אמרה שהיא אוהבת אותו, אבל זה לא מספיק לה

היא הבטיחה שתחזור. אז היא הבטיחה. זה שהוא עדיין מחכה זו בעיה שלו, לא שלה.

שתיים בלילה. פעם, לא כל כך מזמן, בשעה הזו הוא יכול היה לשמוע רק את רעש הצרצרים ולפעמים גם את התנים שהיו מייללים בלילות ירח. היום כל מה שאפשר לשמוע זה את שאון המכונית מהכביש העוקף שעובר לו ליד הבית. היא אמרה שהיא משועממת. ככה. במילים האלה. היא מרגישה שהחיים עוברים לידה. כן, בוודאי שהיא אוהבת אותו. אבל עכשיו היא מרגישה שזה לא מספיק.

הם נפגשו לפני 19 שנה. 19 שנה! ב-19 שנה גדל דור. ב-19 שנה אתה יכול להספיק להוליד ילד, לעבור איתו את הגן, את בית הספר, את התיכון ולקחת אותו ללשכת גיוס. אבל היא לא רצתה ילדים. אז לא. זה לא שהוא לא רצה, אבל עבר זמן ולאט לאט הוא שם לב שגם לו זה נוח ככה. ועכשיו היא ביקשה שיחכה לה.

היא הרגישה חנוקה. ככה היא אמרה, חנוקה. הוא לא הבין אז, וגם עכשיו הוא לא כל כך מבין. הוא לא ביקש הרבה. הוא רק קיווה שהיא תאהב אותו בחזרה כמו שהוא אהב אותה. כן, בוודאי שהיו להם תקופות פחות טובות, אבל לכולם יש תקופות כאלו. למשל, כשהוא לא עבד למעלה משנה בגלל תאונת הדרכים ההיא. הוא שכב בבית חולים שלושה חודשים. בהתחלה היא ביקרה כל יום. אחר כך היה לה קצת קשה עם העבודה, אז לפעמים היא החסירה יום פה, יום שם. כשהוא עבר לשיקום היא אמרה לו שזה קצת רחוק והיתה מגיעה פעמיים בשבוע. כשהוא יצא הביתה בפעם הראשונה שניהם הרגישו שמשהו כבר לא אותו דבר. ביום ראשון הוא שמח לחזור למחלקה.

כששיחררו אותו הביתה, הוא הרגיש זר. בבית שלו, אבל זר. בבקרים היא יצאה לעבודה בשקט בלי להעיר אותו. היא לא ידעה שהוא היה ער בלאו הכי. הוא היה מסתכל עליה מתלבשת, עוצם עיניים כשהיתה מסתובבת, ומתגעגע אליה. כן, הוא חשב שאולי יש מישהו אחר שמשמח אותה, אבל חוץ מהרגשה לא היתה לו שום סיבה ממש לחשוב ככה.

ערב אחד היא חזרה מהעבודה לבית מואר בנרות. הוא שם מוזיקה של פסנתר שהיא מאוד אהבה, הוא סידר שולחן בגינה, עם מפה, נרות ויין, ושלח אותה להירגע באמבטיה עד שהאוכל יהיה מוכן. כששכבה שם, מוקפת קצף לבן וריחני, הוא נכנס בשקט, עם חיוך, והגיש לה כוס שמפניה קרה. היא שכבה שם בוכה. הוא ראה את זה מיד אבל העמיד פנים כאילו לא הבחין. רק חייך, הניח את הכוס ויצא.

היא חייכה והיתה כמו שזכר אותה

כשהיא יצאה לגינה, בשמלת ערב שחורה שקנתה בטיול שלהם בחו"ל שנתיים קודם, היא היתה אשה אחרת. היא חייכה והיתה כמו שזכר אותה. היא נתנה לו נשיקה ושאלה לכבוד מה החגיגה. הוא אמר שלכבוד שזה יום רביעי בערב. מאוחר יותר, במיטה, היא פיצתה אותו על החודשים האבודים, והוא הרגיש כמעט כמו בפעם הראשונה שלהם יחד. הוא התרגש.

ושוב הם היו בירח דבש. היא רצתה שהם ייצאו לטיול לחו"ל, לנקות את הראש. הוא דווקא חשב לחפש עבודה, אבל התחיל להרגיש שבאמת הם צריכים לצאת קצת. אז הם נסעו. הם טיילו באיטליה, ביקרו בפסל "דוד" שכבר ראו כמה וכמה פעמים והיה אחת מיצירות האמנות האהובות עליה. הם המשיכו לפריז, שם ערכו מסע קניות כפי שלא עשו מעודם. הם ציידו אותה בבגדים לשנתיים ובשמים לשנה, כי היא לימדה אותו שבושם טוב לא מחזיק מעמד הרבה זמן.

היא רצתה לעבור לשרון, נמאס לה מהדירה בהרצליה. היא רצתה בית עם גינה ושקט. הוא, מצידו, דווקא מאוד אהב לגור בעיר. אהב לדעת שהוא יכול לרדת למכולת ממול כשאין חלב במקרר ולקנות עיתון כשבא לו, ובסך הכל זו היתה שכונה שקטה, ורק עכשיו גמר לשלם את המשכנתה. אבל היא לקחה אותו לראות בתים, והוא דווקא התחיל לאהוב את הרעיון. הם קנו בית ישן עם מטע של 40 דונם אבוקדו שהוא השכיר לשכן, כנראה החקלאי האחרון במושב, או בשרון כולו.

היא פרחה, והוא אהב אותה כמו תמיד. היא טיפלה בגינה עד שהגינה הפכה להיות גן. כל עלה של דשא היה בגובה מדוד וקבוע מראש. הפרחים בערוגות עברו טיפול יומי של מריטת עלים כשרק התחילו להראות סימנים של יובש. עשבים לא העזו להרים שם את הראש. עץ הלימון נראה כאילו היה עשוי פלסטיק, והיה העץ היחידי בעולם שאי אפשר היה לראות עליו גרגר אבק. בסוף היום היא היתה מתיישבת על כסא הנוח ונהנית מהשקט. כשעוד היה שקט.

הוא דווקא אהב נוחות, אבל זה לא הסתדר. הוא התפשר

אחר כך היא עברה לבית עצמו. הריהוט שופר בהדרגה, היא הלכה על קו מודרני. הוא דווקא אהב נוחות, אבל זה לא הסתדר, אז הוא התפשר. אחרי הריהוט נכנסנו תמונות של כל מיני ציירים שהוא לא ממש הכיר. ותאורה מודרנית עם שלט-רחוק שמדליק ומעמעם את האורות לפי מצב הרוח.

לא היה להם הרבה זמן יחד, כי היא היתה מאוד עייפה בסוף היום, אבל הוא התנחם בזה שהיא היתה מאושרת. הוא פינק אותה ונהנה מהגוף החמים שלה שנצמד אליו בלילות הקרים, כשעוד ניתן היה לשמוע בהם את הצרצורים ההם.

ואז, ערב אחד, בלי שהיא הכינה אותו לזה, הם ישבו בגינה, כמו תמיד, שתו לימונדה, והיא אמרה שהיא מרגישה חנוקה. הוא שאל אם להביא לה משהו. לא. לא נחנקת. חנוקה. היא צריכה מרחב. היא רצתה להתפתח. לא. אין לה מישהו, זה לא העניין. אבל היא צריכה אוויר. היא תחזור. בטח שהיא תחזור. "חכה לי", אמרה.

הגינה נראית כמו שדה חיטה יבש. הסלון חשוך רוב הזמן, כי הוא לא ממש מסתדר עם השלט-רחוק. הוא מחכה שהיא תחזור, כי היא הבטיחה, אבל לא ממש יודע מה לעשות עד אז. כבר שתיים בלילה, והוא לא נרדם.