הטובע / תומס ברנהרד
"הטובע" הוא אחד מספריו המאוחרים של הסופר הענק תומס ברנהרד, והוא מהווה מעין אדפטציה ליצירת המופת המוקדמת יותר שלו – "תיקון" (לא תורגם לעברית).
הטכניקה והרעיונות של ברנהרד חוזרים על עצמם בכל ספריו וחלקם שימשו השראה לסופרים גדולים אחרים כמו וו.ג. זבאלד: כתיבה מונוטונית מאוד, כמונולוג-וידוי עם מאפיינים מוסיקליים, ישירה, נטולת מטאפורות, ללא פרקים ופסקאות (דומה לזו של סמואל בקט אך קלה יותר לקריאה), החוזרת על מילים,רעיונות ותלונות באובססיביות מעגלית, קומית לעיתים, המהפנטת את הקורא, ומושכת לכיוון הזיכרון והעבר במקום קדימה בזמן ובעלילה. אותה אובססיביות מאפיינת גם את גיבוריו, אבל רק עד לנקודה מסוימת, משברית בדרך כלל, בה הם מתנגדים לתפיסתם עד לאותו הרגע, ורואים לפתע את הצד השני של המטבע, בקיצוניות ההפוכה.
ברנהרד הוא במובנים רבים ממשיכו של קפקא, אותו העריץ: שניהם כתבו בעצם משלים בסגנון ישיר ונטול הצטעצעויות, על אנשים (אינטלקטואלים מנוכרים אצל ברנהרד) המתמודדים עם חיים שלא ניתן להבינם ולכן עצם קיומנו בהם הוא בבחינת אבסורד הגורם לסבל בלתי פתור שסופו הוא מוות, אך גם לרגעים קומיים לא מעטים.
שניהם היו במידה מסוימת גם פילוסופים שהציעו פתרונות ולכן הם לא רק סופרים גדולים אלא גם חשובים. על פתרונותיו של קפקא ניתן לקרוא במקומות רבים אחרים.
אצל ברנהרד, מאחורי הניהליזם, השליליות ,חוסר היכולת הקיצונית של האומנות לתקשר עם האדם הפשוט והמיזנטרופיות כביכול (את מוטיבים אלה כינה ברנהרד בערוב ימיו "אומנות ההגזמה שלי") מסתתרים , בין השורות, ערכים הנותנים לקיום משמעות: בראש ובראשונה – ערך החברות. אחריו, חשיבות ההתבוננות המאוזנת. השלישי – החיפוש אחר מטרה ו/או רעיון שראוי לחיות בזכותו, אך כל זאת תוך ידיעה מתמדת שכל מטרה ומחשבה, כמו החיים עצמם, הם מסע חסר הגיון מתחילתו, כי הכל הבל הבלים כשרק המוות הוא הדבר הבטוח היחיד.
"הטובע", שמכיל, כרגיל אצל ברנהרד, יסודות אוטוביוגרפיים רבים, מספר על שלושה חברים: גלן גולד- הפסנתרן הגדול, המייצג, בהשפעה מהסופר אליאס קאנטי, את האומן האובססיבי עד כדי ניתוקו מהמציאות, "הטובע" – ורטהיימר, שמנסה כל חייו להשתוות לגולד ולהיות לאמן, אך נכשל ומתאבד והמספר, כנראה ברנהרד עצמו, שפנה לדרך אחרת מתוך הבנה שלא יוכל לעולם להיות כמו גולד.
דמות המספר מאזנת בין ההקצנות האישיותיות של גולד וורטהיימר, ולכן היא זו המייצגת את דרך החיים כפי שראוי לחיותם על פי ברנהרד.
כי אנשים כמו גולד "נהפכים לבסוף למכונת אומנות ואין בינהם ובין בני האדם מאומה" ואילו "ורטהיימר לא היא מסוגל לראות את עצמו כיצור חד פעמי, כפי שכל אחד יכול ואף חייב להרשות לעצמו, אם אינו רוצה להתייאש..כל אדם הוא חד פעמי, ובאמת,כשלעצמו הוא יצירת האומנות הגדולה ביותר בכל הזמנים" (ע"מ 102-103).
בתוך כל האובססיה הטראגי-קומית שבכתיבתו של ברנהרד,משפטים כמו אלה הם כוכבים, מאירי דרך אמיתיים. לאחר מותם של שני ידידיו, כל שנותר למספר הוא להתאבל על זכרם וללמוד מהטעויות של חייהם.
למרות שישנם תרגומים נוספים לעברית מיצירות המופת של ברנהרד (כמו למשל "בטון" ו"אחיינו של ויטגנשטיין"), ניתן להשיג כרגע רק את "הטובע" וחלקים מהאוטוביוגרפיה שלו בחנויות הספרים, וחבל.
ברנהרד הוא קלאסיקן אמיתי, ברמה אחת עם הגדולים ביותר וקריאה בספריו היא לא רק חוויה עמוקה, מטלטלת ויוצאת דופן - היא גם חשובה.
ברנהרד איננו סופר קשה במיוחד לקריאה. בספרו האחרון - "מחיקה" הוא העביר ביקורת על קלסיקנים אחרים בשפה הגרמנית, כמו תומאס מאן ומוסיל, על שהם סופרים שסגנונם גורם לכך שייקראו רק בתוך המעגל הפנימי של הבורגנות המערבית אותה תיעב, ולכן רעיונותיהם מתכלים בתוך עצמם ואינם מופצים לקהל רחב יותר.
ברנהרד מצדו, ניסה להיות ישיר ופשוט יותר להבנה וכך,כמו קפקא שהצליח בכך בלי שרצה, להגיע גם לקהלים אחרים: ההכרה בגדולתו הולכת וגדלה מאז מותו ב1989, הרבה מעבר לאוסטריה מולדתו,כך שיש סיבה לאופטימיות בנושא.
לפנייה לכתב/ת 
