ידענו שאנחנו נראים מוזר יחד ולא היה אכפת לנו (דלית - 2)
דלית היתה בת 42, אני - 28. , כשהגענו הביתה אחרי הארוחה המשפחתית הראשונה אליה באנו יחד, כבר חיכתה לי הודעה מאמא על המשיבון: "תתקשר". כשאמא שלי כועסת, היא מדברת במשפטים קצרצרים. זה היה מספיק קצר. המשך הסיפור לחג
האמת? כבר מהתחלה ידענו שתהיה לנו בעיה. ידענו שאנחנו נראים מוזר יחד. אבל היינו כל כך מאוהבים, שלא היה אכפת לנו. התחמקנו באופן קבוע מלפגוש חברים שלה או שלי, וזה הצליח שלושה חודשים. שירה, החברה הכי טובה שלה, הופיעה יום אחד בלי הודעה מוקדמת, ולי זה נראה ששתיהן קיבלו את אותה הכשרה מקצועית בחקירות. היא חקרה אותי שתי וערב בזמן שדלית יושבת על הספה ממולי, ידיים שלובות וחיוך זדוני, אבל לא מתערבת, נותנות לשירה להשתולל עלי. אחר כך שירה הודיעה שאם דלית תחליט שהיא לא רוצה אותי יותר, היא מיד מתגרשת מבעלה ותאמץ אותי. בקיצור, היתה לנו בעלת ברית אחת לפחות.
עם עידו, החבר היחידי שסיפרתי לו עליה, היה קצת יותר קשה. בהתחלה הוא בכלל לא רצה להכיר אותה, אמר שזה יעבור לי. אחרי שדלית ואני ישנו באותה מיטה חודשיים רצופים, עידו הבין שאחרת לא ייצא לשנינו להיפגש, אז קבענו ששלושתנו נצא איזה ערב. לא דאגתי, כי ידעתי שהוא יידע מיד למה אנחנו יחד. היא היתה דלית, וזה הספיק. הוא אכן אהב אותה מספיק כדי להיות חברותי אליה, אבל למחרת בבוקר צילצל אלי לעבודה והתעקש שנלך לצהריים.
"אתם ממש מאוהבים, אה?" שאל.
"תגיד אתה. איך זה נראה לך?"
"תשמע, רואים את זה מרחוק. אבל אתה יודע מה אתה עושה?"
"תסביר לי מה אני עושה, אז אני אוכל להגיד לך אם אני יודע".
הוא הסביר. יותר נכון, הוא ניסה. גם לו לא היה ממש ברור. הוא הסביר לי שיש בינינו הפרש של 14 שנה (ממש לא ידעתי קודם). שאנחנו אוהבים דברים שונים (זה יופי). יש לנו קצב שונה (צודק). ומובן שהוא היה חייב להגיע למה שצחקנו עליו בינינו כמה פעמים וכל מה ששמענו אחר כך עוד הרבה פעמים "כשתהיה בן 40 היא תהיה בת 54" (כן, הפרש הגילים לא משתנה עם הזמן). בקיצור, הוא לא ידע מה מפריע לו ושאל אם זה רציני.
"אני אוהב אותה", עניתי. "אנחנו יחד רק כמה חודשים. אפילו ההורים שלי לא מכירים אותה. לא יודע מה זה רציני אבל אנחנו יחד".
"אני אחכה אחרי שאמא שלך תשמע מזה. או היא, או אתה, או דלית, תברחו לקצה השני של העולם". עידו צחק ונכנע לזה שאנחנו יחד. נקודה. הוא הבטיח להתגבר על המבוכה.
כשאמא נרגשת, כועסת, או מאושרת - היא שומרת על איפוק. הדרך הבטוחה ביותר לדעת היא המשפטים הקצרצרים שהיא משתמשת בהם. כשהגענו הביתה כבר חיכתה לי הודעה על המשיבון: "תתקשר". מספיק קצר. דווקא התעלמתי, ובמקום זה מזגתי לשנינו יין. ישבנו מחובקים על הספה, די עליזים יחסית להרס שהשארנו אחרינו, שתינו לחיי האהבה והתגלגלנו מצחוק. דלית שאלה כמה זה קשה לי הקטע עם אמא שלי.
"זו אמא שלי. אני אוהב אותה. אבל היא תצטרך להתרגל".
"אולי נברח לאיזה אי וזהו?" שאלתי
"אנחנו באמת חיים בגן עדן שלנו ולא התייחסנו לסביבה" (צילום: איי.פי)
"אנחנו באמת חיים בגן עדן שלנו ולא התייחסנו יותר מדי לאלו מסביב", אמרה.
"אולי נברח לאיזה אי וזהו?" שאלתי.
"כמו גוגן", ענתה, ואני חיכיתי לשיעור היומי בענייני ציירים. "יודע מי זה? אל תענה. הוא היה צייר שחי בתקופה של ואן גוך. הוא למד ציור בגיל מאוחר ועזב את הכל, המשפחה, החברים, כסף, הכל, כדי למצוא את גן העדן שלו. הוא מצא אותו באיזה אי קטן באוקיינוס השקט, שם סיים את חייו עני, בודד ושיכור. אבל מה? מצא את גן העדן שלו". היא גם צחקה שזה שההורים שלה לא בחיים חסך להם את התקפת הלב שהיו מקבלים בעצמם.
ומה יהיה אם ארצה ילדים ודלית כבר תהיה מבוגרת מדי
בבוקר נסעתי לאמא. אף פעם לא ראיתי אותה ככה. היא לא ידעה מה היא יותר – כועסת, מאוכזבת, עצובה או דואגת. זה לפחות מה שאני זוכר מהשיחה ההיא. היא שאלה מה אני חושב לעצמי, למה הבאתי אותה איתי, הרי זה לא יהיה רציני בינינו. אמרה שאני בכלל לא מבין את הפרש הגילים. אמרה שאני מאוהב, אז אני חושב כמו ילד ולא מתייחס לשום דבר חשוב. מובן שהיא גם היא שאלה אם אני יודע מה יהיה כשאני אהיה בן 60. אמרתי שאני יודע חשבון. היא אמרה שהגיע הזמן שאתחיל להתנהג כמו גבר ולא כמו ילד, ומה יהיה אם אני ארצה ילדים ודלית כבר תהיה מבוגרת מדי, ועוד כל מיני הסברים שלא שמעתי. ידעתי שיותר טוב שאניח לה לסיים.
"אמא" אמרתי, "אני אוהב אותה. אנחנו בעצם ממש גרים יחד, ואת צריכה להתרגל לראות אותנו יחד. זה לא נורא כמו שאת מתארת את זה, ואם החברים שלך לא מאושרים מזה, לא נורא. אני מאושר".
אמא לא אהבה את ההערה לגבי החברים שלה. בכלל לא. היא הציעה שאולי, כל עוד אני עם דלית, לא כדאי שנמשיך עם המסורת של החגים. אמרתי שמתאים לי ולא ראיתי את אמא הרבה זמן.
כל חג שהתקרב עשה לי רע. בפסח דלית ואני נסענו לצרפת לבקר במוזיאונים. ביום העצמאות בילינו עם המשפחה של שירה. בשבועות נפגשנו אצל אחי בלי ההורים. פעם ראשונה. הם סיפרו לי שאמא מתגעגעת, שחייבים למצוא דרך שהיא גם תרגיש טוב וגם שזה ייגמר. אבל זה לא היה קל.
בקיץ ההורים נסעו לטיול השנתי שלהם באירופה, וכשהיה לנו את הפתרון היינו צריכים לחכות שהם יחזרו. נסענו להורים ביום שישי בערב, וידענו שהאחים והאחיות שלי לא שם. כשאמא שמעה שאנחנו בהריון ומתכננים להתחתן היא פרצה בבכי ועזבה את הסלון.
אני כמובן נפגעתי, גם בשם דלית. דלית לעומת זאת היתה חכמה יותר והלכה לדבר איתה. הסתבר שהיא בכתה מהתרגשות.
אבא סיפר לי בינתיים שכל הטיול היא דיברה איתו על כך שצריך להפסיק עם הברוגז הזה. אמא ודלית דיברו במשך יותר משעה במטבח וחזרו כאילו תמיד היו החברות הכי טובות. אמא גם נתנה לה ספר על פיקאסו שקנתה לה בטיול באירופה, והצליחה להשחיל בדיחה על זה שהיא ודלית יותר קרובות בגיל מכל הילדים/חתנים/כלות שלה. לפני שיצאנו היינו חייבים כמובן להתחייב שבראש השנה אנחנו אצלם.
אגרת ברכה אלקטרונית מתוך הגלריה J-cards
והנה משהו בשבילכם לקינוח:
"נופלים למסיבה (6, 5)"
לפנייה לכתב/ת 
