שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הפוליטיזציה של הארכיאולוגיה בי-ם
    כנציגי גישה אקדמית וחילונית, הארכיאולוגים החופרים בירושלים מוצאים עצמם בעמדה ייחודית: הכשרתם דורשת מהם להתנהל באופן חסר פניות; בעוד יזמי החפירות - פקידי ציבור, גופי פיתוח, מממנים ותעשיית התיירות - מצפים לתוצאות שיאששו את תפיסותיהם. רפי גרינברג על ארכיאולוגיה בשירות האידיאולוגיה

    החפירות בשער המוגרבים ובבריכת השילוח הן מהאחרונות בסדרה ארוכה של חפירות שנערכו מאז 1967 על-ידי ארכיאולוגים ישראלים בירושלים ה'מאוחדת'. תומכיה מכנים סדרה זו כמהפכנית, המונעת בידי "רוח אקדמית חופשית ותחושה עמוקה של אחריות שנושאים החוקרים העוסקים בה". מבקריה רואים בחפירות מפעל לשינוי פני העיר, "המשולב במפעל היהודי-קולוניאלי-לאומי". מידת האמת בהתייחסויות אלה תלויה, כנראה, בעמדת המתבונן. חרף המסגרת החוקית האחידה של החפירות בירושלים, אין בהן הסתכלות אחידה ואין הן נערכות מכוחה של תוכנית אב כלשהי. חופרים שונים - ויתירה מזה, גופי פיתוח שונים - עובדים בירושלים למען מטרות שונות ובאמצעים מגוונים. 

     

    כנציגי גישה אקדמית וחילונית להיסטוריה של ירושלים, חופריה מוצאים את עצמם בעמדה ייחודית: כללי המדע והכשרתם המקצועית דורשים מהם לקיים גישה חסרת פניות, בעוד היזמים העיקריים של החפירות - גופי הפיתוח, פקידי ציבור, מממנים ותעשיית התיירות - מצפים לתוצאות שיאששו את תפיסותיהם לגבי תולדות ירושלים. ההיסטוריון יעקב שביט מציע מינוח שיש בו כדי לסייע בהבנת הדרך שבה פתרו ארכיאולוגים את הצרימה המקצועית, ומבחין בין ארכיאולוגיה 'גדולה' לארכיאולוגיה 'קטנה'. הארכיאולוגיה הקטנה היא זו שבה נוקטים ארכיאולוגים בשמשם בעלי מקצוע. הארכיאולוגיה הגדולה היא הנרטיב הפופולרי והלשון הלא מקצועית שבה משווקים את הנושא לציבור הרחב. הארכיאולוגיה הקטנה היא זו הזוכה למעמד גבוה יותר בסביבה המקצועית, בעוד הארכיאולוגיה הגדולה היא זו המשמנת את גלגלי התמיכה הציבורית והכספית. המתח ביניהן מאפיין את הפעילות הארכיאולוגית הישראלית בירושלים למן שנת 1967.

     

     

    השלב הראשון: הגשמת זכות השיבה

    החפירות הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים נערכו בידי בנימין מזר, במגרש כמעט ריק סמוך לפינה הדרומית-מערבית של הר הבית. דאגתם העיקרית של החופרים היתה להשיג את הסכמת רשויות הדת לחפירה בקרבה כה רבה לכותל המערבי. הסכמה זו הושגה הודות לפשרה שהגה טדי קולק, ראש עיריית ירושלים דאז, לפיה הארכיאולוגים 'יזכו' בשטח שמדרום לרחבת הכותל ואילו משרד הדתות יקבל לידיו את השטח המצוי צפונה לה, לאורך הכותל המערבי. זיכיון זה שימש לימים לחפירת מנהרת הכותל לכל אורך הצלע המערבית של הר הבית. בינתיים, הרשויות כבר הספיקו להרוס את רובע המוגרבים הסמוך לכותל, זאת ללא מעורבות הארכיאולוגים.

     

    שנים אחדות עברו עד שנוכחות חפירות הכותל החלה להיות מורגשת במפה התודעתית של ירושלים. בשנים אלה נעשתה העבודה הארכיאולוגית ה'קטנה' - חשיפת מבני מידות מהתקופות האומיית והביזנטית, ופינוי כמויות אדירות של פסולת שהצטברה בגיא במשך מאות שנים. עד ראשית שנות השבעים כבר הגיעו החפירות לפינה הדרום-מזרחית של ההר, בחושפם ממצאים רבים מהתקופה

     הרומית (ימי הבית השני). תגליות אלה החלו להתפרסם בשורת מאמרים אשר שיחזרו את הטופוגרפיה ודרכי הגישה להר הבית, והציבו במרכז את מתחם מקדש הורדוס.

     

    בינתיים, החל להתפתח מוקד שני של חפירות ברובע היהודי של העיר העתיקה. החלטה שנתקבלה בדרג המדיני להרוס את שרידי הרובע ולבנותו מחדש, לאחר שנפגע קשות במהלך קרבות תש"ח ולאחריהן בידי השלטון הירדני, הפכה למפעל ארכיאולוגי רב-שנתי בראשות נחמן אביגד. הקף הממצאים הפוטנציאליים וטיבם היו בבחינת נעלם כאשר החלו חפירות, ולכן ההפתעה היתה רבה כאשר נמצא עושר של מבנים ושרידים שזמנם מתקופת הברזל ועד ימי הצלבנים. לימים, שולבו הממצאים מתקופת הברזל (ימי בית ראשון) והתקופה הרומית (ימי בית שני) במפת התיירות של הרובע היהודי, ותרמו נדבך חשוב לסיפור הארכיאולוגי ה'גדול'.

     

    בעוד חפירות הרובע והכותל תופסות את מירב תשומת הלב, שולבה הארכיאולוגיה - אם גם באופן פחות בולט - במפעל עירוני יומרני הרבה יותר ובעל ממדים מדיניים מובהקים: בניית השכונות היהודיות ממזרח לקו הירוק. הבנייה הנרחבת בשכונות רמות אשכול ומעלות דפנה, הגבעה הצרפתית, גילה, תלפיות מזרח, ומאוחר יותר גם רמות, הביאו לחשיפת שדות הקבורה הנרחבים של ירושלים היהודית, בעיקר בתקופה הרומית. נוסף על הקברים נחפרו עשרות אתרים ידועים פחות, אשר תרמו רבות להבנת הסביבה של ירושלים הקדומה והפכו למקור מידע חשוב לתיאור ארכיאולוגי מלא יותר של העיר.

     

      

    השלב השני: ארכיאולוגיה קטנה (וחכמה?)

    המהפך של שנת 1977 והתמסדות הממשל בראשות הליכוד במהלך שנות השמונים הביא לשינוי במעמדה של ירושלים בסדר היום הלאומי. חרף הרטוריקה הנלהבת וחקיקת חוק יסוד ירושלים ב-1980, המאמץ האידיאולוגי העיקרי של המנהיגות החדשה כוון לבניית התנחלויות ביהודה ושומרון. בירושלים, הממסד העירוני התמקד בחיזוק שכונות קיימות, במיוחד אלה שבפריפריה הצפונית והדרומית, וכן בהרחבה מנהלית כלפי מערב דווקא. את ההשתקפות הארכיאולוגית של השינוי בסדרי העדיפויות אפשר לאפיין כמעבר ברור לארכיאולוגיה 'קטנה', בהנהגת דור חדש של אנשי אקדמיה ומקצוע. חפירת הדגל של תקופה זו נוהלה על-ידי משלחת עיר דוד בראשותו של יגאל שילה מהאונ' העברית. לחפירות אלה לא נודעה השפעה דומה לזו של החפירות הקודמות על המפה התודעתית של ירושלים, כנראה בשל מיקומן למטה ובמרחק מה ממוקד הפעילות הדתית בעיר העתיקה.

     

    ממד חשוב של העבודה הארכיאולוגית באותם שנים היה סביבותיה של העיר הקדומה. כאן נפגשו באופן לא מתוכנן מגמת ההתפשטות של העיר המודרנית ושינויים בסדר היום הארכיאולוגי, שנטה להדגיש נושאי מרחב וסביבה. כאן גם מתגלה פרדוקס מעניין: עבודת ההצלה החשובה בשלב הראשון, ובמיוחד בשלב השני של הפעילות הישראלית בירושלים, נגרמה - מנקודת ראותם של החופרים עצמם - בשל כוח עליון. כלומר, היזמה לא היתה ארכיאולוגית במהותה, אלא פוליטית במובהק.

     

    והנה, מעשה פוליטי זה יצר ארכיאולוגיה אשר דימתה את עצמה כא-פוליטית לחלוטין. יתר על כן, ארכיאולוגיה 'א-פוליטית' זו היתה נסתרת במידה רבה מעיני הציבור. השיח המדעי היה מוגבל כמעט לחלוטין למעגל המקצועי, והאתרים הנדונים נהרסו, כוסו, או הושארו כמקומות 'ריקים' - איים אנונימיים במרקם האורבני של ירושלים המודרנית. בכך תרמה הארכיאולוגיה להפיכת מפעל בניית השכונות במזרח ירושלים להתפתחות טבעית כביכול, שאין להרהר אחריה. הארכיאולוגיה ה'קטנה' של העשורים השני והשלישי הטמיעה את ערכי הארכיאולוגיה ה'גדולה' של העשור הראשון, ואף תרמה מצדה לשכפולם, בלא לקרוא עליהם תיגר ובלא להציב סדר יום חדש.

     

     

    השלב השלישי: משוכנעים בצדקתם

    השנה הפוליטית 1992-3 היתה שנת מפנה בתולדות יחסי ישראל והפלסטינים בירושלים. בראשיתה מצויה חזרתה של מפלגת העבודה לשלטון בראשות יצחק רבין, אשר סללה את הדרך להסכמי אוסלו של 1993; בסופה ניצב נצחונו של אהוד אולמרט בבחירות לראשות עיריית ירושלים, אשר סימל את ניצחון סדר היום הדתי-ימני בעיר. בירושלים החלה מערכה דו ראשית המכוונת מצד אחד לדיכוי הפעילות הפוליטית הפלסטינית בעיר, ומצד שני לכינונה של נוכחות יהודית במספר גדול ככל האפשר של נקודות בעיר העתיקה וסביבותיה.

     

    דמות מרכזית בפעילות היה חבר מועצת העירייה שמואל מאיר, שהלך לעולמו בטרם עת בשנת 1997. בראיון משנת 2005 מתארת אלמנתו את פעילותו באמצע שנות התשעים: "מאיר אסף גופים שונים שפעלו למען ירושלים וכינה אותם 'הפורום למען ירושלים'. בפורום היו חברים בין היתר מתי דן מעמותת 'עטרת כהנים', דוידל'ה בארי מעמותת 'אלעד', חיים פלק מהדור הצעיר במפד"ל, חנן פורת, כצ'לה, אורי אריאל, סולי אליאב ממנהרות הכותל, אלישע פלג ועוד רבים וטובים".

     

    פעילות זו מציינת את ייסודו של קשר אינטימי, שטרם נודע כמותו, בין סדר היום האידיאולוגי של תנועת ההתיישבות היהודית-ימנית לארכיאולוגיה של האגן ההיסטורי בירושלים. שלוש הדמויות המוזכרות לעיל מרכזיות בתהליך הנמשך של רכישה, בנייה וחפירה יהודית באגן ההיסטורי, בעוד האחרים

    שימשו או ממשיכים לשמש כפטרונים פוליטיים שלהם. בתחילת הדרך היתה לארכיאולוגיה, אמנם, משמעות שולית. למען האמת, היא נתפסה כמכשול יותר מאשר כתרומה למפעל, היות שכל בנייה בירושלים מחייבת חפירה מקדימה העלולה להמשך שנים.

     

    אולם לאחר מספר חיכוכים עם רשות העתיקות, הבינו העמותות כי הארכיאולוגיה יכולה לשמש להם אמצעי לתפיסת שטחי ציבור נרחבים: כל השטחים הפתוחים באגן ההיסטורי יוכרזו כגן ארכיאולוגי, וארגונים אידיאולוגים ישמשו קבלני משנה של המדינה לשם פיתוחם וניהולם. בתוך החומות, שטחים חפורים - אפילו אלה המיועדים לבנייה - יוכלו להיות מנוצלים באורח דומה. המטרה הסופית של כל הקבוצות הללו, יש לזכור, היא לתקוע טריז בין השכונות הפלסטיניות על-מנת לסכל כל תוכנית לחלוקת ירושלים, ובסופו של דבר להביא לדילול הנוכחות הפלסטינית באגן ההיסטורי כולו. הארכיאולוגיה מספקת הון פיסי וסמלי למפעל זה, בדמות נרטיב המדגיש את המשכיות היישוב היהודי (תוך העלמת תרבויות אחרות) ובדמות שרידים המעידים על המשכיות זו. יתר על כן, ככל שהשרידים סמוכים יותר להר הבית, כך עולה חשיבותם בעיני מקדמי המפעל, ובכך מודגש אופיו המשיחי של מפעלם.

     

    'ניסוי הכלים' של גישה חדשה ונועזת זו היתה פריצת הפתח הצפוני של מה שמכונה "מנהרת הכותל", רצף קמרונות, בורות מים, תעלות חצובות ומעברים מודרניים אשר חוברו יחדיו כדי לאפשר מעבר מרחבת הכותל ועד לפינה הצפונית-מערבית של הר הבית. ההחלטה התמימה-לכאורה שנתקבלה באוקטובר 1996, לאפשר תנועה חד סיטרית במנהרה על-ידי קריעת פתח בקצה הצפוני, הביאה לגל אלימות שעלה בחייהם של עשרות אנשים. אין ספק שהמרוויחים העיקריים מן הפרשה כולה היו האירגונים האידיאולוגיים-דתיים שמושבם בלב העיר העתיקה. מבחינה פוליטית, אירועי המנהרה היוו מתנה משמים גם לגופים האיסלמים הקיצוניים.

      

    לצד ניצול גלוי זה, התגברה הנטייה להדיר את התושבים הפלסטינים מתהליך החפירה ומן הנרטיב ההיסטורי המלווה אותו. הפער בין התשומות האדירות במעשה החפירה לבין התשתית העירונית המתפוררת בולט מאוד. לא רק שאין התייעצות מוקדמת עם האנשים החיים למעשה בין אתרי החפירה, אלא שהחפירות הפכו למטרד קבוע, והן מוסיפות עוד נדבך לכשל העירוני באחד האזורים העניים בעיר.

     

     

    ההווה: אינטרסים כיתתיים וגיוס הא-פוליטיות

    כיצד מתמודדים ארכיאולוגים עם הניכוס הפוליטי של עבודתם? מרביתם מגייסים להגנתם את שיירי הגישה הא-פוליטית. מתיחת קו מפריד בין הזהות המקצועית לזו החברתית מאפשרת לארכיאולוגים - הן מן העולם האקדמי והן עובדי המדינה - להתמקד אך ורק בהיבטים הטכניים של עבודת השטח ובפרשנות בסיסית של תוצאותיה. אולם לניסיון להתמיד בארכיאולוגיה ה'קטנה' בתנאים אלה יש צליל חלול. כללי עבודה רבים של הארכיאולוגיה המדעית נעקפים או מופרים על-מנת להשביע את רצון ה'לקוחות', המממנים והמתיישבים.

     

    תומכי הפעילות הארכיאולוגית העכשווית באגן ההיסטורי טוענים כי פעילות הפיתוח המתרחשת כיום בירושלים חוקית למהדרין ומבוצעת בידי גוף מבוקר, וכי הפלסטינים תושבי ירושלים אינם משתפים פעולה עם גופים עירוניים ולכן אין דרך לשלבם בתכנון. לטענתם, בנייה פלסטינית לא חוקית מסכנת עתיקות, ולכן כל חפירה באגן ההיסטורי היא, בהגדרה, חפירת הצלה. גם אם טענות אלה נכונות לכשעצמן, הן מבוססות על הסתכלות קצרת רואי וצרה לפיה כל חלקה הנקנית או נחפרת היא יחידה העומדת בפני עצמה. בהסתכלות כוללת, מעשי הבנייה והפיתוח נובעים, בעשור האחרון, בעיקר מאינטרסים כיתתיים. אם יורשו אלה לפעול באין מפריע, הם יובילו את ירושלים כולה במורד הקונפליקט הדתי וירחיקו כל אפשרות לפיתרון פוליטי. 

     

    רפי גרינברג, מרצה בכיר בחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באונ' תל-אביב, מתגורר בירושלים ומרצה וכותב במסגרות אקדמיות וקהילתיות על הארכיאולוגיה שלה  


     

     

    • המכללה החברתית-כלכלית , עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות. מדור שבועי מגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.  

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים