נעשה ניגון של הלב
השירים שאנחנו שרים אינם רחוקים כל כך מהתפילות היהודיות. כך לפחות טוענים עמוס והדס רגב שספרם "בת קול ברוח" מבקש לקרב את החילונים לתפילה היהודית ולאהבת הארץ
"הורדוס זרק אבנים ויצא לו בית מקדש", כתב פעם בשיר יהודה עמיחי. לדברי בני הזוג הדס ועופר רגב, עמיחי, לאה גולדברג, אהוד בנאי ויוסי גיספן כתבו שירים ויצאו להם תפילות. הזוג רגב כתב וערך את "בת קול ברוח", ספר שירים שבו לצד כל שיר ארצישראלי מופיעה תפילה הקשורה בו ושניהם מופיעים על רקע תמונה מנוף הארץ.
לפי בני הזוג רגב, פסיעה בטופוגרפיה הרגשית של ארץ ישראל עוברת בהכרח דרך שירים שעיצבו אותה ועוצבו על ידה. בין אלה בולטים באופן מיוחד שירים מולחנים שהפכו למעין שירת עם. באמצעות הספר "בת קול ברוח, מבקשים בני הזוג רגב להזכיר לחילונים שאין שירת עם חזקה יותר מתפילה.
"לדתיים יש את סידור התפילה, לחילוני את השירים ואנחנו רצינו לחבר בין השניים כי הם מבטאים את אותו הדבר, איש לפי אמונתו". אומר עופר, חילוני ששומר כמו רבים על גחלת קטנה מאוד של מסורת. "יש כאן ניסיון להביא שני טקסטים שאנחנו חיים בתוכם, שתי מערכות טקסט רבות עוצמה וקסם, שאירע ביניהן ניתוק במרוצת השנים. האחת היא סידור התפילה, שמהווה אלמנט מאוד חזק גם עבור אדם שאינו דתי. תפילה זה להיות רגע אחד בשקט ולבקש להיות בריא, שיירד גשם, שיהיה שלום, שיהיה טוב לאנשים שאת אוהבת, שיהיה טוב בכלל. והמערכת השנייה היא השירים בני זמננו שחדרו ללב ציבור השומעים, כמו תפילות. שכששרים אותם, התחושה הרגשית היא של הימצאות באמצע תפילה.
"תפילה זה לא משהו רציונלי. זו הבעת כמיהה לדבר. במהלכה אני עובר תהליך רגשי. אחרי שעברתי אותו - אולי הזזתי משהו בחלל. כך גם בשיר. כשאנשים עומדים ושרים: 'יהיה טוב', זה לא אומר שגמרת לשיר ועכשיו יהיה טוב. אבל אנשים חשים ש'הנה, עכשיו סייענו במשהו שהעולם יהיה יותר טוב'.
זו אותה חוויה אישית וציבורית - כמו התפילה".
מה בעצם צריך בנאדם?
עופר והדס גרים בצור יגאל והם הורים לארבעה ילדים. הם עוסקים בתכנים שקשורים לאדמה ולמורשת - הדרכת טיולים וסיורים וכתיבת מדריכים וספרים על ההיסטוריה של נופי ארץ ישראל. הספר הנוכחי שייך לאותה משפחה. השניים מאשרים שהם לא חושפים תופעה חדשה - הרי מי שנכח בפסטיבלי רוק או באירועי שירה בציבור, יודע ששירים הם לפעמים פיוטים שאינם מייצגים אף דת. אבל הטריגר להוצאת הספר הזה היה אירוע אחד, ייחודי.
הדס מספרת: "זה קרה בזכות ההורים של אבי אפנר, שנהרג באסון המסוקים. הם ואנחנו משתתפים באירוע שביל ישראל, בו צועדים כל שנה לזכרו ולזכרם של נופלי אסון המסוקים - מאילת ועד האתר שבו נפל המסוק בשאר יישוב. ובמסע הזה הם בחרו להפגיש בין דתיים לחילוניים ולקיים הפנינג של טיולים ודיונים בנושאים הקשורים לשירה ולהיסטוריה. כך נולד הרעיון לאגד בין התפילה האישית לתפילה היהודית שכולם בעצם שייכים אליה, אבל התנתקו ממנה".
איך זה לכתוב ספר בשניים?
הדס: "אנחנו עובדים שנים ביחד כך שלא התעוררה בעיה".
עופר: "יש תפילה 'שעשה לי כל צורכי'. מה בנאדם באמת צריך? הרי אדם תמיד שואף שיהיה לו יותר מכל דבר. שאלנו איך אפשר לזקק את הצורך? אני חשבתי שמעל הכל עומד הצורך בשקט ולכן חשבתי על שיר שיתאים לתפילה: 'שלח לי שקט' של יונה וולך. הדס טענה שמה שאדם באמת צריך זו מלה טובה. בסוף עשינו מה שהדס אמרה".
איך התאמתם בין הפסוקים לשירים?
הדס: "יצאנו מהטקסט המסורתי ואז בחרנו את השיר שמתאים לו. ל'מגן האבות' למשל, הצמדנו את 'ניגונים' של פניה ברגנשטיין. אנחנו מתפללים לאותו אלוהים אליו התפללו אברהם יצחק ויעקב - זה הדנ"א שלנו - פה מתבטא רצף הדורות: 'שתלתם ניגונים בי אבי ואמי'. באמת שזה המקום לבקש מהקוראים להציע שירים משלהם, כי יש כאן שיח: יש לנו המון שירים שלא הכנסנו לאסופה הזאת. בין התגובות שאנחנו מקבלים על הספר, ישנם שאומרים לנו: 'את השיר הזה והזה הקראנו באזכרה של אבא שלי'. זו תופעה: להשמיע שיר בבית קברות הפך לחלק מהטקסטים הדתיים".
עופר: "כשאילן רמון נהרג, למשל, השמיעו את 'התשמע קולי' כמו מנטרה, למרות שאין קשר בין רחל המשוררת לאסטרונאוט. אבל התחושה היתה שנקשר חיבור וההזדהות בין האירוע ליצירה".
למה קראתם לספר 'בת קול ברוח'?
עופר: "בתחילה רצינו לקרוא לספר 'תפילת האדם' על שם חנה סנש, אבל היתה לנו תחושה שזה מזכיר מדי סידור תפילה רגיל. ואז ראינו את הסרט 'מישהו לרוץ אתו', שמענו את שיר הנושא של הסרט ששר שלום חנוך 'כי שירי הוא בת קול ברוח'. ופתאום הבנתי שזה חופף בדיוק לתפילה, מפני ש'בת קול' זה אותו קול שלא שומעים אותו באוזן האנושית, זה קול שהוא מחוץ לטווח השמיעה שהאוזן מסוגלת לקלוט, אבל הוא מרחף בעולם".
הדס: "במקורות היהודיים המושג 'בת קול' הוא תמיד משהו שיצא משמיים, איזשהו צו אלוהי. זה גם משהו שבא מלמעלה והרוח היא גם רוח ה' אבל גם רוח האדם, רוח היצירה והרוח שמאפשרת לנו לעשות דברים גדולים יותר".
