אולי ככה נראה שוויון, וזה מאוד מבלבל אותנו
פעם היו אבירים והיו נסיכות. פעם הוראות ההפעלה איך להיות גבר ואיך להיות אשה היו מאוד ברורות. אני הייתי מסוקס וידעתי לתקן דברים בבית, ואת היית עדינה, חייכנית ומנומסת, וגם ידעת לתפור. עם הזמן השתנו קצת הדברים, התפקידים התחילו לגלוש, והאינטרנט מאפשר לנו לראות את זה יותר טוב
ההתפכחות היתה איטית ומכאיבה. בשלב הראשון למדתי שאנחנו, הגברים, זונות. לא אחד. לא שניים. אנחנו. כולנו. אחר כך למדתי שכל הנשים צנועות. סליחה, לא נכון. הנשים נחלקו לשניים: הנשים ה"טובות", שזה הרוב, ויש גם כאלו שלא, והן "זונות". והן לא ממש נחשבות.
וככה היה כתוב בספר ההוראות למשתמש:
גבר:
אתה חזק מאוד, שריריך מסוקסים ושיערך קצר. אתה שזוף גבוה וחטוב. אתה ג'נטלמן, לפעמים גם קצין, אתה משרת ביחידה קרבית, אתה מרוויח הרבה יותר מבת הזוג שלך ומפרנס בכבוד את המשפחה. אתה יודע לתקן מנועים של מכוניות בעיניים עצומות, אינסטלטורים וחשמלאים לא נכנסים אליכם הביתה. אתה איש משפחה למופת, אבל ידוע גם שתיאבונך המיני אינו יודע שובע, לכן את נוהג מידי פעם להניח לזוגתך לנפשה ולבקר אצל מיטב בנות הארץ, וגם את אלו שמחו"ל. זה בסדר, רק תשתוק.
אתה מעולם לא בוכה, אתה מאוד אוהב סרטי פעולה אכזריים, אתה מצטיין בספורט וזה לא מפריע לך לעשן קופסה וחצי ביום. הרגשות שלך מופנמים. שנית: מופנמים! אתה לא משתף בהם אף אחד, בטח לא בחורות. אתה גם לא מרכל, ואתה קורא מדורי ספורט באדיקות. רצוי גם שתדע את טבלת הליגה הלאומית בעל פה בכל שלב. וכמעט שכחתי – אתה שונא הומואים.
אשה: את יפת מראה. את עדינה, שיערך ארוך וגולש, את חייכנית ומנומסת. בנעורייך את שובבה לפעמים, את משכילה מידי פעם, ובבואך להתגייס לצה"ל, חרף התפקידים הידועים בעולם כולו בו הנשים הישראליות מחביאות רימון בין שדיהן ויוצאות להגן על השיירות לירושלים, את דווקא תבחרי להיות פקידה. חלקכן יבקשו לתרום יותר ויילכו להיות פקידות פלוגתיות, אבל הן אלו שמאוחר יותר יתגלו כ"זונות", "זולות" ו"חסרות תרבות". את, לעומת זאת, תישארי בתולה עד היום המיוחל בו יבוא הגיבור הנכון להצילך מחיי הרווקות שנועדו ל"הן שהיו פקידות פלוגתיות". לפעמים אמנם תגיעי לחופה מצוידת בנסיון-מה, אבל אנא השתדלי שלא.
את תטפלי במשפחה כמיטב יכולתך, תכיני אוכל, תנקי ותתפרי, ובבוא המפרנס הראשי הביתה בסוף היום את תחכי לו עם חיוך, בקבוק בירה, ואם הוא יראה סימני עייפות, את תסתמי את הפה. כשהוא ירצה, את תקפצי למיטה ותתני לו לבצע בך את זממו. את לא (ורצוי להדגיש, לא באלף רבתי) באמת תיהני מחווית המין, אבל את תשתפי פעולה, כי זו זכותו של הבעל מימים ימימה. לפעמים הוא ירעה בשדות זרים, אבל את, על אף הכאב שאולי ייגרם לך, תביני ותקבלי בהכנעה, ותשלימי עם ההבדלים המהותיים בין המינים. אל תשכחי לקרוא רומנים למשרתות ולבכות בסרטים.
לנשים היו הרבה יותר הוראות, ולגברים החיים היו די פשוטים
כן, אני יודע שלנשים היו הרבה יותר הוראות ולנו, הגברים, החיים היו די פשוטים וברורים. ככה זה נראה.
ההלם הראשון היה כשגילינו שלא יצאו לנו מי יודע מה שרירים, ובפלוגה הציבו אותנו להיות קשר של קצינת המודיעין באוגדה. אחר כך יצאנו עם מישהי ש"נתנה" לנו ביום חמישי בלילה במועדון בנמל, אבל סירבה להיות בקשר ארוך איתנו. את החברה הראשונה שלנו כבר היינו צריכים לספק בעבודה מאומצת, כי היא אמרה שהיא לא מוכנה לחכות לפנסיה בשביל לחוות אורגזמה, ולנו התכווץ הדבר הזה שיש לנו בשני סנטימטר. ולכמה מאיתנו קצת יותר.
אחרי שקצת איבדנו את הביטחון החלטנו להישאר קצת בבית, כי לא סבלנו את ההשפלה. אחרי שראינו את כל הסרטים, לא היתה ברירה, אז התחלנו לראות תוכניות בישול. שם לימדו אותנו שבישול זה בכלל עניין לגברים, לא לנשים. פלא שבסרטים אחר כך התחלנו לבכות?
החברה הבאה שלנו אמרה לנו שאנחנו לא משתפים אותה ב"מה אנחנו מרגישים". אז התחלנו לשתף אותה, עד שהיא זרקה אותנו. מהר מאוד ניסינו להגיע למסקנה. יצא לנו משהו משובש: נשים רוצות לשנות אותך, וכשהן מצליחות סוף סוף, הן נוטשות אותך לאנחות, כי אתה לא הגבר שבו הן התאהבו.
רצינו לספר למישהו, אבל כתוב בספר ההוראות שאסור לנו. אבל אז, למזלנו, נולד הגבר החדש. אני כבר לא מדבר על התקופה הפרה-היסטורית בה הגיח הגבר הראשון בעולם עם עגיל באוזן. אחת. ימין (שמאל זה הומואים, או להפך). זה ממש ממש היסטוריה. אבל בעיתונים היה כתוב עליו, על הגבר ההוא: רגיש, מטפל במשפחה, בוכה בסרטים (בשעה טובה) ומנקה את הבית. הוא לומד להתלבש, משתמש בבשמים, ושומו שמיים, צובע את השיער. הצצנו החוצה בזהירות לראות אם זה אמיתי. מובן שמיד צחקנו על כל מי שהעז לחזור מהספר עם פסים בשיער. אחרי שנתיים גם אנחנו כבר החלפנו גוונים, אבל סיפרנו לכולם שזה טבעי. פתאום היה לגיטימי לבשל, ונפרדנו מקבוצת התמיכה שלנו שנפגשה בסודיות עם פסיכולוג מוסמך אחת לשבוע. כמובן, לא לפני שהחלפנו בינינו מתכונים. דיברנו ברגישות, הלכנו לסרטי נשים מובהקים, ואחר כך, בבית קפה קטן, דיברנו עם הזוגה על הרכילות האחרונה שקראנו על כוכב הסרט. וחשבנו שהגענו אל המנוחה והנחלה, אבל זו היתה הטעות הכי גדולה שעשינו.
פתאום הסתבר שגם נשים מזדיינות. אפילו בכתב זה לא נשמע טוב, כי נשים לא עושות את זה. נשים, ככה אמרו לנו, עושות אהבה. נשים הן בעלי חיים חד זוגיים, שנשארים נאמנים עד ליום האחרון של ההוא שאיתן. כן, היו בדיחות שהן דואגות שהיום האחרון יגיע מהר, אבל זו היתה בדיחה בלבד. אחר כך הסתבר שלא רק שהן עושות את זה? הן גם אוהבות את זה לא פחות מאיתנו. השוק היה כשהסתבר שגם נשים בוגדות, מגיעות לאורגזמות (והזונות שבהן אפילו לאורגזמות מרובות למדי), הן כבר לא מבצעות כל מה שאנחנו אומרים להן, הן לא צריכות שנחליף להן גלגל כשהן בסך הכל נתקעו בלי דלק כי הבעל שכח להסתכל על המחוג. והדבר היחידי שעוד נשאר מהימים הרחוקים ההם היה שהן מבקשות מאיתנו להרוג ג'וקים באמצע הלילה ולא מבינות שאנחנו מפחדים יותר מהן (בסוף הן עושות את זה לבד).
נולד לנו האינטרנט, ויכולנו לכתוב על כל הצרות שלנו
אז יצא שהתבלבלנו. יצא שאנחנו לא ממש תמיד יודעים איך להסתדר עם החדשות החמות האלו. אבל אנחנו רצינו לדבר עם מישהו, ולא היה עם מי. עם חברים בטח שלא. מה? השתגענו? עם חברה זה לא בא בחשבון, כי יש לנו עוד שמץ של גאווה. וסוף סוף אני מגיע לנושא: נולד לנו האינטרנט. ובאינטרנט יכולנו לכתוב על כל הצרות שלנו. חלק מאיתנו שהצליח לחבר שני משפטים יחד מצא את וויינט ואת "יחסים", דפק לעצמו שם פיצוץ כמו "ראבק", "שלומפי", "אי-זוגי" ו"במי" והתחיל להציף את המערכת.
פתאום גילינו שאנחנו לא לבד. נהיו טוקבקיסטים. שם למדנו שאנחנו מנודים מהחברה באזורים מסוימים של העולם ("די, נמאס כבר עם הגברים האלו שבוכים בסרטים! תביאו לי גבר") אבל גילינו גם את אלו שנשארו במחנה שלנו, שעדיין לא למדו להתמודד. את מי נאשים? את עצמנו? לא. את הנשים! ברור.
מכאן ועד שנאת נשים המרחק גדול. האמת? הלוואי שהיינו לומדים לשנוא אתכן. אבל אנחנו משועבדים. אנחנו מאוהבים בכן ועבדים נרצעים לרגליכן. אנחנו נעשה הכל כדי שתבחרו בנו, ואנחנו מנסים הכל. אנחנו מנסים לפעול לפי הספר הישן. לפי החדש. לאלתֵר. הכל. אבל ראבק, מאיפה המסקנה של שנאת נשים?
נלחמתן, לפעמים בעזרתנו, על שוויון זכויות. מלא. אז זה מה שקורה לנו. מסתבר שגם לכן יש כמה מהמכות שההוא מלמעלה זרק עלינו. גם אצלכן יש מתירניות ושמרניות. בוגדות ונאמנות. שלישיות, רביעיות ומרעין בישין אחרים. זה בסדר! באמת! אתן גם למדתן לזרוק אותנו אחרי זיון כמו שעשינו לכן מימים ימימה. גם זה בסדר! (לא לי אישית, אבל באופן כללי). אבל זה לא שנאת נשים. זה דיבורים. זה סיפורים. זה דעות. זה בסדר, כי בלי זה לא נתקדם הלאה.
אין כמו האנונימיות לשחרר יצרים. פעם היו "שמות עט" לסופרים אמיתיים, לא חארטות כמונו. היום? כל אחד יכול. אז תחת המסיכה הזו הרבה יותר קל לכתוב על שלישיות, נחשיות וגולד-דיגריות. ואם בין לבין גילינו משהו על המיניות החדשה של הגבר ה"נשי" והאשה ה"גברית" - דיינו.
הבלוג של ראבק
לפנייה לכתב/ת 
