שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    תמיד בחרתי את הנשים שלי לפי טעמן המוזיקלי

    האמת של נירוונה, הייסורים של ג'וי דיוויז'ן, הרגישות של טורי איימוס והטוטאליות של רדיוהד היוו בין השאר את הפסקול של גיל ההתבגרות, אחת התקופות המשמעותיות ביותר שלי. למקומות האלה בדיוק אני מחזיר את מי שיושב אצלי על הבר

    היא יושבת בדיוק מולי. דרך הזכוכית אני רואה איך היא מתופפת באצבעות ארוכות על כוס היין שלה ושרה לעצמה ולי בעיניים עצומות: Close your eyes and think of someone you physically admire and let me kiss you.

     

    אני לא מכיר אותה. היא מסתכלת עלי בזמן שאני מכניס דיסק לנגן ומכוון את השיר הבא, ולשנינו ברור שאנחנו היחידים בכל הבר שמכירים את השיר הזה. החברה שלה עסוקה כבר רבע שעה בהחלפת נוזלים עם הבחור שלצידה, ולנו טוב במשולש הפרטי שלנו. היא, אני ומוריסיי.

     

    שלוש פעמים בשבוע אני חוזר מהמשרד, משאיר בבית את ישיבות הדירקטוריון, את הדוחות הכספיים, את התחזיות הרבעוניות ואת שאר הדברים שהמבוגרים אוהבים לעשות, לוקח את מזוודת הדיסקים שלי והולך לעשות טוב לעצמי וליושבי הברים השכונתיים של צפון תל אביב.

     

    מאז שאני זוכר את עצמי מוזיקה היתה הדבר המשמעותי ביותר עבורי. לפעמים קוראים על אחד כזה או אחר שאומר ש"אינו מצליח לברוח מהחיידק". באף שלב בחיי לא ניסיתי לברוח מהחיידק, אלא ניסיתי לפנות כמה שיותר זמן לדברים שאני אוהב בתוך כל המרוץ המטורף.

     

    אני לא מוותר על הכתיבה, על הנגינה, וגם לא על התיקלוט, דבר שאני עושה מגיל 12. זה התחיל עם כל מסיבות בת המצווה של בנות השכבה ועדיין לא נמאס עלי, גם לא בגיל 30, שנים אחרי המסיבה הראשונה.

     

    אני חופר בקולקטיב המוזיקלי של כולנו

    בשנים האחרונות, עם פריחת הברים השכונתיים באזור מגוריי, מצאתי סוף סוף את הבמה למוזיקה שאני באמת אוהב לשמוע ולהשמיע לאחרים. בכל ערב כזה אני חופר בקולקטיב המוזיקלי של כולנו, זה שצמח כשנכנסנו לשנות העשרה שלנו בסוף שנות ה-80 והמשיך וגדל בשנות ה-90 המופלאות, שהיו מלאות מוזיקה נהדרת.

     

    האמת של נירוונה, הייסורים של ג'וי דיוויז'ן, הרגישות של טורי איימוס והטוטאליות של רדיוהד היוו בין השאר את הפסקול של גיל ההתבגרות, שהיתה עבורי אחת התקופות המשמעותיות ביותר מבחינה מוזיקלית. למקומות האלה בדיוק אני מחזיר את מי שיושב אצלי על הבר באותו הלילה.

     

     

    אני מתחיל לנגן את השיר הבא ומחליט לבדוק אם זו מקריות, או שאולי יש פה פוטנציאל למשהו מעבר. טום יורק שר על אהבת פלסטיק מזויפת. אני מביט בה ולא יכול שלא לראות שהיא אולי עשויה מהרבה דברים, אבל פלסטיק הוא לא אחד מהם.

     

    כן, אני יודע שזה אולי נשמע מטופש, אבל ככה תמיד בחרתי את הנשים שלי, לפי טעמן המוזיקלי. אני כבר יכול לראות את התגובות בסגנון "אני אוהב את הראל סקעת ואשתי את פאריד אל אטרש ואנחנו מסתדרים נהדר". מצוין! אני נורא שמח בשבילכם, אבל אני לא יכול לחיות עם מישהי שיש לה טעם מוזיקלי מחורבן, או גרוע מזה, אין לה טעם מוזיקלי בכלל, אחת שעונה לשאלה "מה את אוהבת לשמוע?" בתשובה "לא יודעת, מה שמשמיעים ברדיו".

     

    פתאום היא מנופפת לי ומצמידה את מסך הטלפון הנייד שלה לחלון העמדה. "אולי תקדיש לי משהו של ניין אינץ' ניילס?" כל מה שאני חושב עליו עכשיו זה לקפוץ הביתה, לפנות לה מקום בארון ולהציע לה ולאוסף הדיסקים שלה לעבור לגור איתי. אני מסתכל עליה והיא מחייכת כמו אחת שהבינה עם מי יש לה עסק והחליטה ליהנות מזה.

     

    אני כותב הודעה קצרה בטלפון הנייד שלי, מצמיד לחלון ומסמן לה שתסתכל. היא קוראת, משתהה לרגע, לוקחת את הכוס שלה, ואחרי דקה היא אצלי בתוך העמדה.

     

    "תראי", אני אומר לה אחרי שאנחנו מכירים, "החברה שלך בכלל לא שמה לב שקמת".

     

    "אני יודעת, היא כזאת מייבשת, אבל אני מבינה אותה, היא בדיוק נפרדה מהחבר שלה, והבחור הזה שהתלבש עליה זה בדיוק מה שהאגו שלה צריך".

     

    שנינו בוהים בהם דרך הזכוכית.

     

    "אני מבלה המון זמן בברים, בעיקר כצופה מהצד, מתוקף תפקידי, ולפעמים גם כמשתתף", אני אומר, "ויש כל כך הרבה דברים שאני לא מצליח להבין או אולי לא רוצה להבין בסיטואציה הזאת".

     

    "מה זאת אומרת?" היא שואלת.

     

    "תראי את החברה שלך", אני עונה, "פעם הייתי יוצא עם מישהי ורק אם היתה כימיה והיה כיף, אולי הייתי מנשק אותה בדלת הכניסה לבית שלה. היום, אם אני לא אדחף את הלשון שלי לפה של מישהי שהכרתי לפני שעה על הבר, היא תחשוב שמשהו לא בסדר ואני לא נמשך אליה".

     

    היא מחייכת, ואני ממשיך: "וזה לא שלא מצאתי את עצמי פה ושם בשירותים של איזה מועדון עם מישהי שהכרתי באותו הערב, אבל ממתי הדבר הזה הפך לסטנדרט? למין ריטואל קבוע עם סוף ידוע מראש?"

     

    החיוך שלה מתרחב.

     

    "מה?", אני עוצר, "זה נשמע לך אידיוטי ומיושן, נכון?"

     

    "ממש לא, אני חושבת שזה מקסים. הייתי בטוחה שאני היחידה שעדיין חושבת ככה".

     

    עכשיו תורי לחייך. היא תפסה אותי לא מוכן וברגע נדיר בו אני חסר מילים.

     

    היא מצילה אותי. "לא כתבת לי שאני יכולה לעזור לך לבחור שירים?"

     

    אני נותן לה לדפדף במזוודה שלי. היא נעמדת לפני, ובלי שתרגיש אני נושם עמוק את השיער שלה ואת ריח הבושם שעולה מצווארה.

     

    "אני לא מוצאת פה כלום, איך אתה מבין את הכתב שלך בכלל?"

     

    "אני לא, אני זוכר בעל פה איפה כל דבר נמצא", אני עונה ומחייך, "מה את רוצה לשמוע?"

     

    "הממ.. משהו של דפש מוד. יש לך את In your room? אבל לא את הגירסה של האלבום אלא את הגירסה הטובה יותר? של הסינגל?" הבחורה הזאת פשוט לא אמיתית.

     

    "אני חושב שיהיה בסדר", אני עונה ושולף את הדיסק.

     

    השיר שלה מתחיל להתנגן, הערב כבר קרוב לסיומו, והקבועים הבודדים שנשארו על הבר מרימים אגודלים לכיווני בשביעות רצון. אני מצביע עליה ומבהיר לכולם בתנועות שפתיים מוגזמות שהשיר שהם שומעים נבחר "באשמתה".

     

    הריח המשגע שלה, מגע הידיים, הנשימות והכתפיה שנפלה 

    שנינו צוחקים, והיא מנסה לתפוס ולהוריד לי את היד. בתוך המאבק המדומה הזה, בעמדה הקטנה שלי, היא פתאום נורא קרובה. הריח המשגע שלה, מגע הידיים, הנשימות והכתפיה שנפלה גורמים לי לרצות לקחת את כל מה שאמרתי לה קודם בחזרה ולנשק אותה מול כולם. זה לא קורה, וההתרגשות מתחלפת בתחושת החמצה.

     

    פתאום היא מרצינה, "אני הולכת לראות מה קורה עם החברה שלי" היא אומרת, "אני אגיד לך שלום לפני שאלך".

     

    היא יוצאת, ואני בוחר את השיר האחרון לאותו ערב, מנתק את האוזניות ומתחיל לקפל את הדברים. כשאני מרים את העיניים, אף אחד כבר לא יושב מולי.

     

    אני יורד מהעמדה לבר ריק, נפרד משאר העובדים ויוצא לבד אל הקור.

     

    "הבטחתי שאגיד לך שלום לפני שאלך", היא מחייכת ונותנת לי יד, "אני גרה ממש קרוב, אולי אתה רוצה ללוות אותי לדלת הכניסה?"

     

    האימייל של בן

     

    • השם בדוי, הסיפור - אמיתי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    זה התחיל עם כל מסיבות בת המצווה של בנות השכבה
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים