שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אומרים ישנה ארץ
    ספרו של זלי גורביץ' "על המקום" הוא קובץ מסות מרתק על הסכיזופרניות הישראלית ביחס למקום שבו אנו חיים. למשל, הפער הנצחי בין ירושלים של מעלה וירושלים העיר

    לעתים נדירות מתרחש הנס הזה שבו אתה נחשף לטקסט שימשיך ללוות אותך שנים ארוכות. אולי אפילו מהלך חיים שלמים. טקסט שהוא מעין משקפיים, שמשעה שקראת בו אינך יכול יותר שלא להתבונן דרכו בעולם הסובב אותך. וכאשר הטקסט הוא על אודות המקום שבו אתה חי, העניין מקבל משנה תוקף. ספרו של המשורר והאנתרופולוג זלי גורביץ' מחזיק שש מסות, הנעות סביב ציר אחד משותף - המקום היהודי־הציוני־הישראלי. אתמקד במסה הראשונה והחשובה ביותר בספר, "על המקום - אנתרופולוגיה ישראלית‭,"‬ שנכתבה במשותף עם הסוציולוג גדעון ארן. המסה ראתה אור ב־1991 בכתב העת "אלפיים" ועוררה בזמנו הדים רבים ולא מעט התנגדויות מצד, למשל, עדי אופיר, יצחק לאור וברוך קימרלינג. גורביץ' וארן מגיבים למתנגדיהם בסוף המסה.

     

    משלהי שנות ה־70 של המאה שעברה, ולכל המאוחר שנות ה־80 (המהפך הפוליטי, מלחמת לבנון, האינתיפאדה הראשונה, היחלשותה / קריסתה של מדינת הרווחה‭,(‬ נראה כי ישראלים רבים חווים אי־נחת לגבי זהותם, המקום שבו הם חיים, משמעות חייהם ועוד. את המסה שכתבו גורביץ' וארן עלינו להבין, לטעמי, בהקשר הזה. את האי־נחת הישראלית אפשר להסביר כנגזרת של ההשפעות המנכרות של תהליכי המודרניזציה או של היות החברה הישראלית חברת מהגרים. אפשר, כמובן, להציע שלל הסברים סוציולוגיים ופסיכולוגיים אחרים.

     

    לך לך מארצך

    גורביץ' וארן סבורים כי האי־נחת הישראלית מושרשת בתפיסה היהודית של המושג "מקום‭ ." ‬היהדות, לטענתם, מושתתת על דחייה עקרונית של האפשרות "להיות במקום‭."‬ היהדות על נגזרותיה הציונית והישראלית נרתעות, ולמעשה אינן מסוגלות, להתערות בשום מקום. אין בהן מנוחה ונחלה. "בין אדם למקום ובין המקום לעולם מתקיים ביהדות מרווח ולעתים קרע‭)"‬עמ' ‭.(24‬ וכל זאת מדוע? מכיוון שהיהדות במקורה היא אבסטרקטית כמו אלוהיה. היא דת של רעיון, של מיתוס, של טקסט קדוש שלעולם אינם מאפשרים ליהודי "להיות בעולם‭."‬ שהרי העולם הגשמי, הארצי, לא יכול לעמוד ב"סטנדרטים" הרעיוניים, המיתיים, התנ"כיים.

     

    על המתח שבין היהודי למולדתו אפשר ללמוד מכך שהעם היהודי כלל לא נולד בארצו. אברהם הרי נצטווה ללכת מארצו, ממולדתו ומבית אביו אל הארץ שאלוהים אפילו אינו נוקב את שמה ‭")‬אל הארץ אשר ארא‭.("ך‬ היהדות מתחילה, אם כן, בציווי לעזוב את המקום. ארץ ישראל מעולם אינה "במקומה‭."‬ היא תמיד ביחס - ביחס לגולה (המקום האחר) וביחס למדבר (אין־מקום‭.(‬ גם יעקב יורד מהארץ. העם היהודי מתגבש לעם, דהיינו, הופך מעם עבדים לעם הארץ מחוץ לארצו, במצרים. החוקים ניתנים במדבר משה רואה את הארץ מנגד ולא נכנס אליה.

     

    כאמור, לפי גורביץ' וארן, גם הציונים והישראלים שהלכו אל ארץ ישראל במטרה למצוא "מקום להיות בו" לא יכלו להתערות בה. ארץ ישראל שאליה ביקשו לעלות היא קודם כל רעיון (אלוהי, מיתי, תנ"כי) שלעולם אינו יכול לעמוד בציפיות. הציונים "עולים" לארץ ישראל או "יורדים" ממנה. הם אף פעם לא "בה‭."‬ וגם כאשר הם נולדים בארץ הם תמיד ממשיכים בחיפוש אחריה, אחר מקורותיה, אחר גבולותיה, אחר ההבטחה הגדולה, האלוהית, לארץ זבת חלב ודבש. גם כאשר הם נולדים בארץ הם אינם ישובים בה אלא ממשיכים כל הזמן במפעל ההתיישבות.

     

    גורביץ' וארן טוענים כי אותה "סכיזופרניה" בין "המקום" (האלוהי) למקום (הגיאוגרפי‭,(‬ בין התנ"ך לאדמה, בין "ירושלים של מעלה" לירושלים העיר ממשיך להדהד גם היום. במסה זו הם מאפשרים לנו לחשוב מחדש על העולם הסובב אותנו - על הסכסוכים השונים הקורעים את הארץ, על החומות המבתרות אותה, על האסונות האקולוגיים המתרחשים בפער שבינינו למקום ועוד ועוד.

     

    בתוך הטקסט המפעים הזה מהדהדים התנ"ך וחוכמת ישראל, היידגר, בובר ופרנץ רוזנצווייג, א"ד גורדון, ברנר ועגנון. וכמובן מהדהדת כאן הישראליות בת זמננו המחפשת נואשות אחר "מקום להיות בו‭."‬ המסה המופתית הזו ניצבת, לדעתי, בפסגת היצירה המחקרית־הגותית הישראלית. היא מצליחה לחשוב מחדש על ה"מקום" הזה מעבר לצירים שאנו כה מורגלים בהם - של שמאל וימין, חילוניות ודתיות, נשיות וגבריות, "שלנו" ו"שלהם‭,"‬ גבוה ונמוך. המסה הזו נוגעת בארץ־ישראליות כפי שאף טקסט מחקרי־הגותי ישראלי שאני מכיר לא נוגע בה. וכאשר נוגעים ב"מקום" הזה זה מרגש וכואב עד דמעות.

     

    • מתוך מוסף הספרים של ידיעות אחרונות

     

    "על המקום" מאת זלי גורביץ', הוצאת "עם עובד"
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים