פתאום, מבלי שנדע בדיוק מדוע, מלים מתאזרחות בשיח הציבורי והופכות למטבעות לשון. זה מה שיפה כל כך בדינמיות של השפה, בגמישות שלה וביכולתה להשתנות במהירות עצומה. ייתכן שעוד מעט ייעלמו המלים הללו ובמקומן יבואו חדשות, כאלה שנאהב יותר לזמן מה אבל גם להן לא נשמור אמונים. לפני שנשכח, הנה כמה מן המלים שחלחלו השנה לשפת הדיבור, וכבר נדמה שהיו איתנו מאז ומעולם.
דוגמה נאה לעיוות של הלשון מצד השלטונות, וגם לדרך שבה עיוות כזה משתחל לתוך השיח ויוצר מעמד חדש לגמרי ומופרך לגמרי של אזרחים סוג ב',
עברי לידר (צילום: רונן אקרמן)
בעוד "היורש" משודר בערוץ 2, נמצאה לו התשובה הציונית ההולמת בדמותו של אסי כהן ב"ארץ נהדרת" שאולי לא הגה את צמד המלים הנפלא הזה, אבל בהחלט תרם
אסי כהן אורי גלר יום העצמאות מצחיק
א',ה,' עוד פעם א', ל' וכל השאר – מצעד ראשי התיבות,
לטשטש פנים א' מתלוננת קצב מסיבת עיתונאים א (צילום: ניב קלדרון)
האיש שהמציא את "מכבסת המלים" עשה זאת שוב,
בנאום בכיכר רבין, בעצרת האחת בעקבות מלחמת לבנון. מנהיגות חלולה, אמר והיטיב לתאר את העדרם של תכנים ערכיים אצל מי שמופקדים על המדינה הזאת. דויד גרוסמן יודע היטב ששמות תואר בוחרים בזהירות ובאחריות, וכשמשלחים אותם אל חלל העולם צריך להמתין, לפעמים שנים רבות, עד שמשמעותם המלאה, המדוייקת, תהיה נחלת הכלל. "חלולים" הוא שם תואר קליט מאוד, שרק הזמן והבחירות הבאות יוכיחו אם גם היה אפקטיבי.
"כוכב נולד" ולשונה של מרגול תרמו השנה את הדבר הנלוז הזה, וגם את "זמר פלילי" כסוג של הערכה חיובית, אפילו חיובית ביותר. בלשונות הגטו של השחורים בארצות הברית
מרגלית צנעני (צילום: דביר כחלון)
פעם זה היה ביטוי ששמור לסבתות פולניות, לא חשוב מאיזו עדה. הרי פולניות אינה תולדה של טריטוריה אלא שם קוד לציון מצב תודעתי ונפשי, וכשהנפש נגעלת יש
שוש עטרי (צילום: שרון בק)
דייייייייי – שוב, "הכל דבש". כשנגמרים הטיעונים ההגיוניים, כשהנפש הנגעלת עולה על גדותיה, כשעצם קיומו של הזולת הופך למטרד מציק, כשלא נותנים לסיים משפט, כשרבים, כשמשתוללים בסביבתך הקרובה – כל מה שנשאר הוא להרים קול בצווחה של סירנה, בתקווה שמיד אחר כך הכל יהיה שקט, רגוע ונעים. ממש דבש.
"אני פונה ללב שלכם" – אומר שימי ב"ארץ נהדרת",
משפחת פילוס ארץ נהדרת אסי כהן
בגלל ההצלחה המסחררת, כדאי לשים לב לא רק למוסיקה המרקידה אלא גם, ברשותכם, למלים. ונתעלם לרגע בחן מכך שהשיר מסתיים בהצהרה על מעשה אוננות מתקרב של הדובר – בפעם הראשונה על גלי האתר העבריים בפזמון – ואפילו לא נגיד שזה גועל נפש.
תראו לעומת זאת כמה אפשר לומר בשתי מלים קטנות, "רוצה בנות". אפשר לתאר בהן את מצבו הנפשי של בן עשרה הנתון תחת מתקפת הורמונים ללא מיגון הולם, ואז הוא מתיילד ומתחיל הצהרה ב"רוצה", שזו התחנחנות אינפנטילית שכזאת – ומה הוא רוצה? לא אהבה, חלילה, לא את האחת והיחידה של חייו, אפילו לא חברה. הוא רוצה את כולן, ורצוי מיד, כמו לקטן או צייד נאנדרטלי, בלי ענין מסויים באובייקט מסויים אלא רק בפנטזיה על כל הבנות שבעולם. ואם זה לא יקרה, תמיד יש יד ימין.
אז יש מין עץ כזה שהוא הכלכלה הישראלית והעץ צומח וצומח. הוא עדיין לא נותן פרי לאלה שזקוקים לו מאוד, אבל בקרוב כולם ייהנו מ"פירות הצמיחה", התחליף שנבחר להוביל את אחיזת העיניים בעניין העוני: ראיתם הרי בעצמכם שהעוני לא צמח, נכון? ומתחת לעץ הכלכלה יושבים העניים הללו ומחכים שהפירות יפלו, לא? כך היו רוצים אשפי המלים והמספרים של משרד האוצר שתראו את המציאות המתרקמת והולכת סביבכם. כך השנה – בשנה שעברה, להזכירכם, דיברו על "חמלה". לאן היא נעלמה? האם נקברה מתחת לעץ הצמיחה ועכשיו היא מדשנת את הפירות?
תחליף ל"נשמה" וגם ל"כפרה" שכבר נמאסו עד זרא, והוא מגיע מ"הבורר" בחסותו של זכרון היסטורי ארוך. פעם קראו כך לילדים בלשון חיבה. אחר כך הלעיגו.
הבורר הוט (צילום: אלדד רפאלי)
המבוגרים בין קוראי רשימה זאת זוכרים את הטון הנשכני של יוסי בנאי, אללה ירחמו, כשאמר "בן פורת יוסף" והתכוון להיפך הגמור. ועכשיו היתה לו עדנה, או לפחות סיכוי לסיבוב נוסף בפיותיהם של הורים. כן, כבר שמעתי אותו בפי אמא אחת בגן של בתי. אמא של אורן. אורן היא בת, אבל גם ל"כפרה" לא היו ציוני מגדר מדוייקים- העיקר שהילדה יודעת שאמא שלה מרוצה ממנה.
לא ברור אם האחיות דאבל דא המציאו, או שרק הפיצו נאמנה עוד סופרלטיב קיצוני, מאלה שהעברית המדוברת מחפשת מדי פעם במין צימאון נעורים לריגושים לשוניים קיצוניים.
פעם "שיא" הספיק. אחר כך באו ה"פצצות" למיניהן וכשאלה לא הספיקו, וגם הרסיסים לריסים לא הועילו, וכשסוף-הדרך לא הועיל ואחיו הממוזער "סוף" נהגה בצירוף טלטול יד אחת כאילו מנערים ממנה מים ובמשיכה של המילה שנשמעת "סווווווף", וגם בזה לא היה די – ברור ששיא הסוף, לעת עתה, הוא הסוף. או השיא?
