שתף קטע נבחר

מגרש ביתי

אחרי שנים של הצלחה בחו"ל והתרוצצויות אחר סטודיו משלה, פותחת הכוריאוגרפית יסמין גודר בית קבע במרכז מנדל ביפו. "אני מתעקשת על נוכחות פה, בארץ", היא אומרת מתוך החזרות על מקבץ עבודות שיעלו לקראת הפתיחה

בשמונה השנים האחרונות פילסה לעצמה הרקדנית והכוריאוגרפית יסמין גודר את הדרך אל הפסגה. צעד אחרי צעד, בעבודה קשה, הרבה זיעה, לא מעט חרדות ומאבקי הישרדות בחדר החזרות ומחוצה לו, הצליחה היוצרת הישראלית להוכיח לעצמה ולעולם שהיא מהזן השורד.

 

פרסים, הכרה בינלאומית, הערכה מקיר לקיר והזמנות להתארח על הבמות החשובות בעולם, מלינקולן סנטר בניו יורק ועד הפסטיבל הבינלאומי לאמנויות בטוקיו, ההסכמה לגבי טביעות אצבעותיה הייחודיות של גודר גורפת. יצירותיה, שהועלו לאורך השנים האחרונות בעיקר בחו"ל, אפשרו לה להמשיך ולהריץ את היצירות גם בישראל. עכשיו, היא מקווה, המצב עומד להשתנות. מה שהוביל את השינוי היא ההחלטה לפתוח בישראל בית קבע שישמש כסטודיו לחזרות, שיעורים והופעות וישחרר מהצורך לשחר עלי פתחים.


פתאום ציפורים. מפגש מחודש עם יצירה אחרי 5 שנים (צילום: תמר לם)

 

במסגרת האירוע המכונן יקיימו גודר ורקדניה במשך שבוע שלם מיני רטרוספקטיבה שתציג מקבץ מעבודותיה, שחלקן נפקדו מהבמה הישראלית מזה שנים בשל מגבלות תקציב ואחרות. "זו הזדמנות שמאפשרת לבדוק את עצמי מול היצירה, את ההתפתחות והמקום שבו הייתי אז, וזה שבו אני נמצאת היום", אומרת גודר לקראת האירוע.

 

סדרת המופעים שזכתה לכינוי "במגרש הביתי", תפתח במוצ"ש (15 בספטמבר) עם היצירה "פתאום ציפורים" שעלתה בבכורה ב-2002. אחרי המופע יקיימו גודר והרקדנים, שהיו גם שותפים לתהליך היצירה, שיח עם הקהל. עבודות נוספות שיעלו הן הסולו "הקיר של אלינה" (1999), הטריו "I Feel Funny Today", הדואט הנשי "שתיים שעשוע ורוד" (2003) ויצירתה החדשה "אני רעה אני", שמשתמשת בתהליכים מתוך הסטודיו כחומר גלם.

 

"זה לקט של חומרים. יצירות שרצות הרבה, נוסעות ומבקשות בחינה מחודשת והסתכלות רעננה", אומרת גודר, "קחי למשל את 'פתאום ציפורים' שאנחנו מעלים בפרמיירה מחודשת. העבודה עלתה לפני חמש שנים וירדה זמן קצר אחר כך בגלל שבנסיבות הקיימות היה בלתי אפשרי לייצר לה קונסיסטנטיות. אין לי יכולת להחזיק רקדנים באופן קבוע ולכן לא תמיד מתאפשר לאסוף אותם להופעות כי הם מחויבים במקביל לפרויקטים אחרים".

 

איך היה המפגש המחודש עם החומר?

 

"להפתעתי נורא מרגש. יש תמיד את הפחד שזה ירגיש 'אוי' לצפות בעבודה ישנה שלך כי את כבר לא שם והמחקר שעשית רחק. זה היה מפתיע לגלות שלמרות שהיום אני פחות מתעסקת בחומרים האלה, הם מעניינים אותי במידה שווה. זה מעניין גם כי בזמן הזה קרו דברים - רקדנית אחת ילדה, אחרת הפסיקה לרקוד לתקופה ויש את מאיה וינברג שהיתה איתי כל השנים. זה מעניין לראות איך כל אחד מאתנו מגיע לחומר הזה פתאום. זה כמו זכרון עמוק בתוך השכל שפתאום מתעורר".


"סטודיו הוא לא רק מקום לחזרות"

 

מה את רואה כשאת מניחה היום אחד ליד השני את כל פיסות הפאזל שמרכיב את מכלול העשייה שלך?

 

"לא יצא לי לראות ברצף את העבודות אז אין לי תחושה של מכלול. זה מעלה בעיקר שאלות על תחושת הזמן שעבר ודברים שהשתנו. אין לי ילדים אבל זה קצת כמו עם ילדים. גם העבודה, כמו ילדים, בשלב מסוים מתקיימת מעצמה, חיה בעולם משלה ויש לה איכויות משלה. אני אוהבת את המושג to revisit - לבקר מחדש בעבודה. זה מה שאני עושה היום".

 

לקח לך תשע שנים לגבש את הרצון להקים בית משלך לעשייה ולקבוע אותו פה בארץ. זה צורך קיומי?

 

"אני חושבת שכן. הצורך היה קיים מהרגע הראשון שהתחלתי ליצור. מ-1999 אני נודדת בין אולמות חזרות, זה מפזר. אי אפשר לתאר את רשימת המורכבויות שיש בהשכרת סטודיו. זה נתח אנרגטי מאוד גדול מהעשייה. גם בשביל הרקדנים, מקום קבע הוא שקט. בית מעניק להם בהגדרתו תנאים טובים יותר. לקח לי זמן להגיע למקום שבו אני יכולה בכלל לנסות ולהתחייב כספית לטווח ארוך. אבל היייתי חייבת לעשות את הצעד בכדי להשקיט את הרעשים. זה סוג של ניסוי לגלות מה זה אומר ואיך זה ישפיע על תהליכי העבודה. כרגע בכל בוקר מחדש אני צובטת את עצמי כשאני נכנסת לסטודיו, זו חוויה משחררת".

 

ברמה הפסיכולוגית את מתכוונת?

 

"גם. אני יכולה לבוא לכאן, לזרוק את הבגד שלי על הרצפה ולדעת שמחר הוא יהיה בדיוק באותו המקום שהנחתי אותו. אנחנו יכולים לצאת מהסטודיו, להכין קפה ולדבר. יש לנו מקום לחוות את העשייה מעבר לזמן הקצוב לעבודה בסטודיו מושכר. זה כמובן מעורר לחצים חדשים והמחויבות גדולה, אבל הייתי חייבת לעשות את זה".

 

"זה הבסיס שלי"

הבית החדש של גודר הוא חלל השייך לעיריית ת"א ששימש בעבר כספרייה והועמד לרשותה תמורת שכר. במימונה של גודר הוסב החלל לסטודיו והותאם לצרכיה. "יש חוסר בחללים ואני רואה בהיענות של העירייה לאפשר לי לשכור ולהסב את החלל לצרכיי, עזרה גדולה", היא אומרת.

 

להקתה של גודר אמנם זוכה לתקציב כללי ממנהל תרבות של 519 אלף שקל, אך סכום זה משמש לעבודה השוטפת והיומיומית. "זה בסיס מסוים להחזיק אדמיניסטרציה ולקיים פעילות ברמה מסוימת אבל אני לא יכולה להחזיק רקדנים במשרה מלאה", היא אומרת, "לקח לי שנים להגיע גם לזה. אני מעריכה את התמיכה אבל בניגוד להזמנות מופעים מחו"ל, בישראל אני פועלת לצד היצירה והחזרות, גם כמפיק, משווק ויחצ"ן וברמה מסוימת אני מסבסדת את העבודות שאני מעלה פה. צריך ללמוד איך לאזן בין הדברים. הרבה פעמים אני נאבקת עם המימד של זמן שמושקע באדמיניסטרציה מול זמן לעשייה. יש בזה משהו שוחק שצריך מאד להיזהר שלא ישתלט".


מתוך "אני רעה אני" (צילום: תמר לם)

 

מה שאפשר את המעבר לסטודיו, מעבר להכנסות ממופעים בחו"ל הם שיעורי בוקרי לרקדנים מקצועיים שמעבירה גודר לצד עבודה שמשלבת תיאטרון ומחול במרכז "מנוע חיפוש" של בן זוגה איציק ג'ולי. גם הזמנות להעלאת יצירותיה בלהקות אחרות כמו "Probe", המורכבת מרקדנים יוצאי להקת "רנדום" ו"בלט ראמבר", הם הכנסה נוספת.

 

"אני מתעקשת על נוכחות פה, בארץ", היא אומרת מה שלא בהכרח מובן מאליו, "הגעתי למסקנה שזה הבסיס שלי. אני עובדת כאן, האנשים שאני עובדת איתם הם ישראליים, ולמרות שלפעמים ההחלטה הזו מתערערת, היום אני יודעת שאני מוכנה להתחייב אליה. הרבה מהפעילות שלי בחו"ל אבל זה מה שמאפשר לי את הכאן לבינתיים".

 

לצד מופעי המחול תארח גודר את המוזיקאי אבי בללי שמפגיש פיסות גיטרה ואותות דיגיטליים עם הקול האנושי, ועבודות וידאו ארט של שירה מיאסניק ורועי ירקוני. המופע נוצר בהשראת המוזיקה שכתב בללי ליצירת המחול "קרם תות ואבק שריפה" של גודר. "הורדנו את המופע בגלל שהקאסט התפרק. זה היה מאוד קשה לבללי וזה מרגש בעיני ההחלטה להמשיך את המחקר שעשינו יחד, לצאת ממנו לערב של מוזיקה ווידאו. המחול כבר לא קיים בעבודה של בללי אבל הוא שאב מהעשייה הפיזית שלנו ומתרגם את תהליך החיפוש למוזיקה".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: תמר לם
גודר. בינתיים כאן
צילום: תמר לם
לאתר ההטבות
מומלצים