ישראלית ביפן: יומנה של מארחת
על פניו, אין קל מלהיות מארחת ביפן: לעטות כל ערב חזות נעימה, לשתות ולשעשע אנשי עסקים מלוכסנים ואמידים. אך טליה אנגל לא יכולה היתה להישאר אדישה נוכח הגברים שראו בה ובחברותיה חפצי נוי או בובות מין. ולמרות הכל, היא התאהבה ביפן
כמה שעות קודם לכן, אני מסתובבת בשיבויה, אחד המרכזים הסואנים של טוקיו, ומחפשת אחר זוג נעליים שיהלום את רגליה של מארחת במועדון אקסקלוסיבי בלב העיר. מצד אחד, אין בידי מזומנים מיותרים לבזבז; מצד שני, אמש, ביומי הראשון כמארחת, נזרקתי מהמקום על ידי אם הבית, ה"מאמא-סאן", כשהיא מסננת לעברי - "מחר תגיעי עם נעליים אחרות, אה?!"
בעוד כשלוש שעות עליי להגיע למועדון. אני צריכה להשיג נעליים חדשות, לתפוס רכבת הביתה, להתארגן ולטוס ברכבת לעבודה. משימה בלתי אפשרית. אני נחה לרגע, מוחה דמעה קטנה, ובעזרתן של שתי בחורות מערביות מאתרת חנות מתאימה, שבה נעליים אלגנטיות שלא ירימו אותי לגבהים אסורים בארץ הגמדים. גם כך אני גבוהה בראש מרוב הגברים היפנים.
אז אני רוכשת, רצה, מתארגנת, מתנשפת, מופיעה לעבודה במראה ייצוגי ו... מפוטרת באותו ערב מן המועדון. "עודף בנות ומיעוט לקוחות", הן אומרות. אני המומה, דחייה ראשונה בעיר הגדולה. ביציאה, המאמא-סאן זורקת לעברי, "את בחורה יפה, לא תהיה לך בעיה".
ואכן, לא קשה במיוחד להשיג משרת מארחת בטוקיו. העניין הוא לשרוד. חציתי את הכביש מהמועדון שהפך בן רגע ללא רלוונטי, מחיתי את הדמעות בפעם השנייה באותו היום, ונכנסתי למועדון אחר, יוקרתי אפילו יותר. הם מעוניינים להעסיק אותי החל מערב המחרת. היום מתחיל להשתפר.
לצחוק כל הדרך לפוג'י בנק
חודשים ארוכים הייתי מארחת במועדון בטוקיו, ולא היה בהם רגע דל. זהו עולם שבו חוקי המשחק שונים לחלוטין, או שאולי זוהי פשוט גרסה מוקצנת וגרוטסקית של המציאות.
כיצד נראה עולמה של מארחת? עליה להתייצב במועדון מדי ערב, לבושה מספורט אלגנט ועד סקסי שובב, מאופרת, גרביונים חובה, תיק צד קטן ובו מצית וכרטיסי ביקור אישיים; להצטרף
לחברותיה מרחבי העולם, ולחבור לאורח בודד או לקבוצה, ולנסות להנעים את זמנם ככל האפשר - כל אחת לפי דמיונה וכישוריה, כדי לגרום להם להישאר כמה שיותר זמן במועדון.
החברמניות מריצות קטעים, הביישניות מצחקקות, החכמות מתפלספות, הזנותיות נמרחות. כשנגמרים הרעיונות לשיחה, תמיד אפשר לשיר קריוקי או לרקוד סלואו רומנטי. הכל כדי לשבות את לבם של האורחים. ולא, סקס אינו חלק מהגדרת התפקיד (זהו ההבדל המהותי בין מארחת לגיישה).
על פניו, אין פשוט וקל מזה - לעטות כל ערב חזות נעימה, לשתות ולשעשע אנשי עסקים מלוכסנים ואמידים - קטן עליי. חשבתי שאני הולכת לצחוק על כולם בדרך לפוג'י בנק. המציאות, כמובן, היתה קצת אחרת. לא המצאתי את הגלגל, והיפנים ראו כבר מיליון בחורות כמוני. הם משחקים את המשחק טוב יותר ממני.
האלכוהול זורם והגבולות מטשטים
אני קופצת למים העמוקים ולומדת לשחות תוך כדי. אני נוכחת לדעת כי זוג עיניים כחולות וסף אלכוהול גבוה הם אמנם נתוני פתיחה נחמדים. אך יותר מכך - יכולת משחק ומניפולטיביות, קלילות רוח, סף רגישות גבוה לעלבונות ולדחיות, הם הכישורים הדרושים לבניית קריירת אירוח משגשגת.במערכת היחסים המורכבת הנוצרת בין המארחת ללקוח, הקושי הוא לגרום לאחרון להאמין שהמארחת היא סוג של
העמדת הפנים ערב אחר ערב נעשית ידידותית יותר כאשר האלכוהול מפעפע בדם. וכך גם צריכת המשקה הולכת ונעשית מאסיבית יותר. השקר הופך לחלק מהחיים, התחרות בין המארחות מתגברת, הגבולות מטשטשים והחמדנות גדלה.
לפעמים פשוט וקל לפתח יחסים קרובים עם הלקוחות, אך לעתים המצב קשה ומשפיל - כאשר אותו אדם, אשר שתה לשוכרה והיה להוט ומעוניין בליל אמש, עונה למחרת לטלפון בגסות רוח וביהירות, ואינו מהסס לנתק בפרצוף כאשר הוא מגלה מי הדוברת.
רק צריך להפעיל את הדימיון
נשאלת השאלה, מדוע בחורה נחמדה, שפויה ואינטליגנטית שולחת את עצמה להתמודד עם עולם קר, מנוכר ואכזר שכזה. תגידו כסף - אך זה לא העניין. כלומר, הגעתי בגלל הבוכטה הפוטנציאלית, ונשארתי בגלל משהו אחר, שקשה להגדירו במילים.
יפן מוצפת בבחורות נאות המחפשות כסף קל. למרות שהיינים כבר לא ממש גדלים על עצי הדובדבן, והזמנים בהם מארחת היתה יכולה להרוויח סכומי עתק חלפו, בחורה נאה עם דרייב ויכולת עמידה בתנאי שטח עשויה לממש חלום פיננסי קטן.
אך מי שבאמת רוצה לשלשל לכיסה רווחים נאים צריכה לנקוט באמצעים יותר מחושבים ומעשיים. כמו למשל, לעבוד במועדון יוקרתי ביותר, שבו תרוויח משכורת גבוהה בצד אחוזים על המשקאות הנרכשים עבורה על ידי הלקוחות.
בחורה צריכה יכולת עמידה בתנאי שטח. המאמא-סאן ולקוח (צילום: טליה אנגל)
עבודה במועדון חשפנות היא אופציה נוספת, אשר מאומצת באופן מפתיע על-ידי בחורות רבות שלא היו מעזות לעסוק בה בארצן. מלבד זאת, ישנן דרכים רבות, משונות יותר או פחות, להגיע למיליון הראשון ביפן. טוב, זה לא בדיוני כמו שזה נשמע, 10,000 יינים שווים קצת פחות ממאה דולר... רק צריך להפעיל מעט דימיון ותושיה.
הגעתי, נפגעתי והתאהבתי
לא אכחיש, היה נעים להגיע לרווחה כלכלית לאחר תקופות צנע כאלה ואחרות, אך במהרה הבנתי שאני לא אחת מאותן בחורות שיזכו לעזוב את יפן עם חשבון בנק מרופד. כנראה שלא קורצתי מהחומר שממנו עשויות מארחות יעילות ורווחיות. אני רגילה לחיות את הרגע.
אבל בעיקר, היה לי קשה לאמץ דפוסי חשיבה והתנהגות חדשים, תועלתניים. להישאר אדישה כאשר חזירים שוביניסטיים מתייחסים אליי ואל חברותיי כחפצי נוי במקרה הטוב, או בובות מין במקרים הפחות טובים, או לחילופין מארחות הממשות את הסטיגמה ורואות בלקוחות ארנקים מהלכים שצריך לסחוט מהם כמה שיותר שעות וחיבה מלאכותית.
לא הייתי יכולה שלא לחוש אמפתיה וחמלה כלפי הבודדים והעלובים שבהם, סימפטיה והערכה לחביבים, הנעימים ואצילי הנפש מביניהם וכעס ושנאה כלפי השחצנים וגסי הרוח. לכן, בסופו של דבר, גם עזבתי.
הגעתי, נפגעתי, והתאהבתי. ביפן. לחלוטין, ניתן לכנות זאת בשם התאהבות. כולל כל העליות, המורדות, עוצמות הרגש והכאב. יפן הדהימה אותי בניגודיות שבה: לצד תחושות הניכור והזרות, החדשנות והטכנולוגיה, המסה האדירה של בני האדם, נשמרת כל העת תחושה של אינטימיות, נעימות ופשטות שאופפת ועוטפת.
התענגתי על כל ביס של טעמים חדשים ונמשכתי לגברים יפנים כאילו אין מחר, למדתי להפריד בין החיים לעבודה מבלי לשחק משחקי תפקידים, אך בו בזמן גם ליהנות מאווירת הסקס-אפיל האפלה והזימה.
יושבת במטוס, גלגליו מרחפים על אדמת יפן בנשיקת פרידה, ולנגד עיני מרצדות אינספור תמונות בחוסר רצף כרונולוגי, עמוסת חוויות אני מהרהרת ברגעים מתוקים אשר מוחקים את כל הלכלוכים, ומעיני זולגות דמעות, שוב. דמעות של אושר והכרת תודה, ועצב וגעגועים, ומקום שאני עוזבת ואשר חרט בי שריטה עמוקה, שריטה יפנית. ללא ספק זהו רומן לא גמור.
לפנייה לכתב/ת 
