כשדפנה ויתרה סופית על אהבה
זה לא קרה אחרי דייט גרוע במיוחד, או באיזה ערב בנות על דלי של גלידה. היא לא הכריזה בקולי קולות שנמאס לה מגברים ושהיא עוברת לצד השני, או איזו הצהרה צינית אחרת. לא, ההבנה נחתה עליה באמצע יום דליל עיסוקים בעבודה, כשישבה ובחנה את השנה האחרונה, את הכשלונות. סיפור
כשדפנה ויתרה על אהבה, היא לא התייחסה להחלטה כאל מנגנון הגנה, כזו שתישכח ברגע שיצוץ מחזר פוטנציאלי חדש מעבר לפינה. היא ידעה שאסור לה להתפתות לתקוות שווא, ולכן גם לא לצאת עם אף אחד חדש. אם תרצה מין, היא יכולה לצאת לאחד הברים הגדולים בעיר ופשוט להמתין. מראה מצודד והבעת פנים לא עוינת הם שילוב מנצח למי שרוצה שיתחילו איתה, ודפנה ידעה זאת היטב. כשחזרה הביתה מהעבודה באותו היום תלשה דף ממחברת ספירלה, ישבה ליד שולחן העבודה והכינה רשימה של חוקים:
1. לא לתת את מספר הטלפון לאף אחד.
2. לא לצאת לדייטים עם אנשים שמתחילים איתי בפאב (סקס מותר).
3. לסרב בתוקף לכל הצעה לשידוך.
4. לא להתפתות למחמאות, לעיניים יפות, לחיוכים ממיסים או לכל דבר שעלול לגרום לי להתאהב.
5. לא להתאהב.
היא קיפלה את הדף ועמדה להכניסו לתיק, אבל אז פתחה אותו שוב והוסיפה שורה בתחתית העמוד:
"ויתורים כואבים עדיפים על לב שבור"
את החודשים הבאים העבירה בהקפדה של חייל בטירונות: עבודה, אימון בסטודיו, בית קפה או פאב עם חברות, כל דבר שיעזור לה לשמור על דרך החיים החדשה שביקשה לעצמה. החברות ניסו לשכנע אותה לרדת מההחלטה המטופשת הזו. אמה, כדרכן של אימהות, היתה בטוחה שזה סתם שלב חולף, שדפנה תתעשת תוך כמה שבועות כשהבדידות תגבר. אבל הפעם היתה דפנה נחושה בהחלטתה, כי ידעה שהיא לא נבעה מסערת רגשות רגעית, אלא מהיגיון מחושב. "יש לי סיכוי גבוה יותר להיפגע מברק", אמרה בחצי חיוך בכל פעם שניסו לשכנע אותה.
נובמבר הגיע, ואיתו גם הלילות הקרירים. דפנה, ששנאה לישון עם גרביים, יכלה להרגיש סערה מתקרבת יומיים לפני שהיכתה. תמיד צחקה שכמו פצוע מלחמה עם פלטינות ברגליים, גם היא מרגישה את הקור מגיע. ככל שעבר הזמן חשה בצורך מיוחד הולך וגובר: מישהו שיחמם את מיטתה בלילה. היא ידעה שאסור לה לתת לאחד הסטוצים להישאר לישון – סקס ושינה משותפת הם מתכון להתאהבות. אז מה עושים?
היא חלקה את המצוקה עם יעל, שכמובן לא ויתרה על ההזדמנות להגיד שאולי הגיע הזמן לנסות שוב, אבל לפחות הקשיבה. "את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" שאלה לבסוף.
"קר ועצוב לי לבד במיטה. חסר לי חיבוק"
"כן. אני יודעת שהגעתי להחלטה הנכונה, אבל קר ועצוב לי לבד במיטה. חסר לי חיבוק".
יעל שתקה לכמה שניות, ואז קמה מהספה ומשכה את דפנה אחריה לחדר העבודה. היא התיישבה ליד המחשב, הקלידה כמה מילות חיפוש בגוגל, ותוך כמה שניות נפתח עמוד הבית של "חיבוקון.קום".
יעל הסבירה שהאתר התחיל כפלטפורמת היכרויות שלא הצליחה להתחרות באתרים הגדולים וכמעט נסגר, עד שאחד המקימים חשב על רעיון חדש: לספק שירותי חיבוק לבודדים ובודדות. האתר שולח מחבקים מקצועיים כמעט לכל מאורע: החל מחיבוק תמיכה לנזרק או נזרקת טריים, וכלה במוצר הדגל של החברה: "חיבוקון לילה" למי שלא רוצה לישון לבד. דפנה תלתה בחברתה מבט שאומר "נשמע לי קצת מפוקפק, העסק הזה...", אבל יעל כבר הספיקה לעבור לעמוד תקנון החברה.
"תראי, הם מתחייבים שלא יתקיים מגע פיזי בלי רצון שני הצדדים – נציג החברה (להלן: "המחבק") ושוכר השירותים (להלן: "המחובק"). ממש חוזה משפטי ניסחו פה. הם גם מציינים שמגע מיני אסור בהחלט, ושכל עובד שייתפס או יואשם בניסיון כזה יפוטר מיד ויישקלו נגדו צעדים משפטיים. אני אומרת לך, החבר'ה האלה רציניים".
דפנה מעולם לא חשבה שתצטרך לשלם על מין, ובטח שלא על חיבוק, ועכשיו היא שוקלת ברצינות לשכור גבר זר שיישן במיטתה. כבר כמעט שכנעה את עצמה שזה בסדר לתת לבחור מזדמן להישאר ללילה, כשראתה במקרה את הפתק שכתבה לפני מספר חודשים. "אסור להישבר", אמרה לעצמה בקול, פתחה את האתר וחיפשה בין עשרות התמונות מישהו שתסכים לישון לצדו. מתחת לכל תמונה נכתבו כמה פרטים כלליים על הבחור: גיל, גובה, מקצוע, תחביבים ונושאי שיחה.
כצפוי, רוב העובדים היו סטודנטים שחיפשו עבודה שקל לשלב בלימודים, אבל למרבה הפלא היו גם מבוגרים יותר, בעלי מקצוע ועבודה מסודרת. היא דאגה לעבור על כל העמודים, אבל מצאה עצמה חוזרת לתמונה אחת שוב ושוב: בחור נאה, העונה לשם אורן, חיוך חמוד, בן 28, מהנדס אלקטרוניקה. נראה מספיק טוב בשביל להכניס אליה למיטה, אבל לא אחד שהיא תרגיש שצריך להתאפר ולקנות בייבידול חדש בשביל ללכת לישון לידו. היה גם משהו בהבעת פניו שנראה לה חמים, שנותן תחושת ביטחון. אבל יותר מכל, דווקא הסקרנות משכה אותה אליו, הרצון לגלות מה המניע של בחור מבוסס לכאורה לעבוד במקצוע כזה. את הניסיון הראשון היא קבעה דווקא למוצאי שבת, כך יום העבודה ייתן תירוץ לסלק אותו מהר בבוקר. ב-11 וחצי נשמעה דפיקה בדלת.
המשך הסיפור
