עצירה בחזה

* למצולמות יש קשר לכתבה! באמא שלנו!

את עבאס סואן אני פוגש בתור לבדיקה הביטחונית. נכון שהוא כוכב בכדורגל הישראלי ואפילו הבקיע פעם שער ענק בנבחרת, אבל יש לי הרגשה שזה לא בהכרח יעזור לו באזור המסוים הזה בנתב"ג. בכל מקרה, אני לא נצמד אליו כדי לראות מה יהיה. רק מאחל לו נסיעה טובה. הוא זקוק לזה: מכבי חיפה יוצאת באמצע הלילה למסע הזוי דרך הונגריה לאיזה חור בקצה רומניה כדי לשחק באינטרטוטו (ובסוף גם להפסיד בפנדלים). לפי החשבון שלי, כשהם יגיעו לביסטריצה אחרי שתי טיסות ועוד 200 ק"מ על הכבישים המזעזעים של הקרפטים, אני כבר אשב במלון בוונצואלה. אולי אפילו אזמין שוט שלישי של ויסקי.

אני בדרך לגמר הקופה אמריקה, ארגנטינה נגד ברזיל. לפני שנתיים טסתי לבואנוס איירס כדי לראות את הקרב הזה בזמן אמת, עם ריחות הצ'וריסו שנישאו באוויר ושיגעו את הבטן — וזאת היתה חוויה מכוננת. כשאתה רואה את זה בטלוויזיה, או אפילו משדר את זה מהאולפן בתל אביב, אתה פשוט לא מבין מה זה להיות שם. מה זה להרגיש את האנרגיות המטורפות, להתרגש כמו ילד. אז כששתי הנבחרות האלה החליטו שהגיע הזמן להיפגש עוד פעם, לא יכולתי להשאיר אותן לבד.

כמו לפני שנתיים, נוסע איתי יהודה ארם — האיש שעובר למצב צבירה שונה ומקבל את הכינוי "פאבלו" ברגע שהוא נוטש את העולם הישן ומשייט מעל לאוקיינוס האטלנטי. רק שבניגוד למשחק הבלתי נשכח ההוא שבו ארגנטינה ניצחה 1:3, הפעם הסיפור לא כל כך פשוט: הטיסה שלנו יוצאת 45 דקות אחרי שריקת הסיום של חצי הגמר בין ארגנטינה למקסיקו, מה שגרם ליהודה לישון חמש שעות בשבועיים האחרונים. לא בכל לילה; בסך הכל. הוא חי בחרדה שארגנטינה תפסיד, ואז מה שווה לו כל הטיסה הזאת. ניסיתי לשכנע אותו שאם כבר דיכאון, אז עדיף בוונצואלה. הוא קנה את זה, למרות הריזיקה שבסוף הוא ייאלץ להאשים את עצמו עד יומו האחרון בניחוס נבחרת האלביסלסטה.

"שיואו, איזה קור. חבל שלא ציירו לי גם מעיל"

ב־03:45, כשהמשחק בין ארגנטינה למקסיקו מתחיל, הוא עוד תקוע בביקורת דרכונים. אני מצידי תופס מקום אסטרטגי על הבר של רפאלו, מול הפלזמה. כשיהודה מגיע זה 0:0, ומקסיקו נראית מאוד מסוכנת. חמש דקות אחר כך, חואן רומן ריקלמה מגביה לרחבה וגבריאל היינצה מתעופף ונועץ את הכדור ברשת של מקסיקו. הצעקות של יהודה גורמות להתקף חרדה קולקטיבי בטרמינל.

במחצית השנייה, כשליאו מסי מקשית את הכדור מעל לידיים של השוער בתזמון של רכבת גרמנית, כבר ברור שאפשר לעלות למטוס בלב שקט. למרות שמבחינתי, זה לא באמת משנה מי משחקת בגמר — מקסיקו, ארגנטינה, ברזיל, אפילו בוליביה. העיקר להגיע לוונצואלה, לקופה אמריקה השלישי שלי.

זה הריח

הפעם הראשונה שלי היתה מזמן: ב־1989, בברזיל. ימים רחוקים שבהם הרעיון של נישואים עוד נשמע לי כמו קללה, ולטיסה לדרום אמריקה היתה משמעות אחרת לגמרי. רגע השיא של המסע ההוא — חוץ מהשער של רומאריו בגמר במראקנה, מול אורוגוואי ו־170 אלף צופים — היה לחלוק את החדר במלון עם מאמן הנבחרת דאז, איציק שניאור. היום זה לא נשמע היסטרי, אבל אז זה היה מאורע היסטורי בתולדות עיתונות הספורט הישראלית.

ב־1991, כשבקושי סגרתי שנה כחלטוריסט בערוץ הספורט, טסתי שוב. באותה שנה הערוץ היה קיים רק בתיאוריה: לא היו לו זכויות שידור לשום דבר חוץ ממשחקים מוקלטים מהעונה הקודמת של הליגה בברזיל, או משהו כזה. רמי יצהר היה מקליט את תקצירי הליגה הספרדית ארבעה ימים אחרי שהם נערכו, וכשבעיתון של יום שני לא היו מפרסמים מי הבקיע, הוא היה גמור.

באחד הימים סיפרתי למנכ"ל, מיילן טנזר, שהקופה אמריקה ייערך עוד כמה חודשים בצ'ילה. ממרומי 200 הסנטימטרים שלו הוא פקח עיניים גדולות, הסתכל למטה־למטה ואמר לי ישר בפרצוף שאין לו מושג על מה אני מדבר. אבל כשהסברתי לו, הוא נדלק. זה היה הצ'אנס שלו להפוך את הערוץ הפצפון והזניח הזה למשהו שכל חובבי הכדורגל יאהבו. כשהוא העלה את הרעיון במועצת הכבלים כדי לקבל מימון לנסיעה, טומי לפיד פסק שמדובר בנון־איבנט. את מי במזרח התיכון, הוא תהה, מעניינת דרום אמריקה. אבל טנזר לא ויתר, ובקיץ 91' נשלחנו יורם ארבל ואני לשדר את משחקי ההכרעה של הקופה.

תסלחו לי אם אני מעיד על עיסתי, אבל הנון־איבנט הפך לאירוע הספורט הכי מדובר באותו קיץ ישראלי. אנשים שהיו רגילים לראות את הנבחרות הדרום אמריקאיות רק פעם בארבע שנים, במונדיאל, קיבלו אותן במנות מרוכזות בכל לילה. זאת היתה האליפות שבה העולם עשה היכרות עם חלוץ ארגנטיני צעיר בעל רעמת שיער מרשימה, ובעיטה עוד יותר מרשימה, שענה לשם המוזר גבריאל באטיסטוטה. זאת היתה האליפות של השוער הקולומביאני רנה "אל לוקו" היגיטה, של החלוץ הצ'יליאני איבן "באם באם" סמוראנו, ושל עוד כל מיני טיפוסים שרק דרום אמריקה יכולה להמציא.

קופה אמריקה 91' שם את ערוץ הספורט על המפה — ובאופן אישי, קיבע בתודעה שלי את הקופה כאירוע הכדורגל המרגש מכולם. הייתי בכמה וכמה אליפויות אירופה ומונדיאלים, אבל אין מה להשוות. זאת לא אותה התרגשות, לא אותו צבע, בטח שלא אותו ריח. ואני לא מדבר רק על הצ'וריסוס.

תגידו מה שתגידו, משהו באותנטיות של הכדורגל האירופי גווע בשנים האחרונות. זה הכסף הגדול, המסחריות הבוטה, התחושה שהכל בעצם שואו אחד גדול. אולי זה גם הקהל, כי כשכרטיס למשחק בליגה האנגלית עולה כמו סינגל־מאלט בן 15, איך אפשר לצפות שהאוהדים יהיו אמיתיים? כשיותר מחצי מהכרטיסים במונדיאל ובגמר ליגת האלופות מחולקים לחברות מסחריות ולאינטרסנטים כאלה ואחרים, למה כבר אפשר לצפות? הכל בטעם סינתטי ובריח של מטהר אוויר.

כמו דיוויד בקהאם, שעבר לקיסרות הפלסטיק של אמריקה, ככה הכדורגל האירופי כולו צועד בבטחה לכיוון של בוורלי הילס. רוי קין, כשעוד היה שחקן במנצ'סטר יונייטד, התלונן שהקהל באולד טראפורד יושב בשקט ובקושי מוחא כפיים. "אוכלי סנדוויצ'ים עם שרימפס", הוא קרא להם. קין דיבר לפני חמש־שש שנים, ובינתיים אוכלי השרימפס רק השמינו. אבל לא ביציעים שנמצאים דרומית לתעלת פנמה.

זה הרגש

בדרום אמריקה אין כסף כמו באירופה. כמובן שיש לזה צדדים שליליים, אבל בכדורגל יש לזה משמעות חיובית מאוד: 90 אחוז מהאוהדים הם "פנאטיקוס", אנשים שמתייחסים אל המשחק באהבה גדולה ובקנאות כמעט דתית. כאן לא שוחטים את האוהדים במחירים מטורפים, כי אחרת היציעים יישארו ריקים. זה לא שאם המקומיים העניים יישארו בבית יבואו במקומם תיירים מיפן .

"חכה ותראה, אחרי הניתוח יהיו לי ציצים עד פה"

הכדורגל בדרום אמריקה נשאר משחק של העם — כמו שהוא היה בעבר, וכמו שהוא צריך להיות. נכון שכל הכוכבים עוברים במוקדם או במאוחר (ולרוב עוד יותר במוקדם) לאירופה, אבל כשהם מגיעים לקופה אמריקה במדי הנבחרות הלאומיות שלהם, הם חוזרים למקום שממנו צמחו. לאותו בסיס מנטלי, נפשי, שממנו הכדורגל שואב את הכוח האמיתי שלו. זה שבלעדיו אין לו זכות קיום.

כדורגל, וזאת מסקנה שהגעתי אליה מזמן, הוא קודם כל רגש. רגש טהור. בספרדית אומרים Futbol es Pasion, כדורגל הוא תשוקה. ואת התשוקה הזאת, את התאווה היצרית האדירה הזאת, אפשר למצוא היום בעיקר בדרום אמריקה. וזה לא רק בגלל שאין כסף; זה בגלל הגישה לחיים. אני מסתכן פה בהכללות, אבל העיקרון המרכזי ביבשת הלטינית הוא פשוט ליהנות מהרגע. וזה תופס בכל תחום. כולל זה שאמור לעניין אתכם אפילו יותר מכדורגל.

אחד הדברים שאתה קולט בוונצואלה מיד זה הנשים. נכון, זה אחד הדברים שאתה קולט מיד בכל מקום, אבל אני מדבר על משהו אחר: אחרי כמה ימים של הסתובבויות בקראקס ומרקיאבו, שתי הערים הגדולות במדינה, אני תופס שלא ראיתי אפילו אישה מוזנחת אחת. לא משנה בנות כמה הן, לא תתפסו אותן בטי־שירט מקומטת ומכנסי סמרטוטים. לנשים במדינה הזאת — לכל הנשים במדינה הזאת — חשוב להיראות טוב, והן משקיעות בזה הרבה זמן והרבה כסף. למעשה, היחס כאן בין הכנסה להוצאה על קוסמטיקה, מספרות וניתוחים פלסטיים הוא הגבוה בעולם.

ברור שקרמים ופלסטיקים זה לא מספיק כדי להפוך צפרדע לנסיכה, אבל הנה עוד יתרון מקומי: אין צפרדעים בוונצואלה. כנראה שאחראי לזה המיקס הקטלני של גנים לבנים, אינדיאניים ושחורים, שהתעצבו במזג אוויר קאריבי חם ולח (אומרים שזה נהדר לעור) ולצלילי סלסה ומרנגה (אמרים שזה יופי למותניים). עכשיו, נכון שברזיל נחשבת למולדת התחת הלטיני? אז כמו שבנות סאו פאולו יכולות להתגאות במה שיש להן מאחורה, ככה בנות ונצואלה צריכות להתגאות במה שיש להן מלפנים. והאמת, יברך אותן האל, זה בדיוק מה שהן עושות. הן מציגות את הפרונט עם מחשופים נדיבים ורכינות קדימה, כל דיכפין יטה ויציץ בחריץ, ותעצרו אותי לפני שאני מוסיף עוד משהו שמתחרז עם זה.

אפילו אם לא מביאים בחשבון את הנטייה של הוונצואליות לנטות, יש לי תחושה שלתנועה הפמיניסטית אין פה הצלחות גדולות. כאן יודעים כל אחד ואחת את התפקיד שלהם במשחק, וגם נהנים ממנו. כאן הגבר והאישה משלימים זה את זו, במקום להשלים זה עם זו אחרי עוד אי הבנה. כאן, כשגבר מחמיא לאישה על איך שהיא נראית, אין חשש שזה יגיע לתלונה על הטרדה מינית. להפך, היא תיעלב אם לא תחמיא לה ותפלרטט איתה ותגיב אליה כמו שגבר אמור להגיב כשמישהי מראה לו מחשוף.

באחד הצהריימים זה קורה גם לנו. אנחנו יושבים, ארבעה "וייחוס", במסעדת דרכים. אני הצעיר שבחבורה (ומה שבאמת מדהים, גם הגבוה). ואז היא נכנסת: רעמת תלתלים חומה־זהובה וזוג כתפיים שחומות. קוראים לה מריה, אבל ישו נשמע הולם יותר. אתה מסתכל עליה, וכל מה שעובר לך בראש זה "מעניין אם יש פה קרדיולוג טוב".

מקסים בן־מוחא, ישראלי שהגיע לוונצואלה לפני 30 שנה, מספיק אמיץ בשביל לקרוא לה. במקום לשלוח מבט מזלזל אל שלושת החרמנים הזקנים והבחור הצעיר והגבוה שיושב איתם, היא מחייכת ומספרת איך קוראים לה, בת כמה היא ואיפה היא לומדת וגרה. ובטח, היא תשמח לצלם אותנו. כשמקסים אומר לה תודה, ושהיא מאוד יפה, היא צוחקת ומבליטה את החזה המושלם שלה כדי שלא יהיה לנו ספק. נסו לאסוף שלושה חטייארים ולנסות את התרגיל הזה בארץ.

זה הכסף

טוב, עכשיו אתם בטח רוצים לשמוע קצת על כדורגל — והדבר הראשון שעלי להשמיע הוא שוונצואלה היא בהחלט לא מדינה של כדורגל. הספורט הלאומי כאן הוא בייסבול. אחריו בא הכדורסל, ואז מלחמות שוורים, ורק בסוף הכדורגל.

כבר הרבה שנים שוונצואלה מייצרת שחקני בייסבול מקצועניים פנטסטיים שמרוויחים עשרות מיליוני דולרים בארה"ב. כל ילד כאן חולם להיות ג'והאן סנטאנה, הפיצ'ר העילוי של מינסוטה טווינס, שיושב על חוזה של 10 מיליון דולר לשנה (ויש דיבורים על חוזה חדש של 30 מיליון. כן, לשנה). סנטאנה שיחק בילדותו גם כדורגל, אבל עד לפני כמה שנים זה לא נחשב כאן ליותר מאשר תחביב נחמד. משהו כמו כדורעף בישראל. בהתאמה, נבחרת ונצואלה — שמכונה "וינוטינטו", כלומר יין אדום, על שם צבע החולצה — היתה עד לא מזמן מין מלטה של דרום אמריקה, אחת שחוטפת עשיריות ושמיניות כמעט בכל משחק. הליגה המקומית היתה ברמה של הליגה הירדנית, והשחקנים הכי טובים הרוויחו בקושי 3,000 דולר בחודש. אז איזה ילד פה ירצה להיות כדורגלן כשיהיה גדול?

המצב השתנה באופן דרמטי בחמש־שש השנים האחרונות. הרמה של הכדורגל המקומי עלתה, נכנס קצת כסף, והנבחרת התחילה להשיג תוצאות מרשימות — למשל ניצחון 0:3 על אורוגוואי במונטבידאו במוקדמות המונדיאל. אז נכון שלמונדיאל עצמו הווינוטינטו עוד לא עלתה, אבל בקצב הנוכחי גם זה עוד יקרה.

זה נשמע מוזר, מדינה לטינית שמגלה רק עכשיו את הכדורגל, אבל זה בדיוק העניין עם ונצואלה: היא המדינה הכי לא דרום אמריקאית שיכולה להיות בדרום אמריקה. והרבה לפני הספורט, זה בגלל הכסף. העושר כאן פשוט דמיוני, ועזבו לרגע את העובדה המצערת שהוא נמצא בידיים של פחות מעשרה אחוז מהאוכלוסייה.

הוגו צ'אבס, שמבטיח שאו־טו־טו הוא מקים מדינה סוציאליסטית ומחלק קרקעות לעניים, משקיע מיליארדים בצוללות ומטוסים וחשבונות בנק של מקורבים. על הקופה אמריקה הוא בזבז מיליארד דולר — כסף קטן בשבילו, והשקעה מצוינת מבחינה פוליטית. הוא בנה אצטדיונים חדשים, שיפץ כבישים, ואפילו חנך מחדש את הגשר שמחבר את הבירה קראקס עם שדה התעופה שלה. עכשיו הנסיעה בין לבין לוקחת 40 דקות. לפני זה היא ארכה כמעט ארבע שעות של נהיגה מעל תהומות, כפרים עייפים ושכונות עוני מפחידות.

כשאני פה, כל האמור לעיל מתחבר להפנינג אחד גדול: ונצואלה מרותקת לקופה אמריקה. בפעם הראשונה בהיסטוריה שלה, הכדורגל דוחק מהעמודים הראשונים את הבייסבול. ברחובות מסתובבים ילדים ומבוגרים בחולצות של הווינוטינטו. חוץ מצ'אבס, האיש הכי מדובר כרגע הוא חואן אראנגו, הכוכב הגדול של הנבחרת — ובעצם הכוכב היחיד שלה. הוא משחק במיורקה, בליגה הספרדית; שאר השחקנים בנבחרת משחקים בליגות האטרקטיביות של בולגריה, קפריסין ודרום אפריקה.

אבל הכדורגל בוונצואלה, כאמור, בדרך קדימה ולמעלה. אם למישהו עוד היה ספק, קופה אמריקה 2007 מוכיחה את זה סופית. מה גם שהליגה המקומית תגדל בעונה הקרובה מ־10 ל־16 קבוצות, וספונסרים חדשים צפויים להזרים עוד כסף — משהו, כבר אמרנו, שלא חסר כאן. הרי ונצואלה זאת בכלל לא מדינה: זה מכרה. כמעט מדי יום מגלים באדמה מצבורים חדשים של עפרות ברזל וזהב, ורק עכשיו התגלה באזור האמזונס מכרה היהלומים הכי גדול בעולם, אבל בינתיים אף אחד לא מעוניין לפרסם את זה. חוץ מזה יש כאן כל כך הרבה נפט, שהדלק יותר זול ממים: טנק של 42 ליטר, שבארץ עולה כמעט 300 שקל, עולה פה דולר.

כשיש כל כך הרבה כסף, כשצ'אבס ממשיך עם הניסיונות שלו לרכוש עוד ידידים ובני ברית ביבשת, ברור שהכדורגל המקומי רק ירוויח מכל זה. צריך רק לקוות שזה לא יביא אותו תוך כמה שנים למצב של הכדורגל האירופי, כי אם כן, אז מצידי היה עדיף שימשיכו עם הבייסבול.

במשחק הפתיחה של הקופה, ונצואלה־בוליביה, צ'אבס ישב ביציע הכבוד כשמצידו האחד אבו מוראלס, הנשיא האינדיאני הראשון של בוליביה, ומצידו השני דייגו מראדונה. אין הוכחה טובה יותר למעמד החדש של הכדורגל כאן. הוגו צ'אבס אולי מעדיף בייסבול בזמנו הפרטי, אבל גם הוא מבין שמבחינה פוליטית רצוי לו להתחבר למשחק עם הכדור היותר גדול.

וואלה, זאת ברזיל

בדרך לגמר, שנערך באצטדיון פצ'נצ'ו רומרו, אנחנו עוברים בשישה־שבעה צמתים. בחלקם יש רמזורים, באחרים אין, אבל זה לא משנה. לא בעיר כמו מרקיאבו. לאדום־צהוב־ירוק אין שום משמעות: נכנסת ראשון לצומת, היא שלך. מספיק שעקפת את המכוניות האחרות ב־20 סנטימטר, ואף אחד לא יפריע לך לעבור. החוק היחיד שתופס פה הוא "החזק מנצח, האחרים נותנים כבוד". אבל שלא יהיו אי הבנות, זה לא ג'ונגל. להפך, כל אחד יודע מה התפקיד שלו ונותן ריספקט לצד השני. וכשזה קורה, החיים זורמים בהרמוניה — בכבישים, בין גברים לנשים, וגם בכדורגל.

וכנראה שה"חיה ותן לחיות" הזה מחלחל גם לזרים שרק עוברים פה. זרים כמו יהודה ארם, שארגנטינה שלו היתה הכי טובה לאורך כל הטורניר — ודווקא עכשיו, כשהיא עולה למשחק גמר כסופר־פייבוריטית, ברזיל קורעת אותה 0:3. ויהודה, כמה שהוא מטורף על ארגנטינה וכמה שהוא רצה סוף אחר, עומד עם דמעות בעיניים ומוחא כפיים לברזיל.