בטיהור. הייתי בכוח הראשון שהלך לתפוס בית, נכנסנו לתוכו והתחלנו בסריקה. המ"פ יצא החוצה כדי לסרוק את החצר, ופתאום נפתחה האש. הכדורים הראשונים שנורו פגעו בו - ואז התחיל הקרב. יצאתי עם מטוליסט וביקשת ממנו לירות שני רימונים לעבר מקור הירי, בעוד שכוחות נוספים חברו אלינו. אחרי כמה דקות, כל הכוחות החלו לספוג אש".

בשל פציעת המ"פ, תפס סגנו את הפיקוד בשטח, אולם לא חלפו מספר דקות וגם הוא נורה ברגלו. בעודם תחת אש מתמדת, תפסו הכוחות מחסה בבית סמוך ופתחו בחלוקת תפקידים חדשה. סקריצקי תפס את הפיקוד על מחלקתו, והוביל את החיילים בלחימה מול מחבלי החיזבאללה. "בלילה היה פינוי של פצועים מהשטח וביום ספגנו אש כל הזמן. במשך יומיים נמשכה הלחימה הזו, ובכל אותה העת עודדתי את החברים שלי והם עודדו אותי. במצב קשה כזה, חייבים למלא את הלוחמים באנרגיות".

ביום ראשון יקבל סקריצקי את צל"ש הרמטכ"ל עבור פועלו בלחימה בעיתא א-שעב. לפי צה"ל, "הוא הראה דבקות במשימה וחתירה לניצחון, אחריות, דוגמה אישית, מקצועיות, רעות, רוח לחימה, מנהיגות, יוזמה וקור רוח למופת". אך את סקריצקי התיאור הזה רק מביך. "אלו מילים גבוהות בשבילי. בעיני כולם לחמו אותו הדבר. אני לוקח מהמלחמה הזו זיכרון של רעות וחברות גדולה. בארץ יש היום אלימות ודקירות בין צעירים, אבל שם בקרב אין את זה. כולם לוחמים באויב אחד".

"רק בדיעבד הבנתי מה עשיתי"

סמ"ר (מיל') רותם דוד, בן 22, שירת ככלבן ביחידת "עוקץ" ובילה את כל השירות בצמוד לחברו הטוב רוני, רועה גרמני המומחה באיתור חומרי נפץ. בעת שפרצה המלחמה שירת סמ"ר דוד בעזה, ובסוף חודש יולי נקרא לעלות צפונה, לקראת פעילות בתוך לבנון. יחד עם כלבו רוני הצטרף דוד לגדוד הצנחנים, בדרך לעיתא א-שעב.

סמ"ר רותם דוד וחברו הטוב רוני (צילום: דובר צה"ל)

כשהוא צמוד לכלבו רוני, תפס דוד מחסה ביחד עם שאר הלוחמים. החיילים הסתתרו באחד הבתים, ומשם ניהלו חילופי יריות עם אנשי חיזבאללה. בלילה יצאו שוב לסריקת בית נוסף, אולם צרור יריות שהגיע מגרם המדרגות פגע בכוחות, ואחד החיילים נפגע. דוד חבש את ידו של הפצוע ועם חבריו חילץ אותו לתוך מבנה אחר, שם התמקמו החיילים והסתתרו מהירי.

הכוחות פונו מהכפר במהלך הלילה, ודוד שב לארץ ביחד עם כלבו. בעקבות פציעתו של הכלב בהמשך המלחמה, לא חזר דוד לשדה הקרב. על הצל"ש שיקבל ביום ראשון אומר דוד כי "אין ספק שזו המלחמה שלנו, החיילים הפשוטים. ביום שהמליצו עלי התרגשתי מאד. כשאני חושב על זה היום, היינו חבורה של 'מטומטמים' שיצאו תחת אש וסיכנו את חייהם. אבל אני גאה במה שעשינו".

"סובל מפוסט טראומה"

סמ"ר יעקב בן עטייה, בן 22, מתקשה עד היום להתאושש ממה שאירע באותם יומיים קשים בעיתא א-שעב. הזיכרונות מהקרב הקשה, שבו נפצע, שבים מדי יום. "אני עוצם את העיניים וחוזר להרבה מקומות. אני סובל היום מפוסט-טראומה ומרסיסי רימון בראש וברגליים".

פינוי פצועי הקרב בעיתא א-שעב, אוגוסט 2006 (צילום ארכיון: דורון גולן)

זמן קצר לאחר תחילת הקרבות בעיתא א-שעב, תפס בן עטיה את הפיקוד והוביל עשרה לוחמים לקרב יריות מול לוחמי חיזבאללה, לאחר שמפקדיו נפצעו. "מפקד המחלקה נפצע, ואני הפכתי למפקד הבא. המשכתי את מה שצריך היה לעשות - לסייע בהיתקלות למחלקה אחרת, לפנות פצועים ולפנות את אחד ההרוגים לתוך הבית. כל זה נעשה בזמן שהיינו חשופים לאש אויב".