מלך ביום אחד

זה היה ערב קריר של תחילת ינואר. המסחר בבורסה עמד להסתיים. צ'רלי, משקיע עצמאי כבן 40, החליט שזה זמן מצוין לעשות קופה קטנה. "הנחתי שהשוק הולך לרדת", הוא מספר, "אז קניתי ב־5,000 שקל אופציות פוט, שבהן אתה מהמר שהשוק יירד, ואז קראו לי לאיזה עניין דחוף". כשצ'רלי חזר למחשב, המסחר כבר נסגר בעלייה קטנה וערכה של הרכישה הטרייה שלו נשחק, ככה ש"התבאסתי לאללה. אמרתי שיט, מחר השוק יעלה וזה בכלל יישחט. הלכו 5,000 שקל".

אבל בשוק ההון יש הפתעות. באותו לילה אושפז ראש הממשלה אריאל שרון בפעם השנייה, במה שיהפוך לשקיעה ארוכה בתרדמת. כשצ'רלי פתח את המחשב בבוקר, הוא נדהם לגלות שהאופציות שרכש הניבו רווח של 36 אלף שקל. "הרגשתי חצוי לגמרי", אומר צ'רלי, או לצורך העניין צ'רלי וחצי. "רציתי ששרון יהיה בריא, אבל גם קצת קיוויתי שיגלו שזה רציני. הרי היה לי ברור שבמקרה כזה הבורסה קורסת ואני מרוויח בגדול".

36 אלף שקל ב־24 שעות. זה בדיוק סוג התשואה הגבוהה והמהירה שמשקיעים כמו צ'רלי מחפשים בנרות. קוראים להם דיי־טריידרז, והם מבינים (או לפחות חושבים שהם מבינים) את שוק ההון לעומק. ההתמחות שלהם היא בניתוח מגמות שוק; הרבה פעמים הם גם יושבים על ברז של מידע פנים. ותאמינו לי, זה הברז היחיד בעולם שכדאי לשבת עליו. בזמן שאתם משתעשעים בתיק המניות שלכם, קונים היום "טבע" ו"מכתשים" רק כדי שבעוד חצי שנה תוכלו לקלל את יועץ ההשקעות של הבנק, הדיי־טריידרז משחקים על מגמות יומיות. מה שאתם רואים בעיתון כ"שער סגירה" של מניה לא מעניין אותם: הם משחקים בשער שונה בבוקר, בצהריים ובערב, נכנסים ויוצאים ויוצאים ונכנסים, ומנסים לעשות מכל זה כסף. הרבה מאוד כסף. עם סכום בסיסי לא גדול, הם עושים עשרות אלפי שקלים בחודש. לפעמים אפילו ביום אחד.

עם בוכטות מהירות בהישג יד, זה כמעט לא היה מפתיע שגל לוי - מורה לדיי־טריידינג בבית הספר להשקעות "מגמות" - נוהג בפורשה בוקסטר. "בוא ניקח את האוטו שלי, לא יוצא לי ליהנות ממנו", הוא צהל כשהצעתי לקפוץ לשתות משהו ולדבר על השקעות לטווח קצרצר. הייתי שמח לספר לכם איך נסענו למועדון חברים יוקרתי, שם פגשנו את בכירי עולם העסקים לכוסית סינגל מאלט, אבל האמת פרוזאית יותר: לוי עובד כל יום מ־9 בבוקר ועד 11 בלילה, ולכן העדיף לעשות את זה קרוב לבית. ככה, חברים, נסעתי בפורשה בוקסטר לפיצרייה במודיעין. היה אנשובי.

60 אלף בחודש, לא תיקח?

דיי־טריידינג אולי נשמע כמו חומר למשקיעים מתקדמים ומבוססים, אבל לוי לא רואה את זה ככה. "אם אין לך הרבה כסף ואתה רוצה להיכנס לתחום", הוא אומר, "אתה חייב להתחיל במסחר יומי. סווינג, שהוא תיק לטווח בינוני או ארוך, פשוט גדול עליך. ייקח לך המון זמן להוציא ממנו משהו". לוי עצמו עשה את צעדיו הראשונים בשוק ההון במשרד של אביו. האב, שבשנות ה־80 לקח את עצמו ואת המשפחה לאל.איי, פתח משרד ברוקרים קטן בבוורלי הילס. לוי הצעיר עבד שם בחופשות, למד מהברוקרים את רזי המקצוע, ו"כשראיתי את הסרט 'וול סטריט' של אוליבר סטון, נפקחו לי העיניים. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

אלה היו השנים שלפני בועת הנאסד"ק, והמסיבה היתה בעיצומה. לוי מספר על חברים שלו, שהלך להם קלף משוגע והצליחו כבר מהיום הראשון במסחר. הבונוסים לבדם היו דמיוניים: אחד מהם, שעבד בבית השקעות פרטי, קיבל בשנה הראשונה שלו בונוס של 150 אלף דולר לרבעון. בבנק השקעות גדול, היה אפשר (לפחות תיאורטית) להגיע למיליונים ברבעון.

"סחרנו כמו עיוורים", מתרפק לוי. "אף אחד לא נגע בניתוח פונדמנטלי, שמתעסק בקריאת דוחות ובהבנת מצבה של החברה. מי שהיה לו אכפת התעניין בניתוח טכני - ההיצע והביקוש של המניה בלבד. אבל הרוב הסתמכו רק על מומנטום. כשהמניה עלתה הם קנו, כשהמניה ירדה הם מכרו".

באותה תקופה של טרום ימי הבועה נכנס למשחק גם צ'רלי, שהסיפור שלו בכלל מזכיר משהו שנגמר בקבוצת תמיכה. הוא היה בן 26, סטאז'ר במשרד עורכי דין, והתחיל לשחק בקטן. "כמו לכל סוחר מתחיל, גם לי היה חבר שהכניס אותי לעניינים והסביר לי איך זה עובד", הוא מספר. "סחרתי קצת לפי הטיפים שלו וקצת לפי שיקולים בסגנון 'נראה לי שערפאת הולך למות'. מתיק של אלף שקל הגעתי בתוך שנה ל־180 אלף. זאת היתה תקופה שבה איפה שלא שמת את הכסף, הרווחת. עד שבפברואר 1994 התחילה מפולת פסיכית. מזל שהספקתי לקנות אוטו, כי תוך חודשיים נמחק בערך 98 אחוז ממה שהיה לי. הניסיון המועט שהיה לי אמר 'תישאר, זה יתקן', אבל בסוף לא נשאר כלום. נכוויתי, אבל רק ככה לומדים".

היום צ'רלי משוקם, אבל עדיין עמוק במסחר היומי. מה שכן, עכשיו הוא מסתפק בסכומים סולידיים - 20־30 אלף שקל - וסומך על המינוף הגדול של אופציות המעוף שיעשה בשבילו את השאר. "אם אני עובד נכון", הוא אומר, "זה סכום שיכול להכניס לי רווחים של כמה עשרות אלפי שקלים בחודש. היה חודש שהתחלתי עם השקעה של 20 אלף וסגרתי עם 80 אלף. זה רווח של 60 אלף שקל. נקי, אחרי עמלות, אחרי מסים. אתה אומר וואלה, למה ללכת לעבוד?".

קומי, הבאנו בוכטה

חדר העבודה של גל לוי נראה כמו המערה החשמלית של חסמב"ה, עם שישה מסכים שכל אחד מהם מציג היבט אחר של המסחר: חוזים עתידיים, המניות החמות, המניות הקטנות והבינוניות. "הכל אני רואה ברגע", אומר ירון זהבי של הבורסה. כאן הוא מסתגר מדי יום למשך שמונה שעות רצופות. בזמן הזה העולם מת: "אני יוצא רק לשירותים או להכין קפה, וגם זה אחרי שאני מגדיר למחשב את תקרת ההפסד".

רמי, גם הוא סוחר פעיל, פותח את הבוקר בסיבוב בין האתרים הכלכליים וממתין לתחילת המסחר. אחר כך הוא נצמד למסך, ונשאר צמוד אליו רוב היום. "מי שמנהל תיק השקעות רגיל יכול לעקוב אחרי התיק מדי פעם, אולי אפילו רק בערב, בבית", הוא מסביר. "אבל דיי־טריידר לא יכול להתעסק בשום דבר אחר. דיי־טריידינג זה עבודה".

גם צ'רלי מתייחס לזה כאל משרה מלאה. ברגע שהוא קונה, אין דבר כזה לקום מהמחשב לפני המכירה: "בשוק המעוף המצב יכול להשתנות בעשרות אחוזים תוך דקות, אז אפילו אם אני רק יוצא מהבית לסידורים, אני מוכר. ככה חמישה ימים בשבוע".

לוח הזמנים של לוי פרוע אפילו יותר. בבוקר הוא מלמד ועובד מול בתי השקעות ישראליים, ואחר הצהריים עובר לסחור בוול סטריט. אבל לא לפני שהוא מתעדכן בחדשות, כי "יש להן השפעה קריטית על השוק. אם השוק סגר בעלייה, ובלילה הבורסה בסין ירדה או איראן הופצצה, השוק אוטומטית יפתח בפחות".

את רוב זמנו מעביר לוי בהתבוננות בגרפים שעוקבים אחרי הפעילות בזמן אמת, ברזולוציה של דקות. במהלך היום השוק מטורף והאמוציות גדולות. המגמה יכולה להתהפך באמצע היום, וקשה מאוד - שלא לומר בלתי אפשרי - לצפות את המהפכים האלה מראש. "אתה צריך סימנים, ואתה מוצא אותם בגרפים", מסביר לוי. "אני מסתכל על גרפים של 15 דקות אחרונות, ומשנה את דעתי עם השוק: אם החוזים העתידיים במגמה חיובית, אני קונה. אם הוא מתחיל לרדת, אני מוכר. ברגע שזה מגיע לגבולות שהצבתי לעצמי, אני חותך ויוצא".

כשהוא יוצא לבסוף מהחדר, מוצף באדרנלין ובמקרה הטוב גם קצת יותר עשיר, אין ללוי עם מי לחלוק את זה. וזה לא שאין לו משפחה: "אתה יודע איך זה, הילדים קמים מוקדם, ובעשר אשתי כבר גמורה. אבל אני מלא אנרגיות. אם זה יום חמישי, אני מת לעשות משהו. פעם הייתי יוצא, אבל היום אני בדרך כלל רואה איזה משחק באן.בי.איי והולך לישון, כדי שיהיה לי כוח לילדים ביום שישי".

דונט קוויט יור דיי ג'וב

גם אם שמים בצד את סגנון החיים התובעני, ברור שהדיי־טריידרז הם לא בדיוק משקיעים ממוצעים. למעשה, בחוגים פיננסיים רציניים הם נחשבים למתאבדים. אפילו מומחים לניתוח טכני - שמנסים גם הם לנבא את תנודות השוק, אבל סוחרים בטווחים של חודשים או לכל הפחות שבועות - חושבים שכל ניסיון להשיג תשואה בטווח כל כך קצר כרוך בסיכון מטורף.

רואי מלצר, כתב שוק ההון של "גלובס", מטיל ספק בתוחלת הרווח של הדיי־טריידינג. "רוב סוחרי היום הם אנשים שפועלים פחות לפי אמות מידה כלכליות וניתוחי עומק, ויותר לפי אינטואיציות, מהבטן", הוא אומר, "ואף אחד עוד לא הוכיח שעם תחושות בטן אפשר להרוויח בבורסה. חלקם מתעסקים אמנם בניתוח טכני, אבל גם זאת תורה שנויה במחלוקת: אם תבדוק אצל גופים מוסדיים גדולים שמנהלים כסף, תגלה שרק השוליים של השוליים משתמשים בניתוח טכני, וגם אז רק כהשלמה לניתוח כלכלי של הפירמה. על כל פנים, בגלל שמדובר בתחושות בטן, בעצם זה כמו לזרוק מטבע. פיפטי־פיפטי. ובאחוזים כאלה כבר עדיף ללכת לקזינו. זה הרבה יותר כיף מלהיות דבוק למסך מחשב כל היום. נכון שהרבה אנשים נכנסים ככה לעולם ההשקעות, כי זה מהיר ומפתה, אבל ממה שאני מכיר, כל מי שנכנס לזה נכווה".

גם הדיי־טריידרז המושבעים מדווחים על כוויות בדרגות שונות, אבל מוכנים לספוג אותן. "הכאב שבהפסד תמיד גדול יותר מהאושר שנותן לך הרווח", אומר רמי, "ובמשך כמה שנים זה לא נעים. בסוף אתה מבין שצריך להתייחס לזה בקור רוח ולהבין שזה חלק מהמשחק. אם תיקח ללב בכל פעם שתפסיד, גם תהרוס את הבריאות שלך וגם תיהרס פסיכולוגית".

לוי מודה שלקח לו שנתיים להפסיק לקחת ללב. "זה עסק שאי אפשר לעבוד בו בלחץ, אתה צריך ראש נקי", הוא ממליץ. "יש לך עבודה? אל תחשוב שאתה יכול לוותר עליה. אתה צריך לעבוד בשתי משרות עד שתראה שאתה יכול להוציא את אותה פרנסה מהמסחר. צריך לקחת את החודשים הראשונים כזמן של התנסות, ללמוד איך להגביל את ההפסדים. אם אתה לוקח מניה של 10 דולר שנעה בטווח של 50 סנט ומשקיע בה 1,000 דולר, אז מקסימום תפסיד 50 דולר. זה לא נורא מלחיץ. ואם בכל זאת אתה מוצא את עצמך בסטרס, עם כאבים בלב והכל, זה סימן שאתה בפוזיציה שגדולה עליך. במקרה כזה תקטין את הפוזיציה. אז לא יהיו לך 1,000 מניות, יהיו 500. לא יקרה כלום".

אם יש לדיי־טריידרז מנטרה, זאת משמעת עצמית: לקבוע מראש את הקו האדום שלך, ואם המניה יורדת עד אליו, לזרוק אותה בלי לחשוב פעמיים. אבל זה אחד מהכללים האלה שיותר קל לדבר עליהם מאשר לעמוד בהם. כמו שאומר צ'רלי, "משמעת היא הבעיה הכי קשה. אם קיבלת החלטה, נכנסת לעסקה והשוק הולך נגדך - נורא קשה לצאת. אתה אומר, ניתן לזה עוד עשרה שקלים, לא יכול להיות שטעיתי. עוד עשרה מפה ועשרה משם, ופתאום אתה מופסד ב־100 שקל לחתיכה".

אופציות המעוף, שבהן צ'רלי מתמחה, הן עסק הפכפך במיוחד שבו הסיכוי להפסיד גדול, אבל גם הרווחים הפוטנציאליים עצומים. "אם הפסדתי בשתי עסקאות אבל הרווחתי באחת, בסיכומו של יום יצאתי ברווח. וזה עוד נחשב ליום רע", הוא אומר. "כשהשוק באמת משתגע ומתחיל לרוץ, ואופציות מכפילות את עצמן ביום, אתה יכול להרשות לעצמך אפילו 50 עסקאות רעות. כל עוד תהיה ממושמע ותחתוך עסקאות רעות בזמן, אתה תרוויח גם אם תלך כמו סוס עיוור, בלי שום כלים. בסופו של דבר, מי שממושמע ונאמן לשיטה, עושה כסף. באמת, זה מדהים כמה קל לעשות כסף בעסק הזה".