אקסטרים מייקאובר בארמון של פארוק
"בשביל אחד שגם לא מדבר וגם מרותק למיטה, הרודן מחולון הילך אימים על כולנו, והתעקש לא לשנות שום פרט בחדרו, חרף תנאי הביקור הזוועתיים לאורחים. שנים השפיט אותנו וסירב לכל שדרוג. עד שהצלחנו לשבור אותו, וקיבלנו יתר-שיתוף-פעולה, כלומר השתלטות עוינת על כל פרט בעיצוב". כך שופצה לשכתו הפרטית של הוד מלכותו רונן פורת - אורי ניב עבד קשה ורץ לספר לכם על זה
בתחילת מחלתו, בתקופה שלרונן היה עדיין כוח לצרוח עלי, או לזעוק כלפיי בפונט 72 בולד עם שלושה סימני קריאה, רוב הוויכוחים בינינו היו על מסכים. לא הסדרה, הפרקטיקה: התנאים הטכנולוגיים שהרשה לעצמו חירפנו אותי לגמרי – לא נראה לי הגיוני שאדם שמבלה את כל יומו מול מסכים יסתפק במסך מחשב בגודל 15", או בטלוויזיה מיושנת עם מסך בגודל 21". בכל הזדמנות ניסיתי להגניב להיכל שלו מסך חדש, גדול יותר, ברור יותר, יפה יותר. משום מה, הוד רוממותו התעקש לסרב.
פעם, ברגע של חולשה, שכנעתי אותו להחליף מסך מחשב. הוא עוד לא הספיק להקליד "בסדר", וכבר ניצב מולו מסך 19" חדש ושטוח, שאמנם חסם מעט מהנוף שנשקף מהחלון, אבל מייד הוגדר כהצלחה גדולה.
כאשר רונן עבר למצב של שכיבה קבועה בחדרו, זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. הרודן הקטן מחולון התעקש שדי לו בטלוויזיה הקטנטנה והמרוחקת, שטוב לו עם הקונסטרוקציה המוגזמת שמחזיקה את כל הטכנולוגיה המיושנת הזו מולו, עם הארגון המאוד לא נוח של הריהוט והאביזרים בחדר, ובכלל – שנעזוב אותו וניתן לו להירקב כאן בשקט במיטה.
המצב היה חסר סיכוי, ועל כן החלטתי לשנות טקטיקה. הקמפיין החדש שלי התמקד בתנאי הביקור המזוויעים שהאורחים בחדרו נאלצים להתמודד איתם. לא חסכתי בהגזמות ובהשפלות: גיניתי את הטלוויזיה הקטנה והמצ'וקמת שמונפת על זרוע באמצע שומקום ומחטיפה לנו בומבה ענקית בכל פעם שאנחנו חולפים לידה, לעגתי לספרייה הענתיקה, שבגללה כולנו צריכים להתיישב כפופים ליד מיטתו, לעגתי לכסאות הפרהיסטוריים, שודאי ישמחו יותר לשמש חומר בעירה מאשר להמשיך ולחרוק תחת משקלנו, וזה עוד לפני שהזכרתי את צבע הקיר המדכא, שראוי רק לתביעת פיצויים על עוגמת נפש למבקר.
"זה בקטנה", נשבעתי לו פעם אחר פעם, "כל הבלגן יימשך כמה שעות, ובלי שתרגיש תוכל כבר להרשות לעצמך שוב לרדות בנו ממקומך שבאמצע החדר, אבל לנו לפחות יהיה קצת יותר מקום לברכיים".
אחרי כמה חודשים כאלה, הוא כבר סירב הרבה פחות, ואחרי התערבות קולנית של טלי ואמא-יעל – הוא נשבר. מבצע "שדרג פניך לאורח" בחדר של רונן יצא לדרך.
ככה זה נראה לפני: ציוד עתיק שמתעלל באורחים וקירות בגווני דיכאון
והעיצוב – בלי מילים!
רק מה, מהר מאוד התברר שביחד עם ברכתו של רונן, הוא נזכר גם בעובדה שיש לו תואר אקדמי בתחום הזה, ועל כן זכינו גם בבונוס: מעצב קונטרול-פריק עם גחמות מקוריות.
בסדרה של מיילים, ובהרבה השקעה, פירט רונן את חזונו: בחר גוונים שונים לקירות, עיצב כוננית מדפים חדשה, יצר חלוקה פנימית של החדר, והחליט היכן למקם את הפריטים השונים.
בלי להתווכח אבי נשלח לבחור דגם של מסך, אני יצאתי לבדוק מחירים, ובתוך פחות מיממה הגיע מסך LCD חדש וחתיך בגודל 37". אילן, נגר חביב וקואופרטיבי, הוזמן למדידות, ובתוך כמה ימים כבר הגיעו המדפים החדשים.
ביום המהפך הרגשנו קצת כמו אורנה דץ, אבל התייצבנו כולנו – גילי, איילת אשתו ההריונית, טלי ואני. העמסתי באוטו כל כלי עבודה שמצאתי אצלי בבית, כולל שואב אבק, מקדחות, מברגות ומברשות, ומייד אחרי שפרקנו – התחלנו לעבוד. רונן הוצא אחד כבוד מלשכת המלך אל הסלון, גילי, איילת ואני עשינו קולות של עבודה מאומצת, סויה נבחה בהתרגשות גדולה, וטלי... טוב, עכשיו מתברר לי שהיא בעיקר צילמה.
ואין סיפור טוב בלי כמה רגעי חרדה, ואלה הגיעו בדמותה של ספת ישיבה ישנה, שמילאה חצי מהחדר של רונן. למשך שעה ארוכה נדמה היה שאין דרך להעביר את הספה הזו אל מחוץ לחדר, והרבה מאוד אנרגיה דלפה שם בניסיונות נואשים למצוא פתרון. כבר דמיינתי שזהו, רונן יישאר תקוע בסלון, גילי שניסה לדחוף את הספה מתוך החדר יישאר שם ולא יזכה לראות את התינוקת שלו, ואני סתם אמות מרעב. בסוף, אולי בהשראת הקורס להכנה ללידה, גילי דחף דחיפה גדולה – והספה נכנעה.
אחר כך, הכול באמת נמשך רק כמה שעות: הקירות נצבעו בפיסטוק ותפוז, המסך חובר, מדפי הקוביות הורכבו, הווילונות החדשים נתלו, השדרוג הושלם. נשאר לנו רק להחזיר את הוד רוממותו פארוק מחולון אל החדר, ולחכות לביקורת.
למזלנו, הוא חייך.
לפנייה לכתב/ת 
