לשיר את התורה

באחרונה התוודעתי לתוכנית לימודים חדשנית ויפה המכוונת ללמד ילדים בבית הספר היסודי מקבץ מחוקי מדינת ישראל. היוזמה יפה, אינני יודע אם היא קיימת בעוד ממדינות המערב, וראוי היה שכן. אך מדהים לראות בכמה אלפי שנה (לא פחות) מפגרת היוזמה הזו אחרי החינוך היהודי המתחיל ללמד את ילדיו את המשפט העברי כבר בגיל חמש! כך ראוי כבר לפי מקורותינו הקדומים להתחיל את לימוד המשפט העברי-היהודי: החל מלימוד התורה שבכתב, והמשכו בתורה שבעל-פה על חלקיה השונים (משנה, תלמוד, שולחן-ערוך ועוד) מגיל צעיר מאוד ולאורך כל שנות הלימודים.

הלימוד איננו קל, ורבים מהצעירים מתקשים בו, מה שמעלה את השאלה במוסדות החינוך הדתיים והחרדים עד כמה "ללחוץ" על התלמידים בדרישות בתחום זה ובעיקר בלימוד התלמוד. אך מה הרציונל העומד מאחורי גישה זו? האם הבוגר היהודי הממוצע צריך לצאת 'רב', 'פוסק' או שמא 'דיין'? זה הרי לא אפשרי, שיהיה עם שלם של דיינים ורבנים? האם המטרה שכל יהודי ידע לקיים את ההלכה? אך לשם כך די ללמוד כמה ספרי הלכות מתומצתים, לא צריך להכיר את כל ההשתלשלות ההלכתית (כשם שעורך דין לא צריך להכיר את הפרוטוקולים של ועדות הכנסת והמליאה שחוקקו חוק מסויים).

הרציונל נטוע בפרשת השבוע שלנו. משה רבנו, נמצא ברגעי הפרידה שלו מהעם, ואחד מרגעי השיא של הפרידה היא כשמשה כותב את כל התורה ומלמד אותה את העם כולו. אלא שכשהתורה מספרת על כך, היא מתארת את התורה כ'שירה'. וכך כתוב: "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל"

נכון שהתורה איננה רק ספר הלכה, אך זהו עיקר מהותה (תורה מלשון 'הוראה'), ולקרוא לספר משפטי-הלכתי - "שירה" נשמע רחוק מאוד. זאת כיון שהמהות ההלכתית המאופיינת במימד שכלי חזק, התנהגותי-כמותי מדויק, ובאופי מוכתב מבחוץ ומאוד לא ספונטני ורגשי כפי ששירה נתפסת.

העניין הוא ש'שירה' מבטאת סוג של מהות פנימית. האדם השר, מנסה להתגבר על המוגבלות הלשונית של הפרוזה והשפה המדוברת, ומנסה לבטא תחושות שהן מעבר למילים היום יומיות.

כאן בא לידי ביטוי ההבדל הגדול בין התורה לכל מערכת משפטית. כל מערכת משפטית מנסה לסדר את החיים האנושיים בצורה האופטימלית וההגונה ביותר, אך היא איננה מבטאת משאת נפש, היא מבטאת צורך הכרחי. התורה נתפסת כמשאת נפש, כמבטאת מהות פנימית עמוקה מאוד בטבע שלנו. היא מבטאת את הצורך במפגש עם האינסוף הנעלם, היא מבטאת געגוע.

כשאני עושה את רצונו של אבי, אני נפגש איתו, יש כאן מפגש רצונות עמוק ומשמעותי. כשאני עושה את רצון האלוקים, אני נפגש איתו, יש כאן מפגש רצונות. כשאני לומד עם ילדי ומעניק להם מחכמתי הדלה ומתשומת ליבי, אני נפגש עם הרצון שלהם, אני נפגש איתם.

דוד משורר ספר תהילים שר "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עימדי" היציאה מהבדידות האנושית והידיעה כי אני לא לבד מבוטאת בעוצמה הרבה ביותר בכך שאני מממש גם את הציווי האלוקי. לכן התורה היא שירה, בדיוק כמו שכל פעולה פרוזאית שאני מבצע לפי בקשתו של אדם אהוב, היא סוג של שירה.

השבת היא השבת האחרונה של שנת תשס"ז. השבת מכינה אותנו לקראת ימי הסליחה והרחמים. כמה יפה לחשוב על כך שהתורה היא שירה כיון שכשאני מציית למצווה אני מכופף קמעא את ה'אגו' שלי בפני רצון חיצוני, רצון האלוקים. ובכך אני לומד לפתוח מרחב נפשי והתנהגותי שהאדם האחר (אשתי, הילדים, הורים , חברים) יכולים 'להיכנס' אליו, להשפיע עליו.

האם זה לא יסוד הסליחה והפיוס? צא בן אדם מהגאווה שלך ובקש סליחה, גם אם זה קשה להודות בטעות, כופף את הרצון שלך בפני החבר שפגעת בו. צא, בן אדם מהאגו שלך וסלח למי שפגע בך. שחרר קצת את האחיזה בהגה הרצון האישי שלך ותן גם לאחרים לגעת בו, לעצב אותו. שנה טובה.