שתף קטע נבחר

הטייס האחרון

ממש עכשיו, במפעל ענק בטקסס, מייצרת לוקהיד־מרטין את ה־F-35. יואב לימור היה שם כדי לבדוק מקרוב את אחת ממכונות המלחמה המתקדמות בעולם, את הרכש הכי חשוב של חיל האוויר הישראלי בשנים הקרובות - ואת מה שיכול להיות, וצריך להיות, סוף עידן מטוס הקרב המאויש

לפני קצת פחות מעשר שנים, בנובמבר 1997, הגעתי עם קבוצה של כתבים ישראלים למפעל של יצרנית המטוסים מקדונל־דגלאס בסנט לואיס. האירוע: השקת ה־F-15i ("רעם") של חיל האוויר, הראשון מבין 25 שרכשה ישראל.

 

זמן קצר קודם לכן פורסם דבר מיזוגה של מקדונל־דגלאס עם ענקית התעופה בואינג, שטיפחה סטנדרט אחר של ניהול - קר, מנוכר, יעיל - וביקשה להנחיל אותו גם לחברה הוותיקה ממיזורי. אנשי הדרום לא ממש אהבו את הפטרונות של בני מולדת הסטארבאקס, אבל דבר אחד הציק להם יותר מכל: הדרישה של בואינג שלא לעשן בתחומי המפעל. הרי הדרום הוא הדרום, סיגריות הן צורך, ואין שום גורם בעולם שיכריח אותם ללכת קילומטר עד לאזור העישון המיוחל.

 

המאבק הזה עשה אז הרבה רעש, והוועדים של מקדונל־דגלאס סירבו להיכנע. כשהגענו כדי לראות את מטוס הקרב שנחשב אז למתקדם מסוגו בעולם, התמוגגנו (טוב, אז המעשנים שבינינו התמוגגו) ממראה העובדים על פס הייצור: עומדים בפוזה של ג'יימס דין עם הסיגריה בזווית הפה, וקודחים בכנף או מבריגים מערכת משוכללת.

 

אלא שההנאה הזאת החזיקה מעמד מעט מאוד זמן. ההיסטוריה, מתברר, חוזרת על עצמה, וגם בקרב הזה ניצחו הצפוניים את הדרומיים. כבר הרבה שנים שלא מעשנים במפעל של מקדונל־דגלאס (שהיום קוראים לו פשוט בואינג), בדיוק כמו בכל מפעל אחר של החברה.

 

בחודש שעבר נזכרנו בסיפור הזה כשעמדנו - שוב קבוצה של כתבים ישראלים - על פס הייצור של היהלום החדש שבכתר: ה־F-35 מבית לוקהיד־מרטין, המתחרה של בואינג. הכל שם מלוקק, נקי בטירוף, מסודר כמו שהייקים היו מתים להיות. לכל מטוס יש קופסת כלי עבודה משלו, בצבע אחר, כך שאם המברג האדום הולך לאיבוד, לא צריך לעצור את העבודה בכל המפעל. עוצרים רק במטוס האדום ומחפשים עד שמוצאים.

 

אנחנו נזכרנו במקדונל־דגלאס פחות בגלל המטוסים, ויותר כי רצינו סיגריה. אבל כאן לא מעשנים (ושיהיה ברור, "כאן" זה לא סיאטל או קליפורניה שונאות העשן. כאן זה טקסס, ארץ שטבק ובקר הם לחם חוקה). רק אחרי שלחצנו - ולחצנו - שלחו את אחד העובדים להביא את האוטו שלו והוא הסיע אותנו כמה קילומטרים אל מחוץ לשטח המפעל, למקום שבו הניחו סופסוף למרלבורו שלנו לנשום. כשהסתכלנו מסביב לראות איפה אנחנו עומדים, גילינו שלט קטן: "הנהלת ועד העובדים". ככה זה, רבותי. סוסי קרב ותיקים כמו ה־F-15 אפשר להחליף במטוסים חדישים ומשוכללים, אבל דבר אחד לעולם יישאר על כנו: ועד העובדים.

 

ועכשיו, כשסיכמנו את מה שיש לסכם על סיגריות, תאגידים ותנאים סוציאליים, בואו נדבר על מטוסים.

 

50 מיליון דולר המזגן

אם הכל יתנהל על פי התוכנית, ה־F-35 יהיה מטוס הקרב המאויש האחרון בעולם. זאת הצהרת כוונות בומבסטית שעוד נידרש אליה, אבל קודם רצוי להסביר את ההיגיון שמאחורי ההחלטה לפתח את הצעצוע החדש של לוקהיד־מרטין.

 


"אמרתי לך לצאת יותר מוקדם. היה ברור שיהיו פקקים" 

 

זה התחיל בסוף שנות ה־90, כשכמה חבר'ה מהפנטגון הגיעו למסקנה שמטוסי הקרב המודרניים הופכים ליקרים מדי בגלל החומרים המרוכבים, הטכנולוגיה המתקדמת והיכולות של שנות ה־2000. גרוע מזה, הם אמרו לעצמם, אנחנו צריכים לייצר מטוס לכל זרוע - חיל האוויר, חיל הים וצבא היבשה - עם תכונות שונות, מה שעולה הון עתק. אז למה שלא נפתח מטוס אחד לשלוש הזרועות ונציע אותו גם למדינות נוספות? הרי ככה נייצר כל כך הרבה מטוסים שהעסק כולו יהיה כדאי כלכלית.

 

עם הרעיון הגאוני הזה הלך הפנטגון לשתי יצרניות מטוסי הקרב המובילות (לשעבר, כי מאז השתלטה לוקהיד־מרטין על השוק והשאירה לבואינג את מטוסי הנוסעים). במפרט התכונות הנדרשות היו שתיים שבלטו מעל כל היתר: יכולת חמקנות גבוהה ומחיר נמוך. בימים ההם פנטז הממשל האמריקאי על מטוס שיעלה בסביבות ה־30 מיליון דולר לחתיכה, משהו כמו שישית ממחירו של F-22 (ר' מסגרת). בתגובה אמרו שתי החברות המתחרות שזה ריאלי - וידעו טוב מאוד שזה לא. כל כך לא, שהיום מדברים על מחיר ממוצע של 50 מיליון דולר למטוס.

 

הפיתוח נמשך כמה שנים, ובסופו הציגו בואינג ולוקהיד־מרטין - כל אחת בנפרד - גירסה של המטוס. ליתר דיוק שלוש גירסאות: אחת רגילה בשביל חיל האוויר, השנייה לנחיתה אנכית (לטובת צבא היבשה), והשלישית להמראה ונחיתה קצרה (לשירות נושאות המטוסים של חיל הים). תהליך הבחירה היה אכזרי, כי היה ברור שהמנצח ייקח הכל. בהיקף כזה של עסקה מובטחת לו עבודה לעשרות שנים, ואם מביאים בחשבון את העובדה שזה יהיה המטוס היחיד בשוק, למתחרה לא תישאר עבודה חוץ מתת־פרויקטים של מערכות שיושלכו לעברו כפיצוי.

 

באוקטובר 2001, כשיצאה ההודעה על הזוכה, נפתחו בקבוקי שמפניה במטה לוקהיד־מרטין בוושינגטון ובמפעל המרכזי שלה לייצור מטוסי קרב בפורט־וורת', טקסס. אבל לא, סיגריות לא נתנו לעשן שם גם באותו יום.

 

3,500 מטוסים, זה המספר שבו נוקבים כרגע בלוקהיד־מרטין כיעד לייצור. בפועל זה יהיה כנראה קרוב יותר לארבעת אלפים, ואם מביאים בחשבון שבעתיד יצטרפו לפרויקט הזה עוד די הרבה מדינות, המספרים עוד יתנפחו. כהכנה למפץ התעשייתי הזה הסיטה החברה להאנגר צדדי את קו הייצור של ה־F-16 - הסובארו של מטוסי הקרב, שיותר מ־4,000 ממנו יוצרו ב־30 וכמה השנים האחרונות - כדי לפנות את הליין המרכזי לטובת הילד החדש והמוצלח. אגב, שלא תטעו: ההאנגר המרכזי הזה לא ממש דומה לדבר הזה שיש בנמל תל אביב. תחשבו יותר בכיוון של פארק הירקון סגור. אלפי מ"רים עם אופק בלתי נגמר, מערכת מיזוג אוויר שעלתה יותר מ־50 מיליון דולר, ניקיון של חדר ניתוח וקופסאות כלים בצבעים.

 

עמדנו שם והקשבנו להסברים המלומדים על קו הייצור - המהנדסים נורא מתגאים בו ואומרים שאין כמוהו בעולם - אבל היינו כל כך עסוקים בלרצות סיגריה שלא קלטנו הרבה. כן קלטנו את העובדה הבאה: מומחים מטויוטה היפנית, שמייצרת הכי הרבה מכוניות בעולם, הגיעו במיוחד לטקסס, כדי ללמד את לוקהיד־מרטין שיעור ביעילות ואוטומציה. המטרה המוצהרת היא להגיע בסופו של דבר לקצב ייצור של מטוס אחד ביום, היקף שבעולם המורכב של מטוסי קרב נחשב לבלתי הגיוני ובטח לבלתי אפשרי. ובכל זאת, אם לא יהיו תקלות, זה יקרה מתישהו בראשית העשור הבא. ה"דליברי" הראשון של מטוס לחיל האוויר האמריקאני מתוכנן ל־2011, משם המפעל ייכנס לשוונג. עד סוף העשור הבא, פחות או יותר, הוא יספיק לייצר אלפי חתיכות.

 

את המטוסים הראשונים יקבלו האמריקאים, שהם השותפים והמשקיעים המרכזיים בפרויקט; הבאים בתור יהיו הבריטים, שותפי המשנה. אחריהם יגיעו שש המדינות הנוספות שחברו לתוכנית ה־JSF (ראשי תיבות של Joint Strike Fighter, שמו המקורי של פרויקט ה־F-35): דנמרק, נורווגיה, הולנד, איטליה, טורקיה ואוסטרליה. כל אחת מהן כבר שמה כמה מאות מיליוני דולרים כדי להיות חלק מהפרויקט שייתן לה לא רק חברות במועדון הכי נחשב בעיר, אלא גם עליונות מוחלטת בגזרתן. במקרה של הטורקים אפשר להבין את זה - בכל זאת, הם שונאים את היוונים וגובלים גם באיראן ובסוריה - ולגבי הסקנדינביות שבחבורה, אלוהים יודע למה זה חשוב להן. אבל ברשותכם, בואו נבדוק משהו קצת יותר קרוב לבית: האם זה חשוב לנו.

 

ביום בהיר אפשר לחמוק מדמשק

בז'רגון האמריקאי, ה־F-35 (וכמוהו גם ה־F-22) הוא "מטוס מהדור החמישי". במקום להפליג כאן בכל ההיסטוריה של התעופה, נציין רק שאת הדור הרביעי מייצגים המטוסים המוכרים לנו היום; F-15 ו־16 שיש גם לנו, או 14 ו־18 שעדיין טסים בשירות הוד נשיאותו בוש. וההבדל הדרמטי בין הדור הרביעי לחמישי הוא בחמקנות.

 

הדרישה המקורית של הפנטגון - שפרויקט ה־F-35 עומד בה יותר מבכבוד - הוא שכל שלוש הוורסיות של המטוס יהיו חמקניות לגמרי, כלומר בלתי נראות למכ"ם אויב. במלחמה כמו זאת שניהלנו לפני שנה בלבנון זה לא משמעותי, כי חיל האוויר נהנה מעליונות מוחלטת ולא היה עליו אף איום ממשי של נשק נ"מ (ובטח שלא ממטוסי אויב). אלא שזאת היתה מלחמת לוקסוס. במתאר של מלחמה עם סוריה, הבון־טון של הקיץ האחרון, חשיבותה של חמקנות יכולה להיות דרמטית.

 

חמקנות פירושה שהמטוסים שלנו ייכנסו וייצאו מסוריה בלי שהם בכלל ידעו שהיינו שם - או ליתר דיוק, עד שהם ירגישו את הפצצות נופלת עליהם. זה בדיוק מה שקרה לעיראקים במלחמת המפרץ השנייה ב־2003, שהתחילה במתקפה של מטוסים חמקנים על שלל יעדים ברחבי המדינה; ה־117-F האמריקאיים נכנסו בלי שמישהו בעיראק ראה אותם (כי האמריקאים טסו גבוה, ובלילה). כשהעיראקים הרגישו, זה כבר היה מאוחר מדי אפילו בשביל לקלל.

 

לישראל, בכל מתאר אפשרי, מטוס חמקן ישדרג ללא היכר את היכולות ואת האפשרויות. תארו לעצמכם את חיל האוויר פועל בסוריה בלי להידרש קודם לטיפול ממושך בסוללות טילי הקרקע־אוויר, ויותר מזה: דמיינו תקיפה אפשרית על מתקני הגרעין של איראן, עם דרך ארוכה שבה הטייסים שלנו יתחפשו לדני־דין ומשימה שהופכת פתאום להרבה יותר פשוטה לביצוע. למי שיצטרך לקבל את ההחלטה יהיה הרבה יותר קל אם הוא יידע שצריך לשלוח הרבה פחות מטוסים, ושלטייסים יש סיכוי הרבה יותר גדול לחזור בשלום.

 

בשפה האהובה על אנשי המקצוע, מטוס כמו ה־F-35 יכול לעשות הרבה למען "שמירת העליונות האווירית" של ישראל. בדיוק בגלל זה ברור לחיל האוויר שאנחנו צריכים להיות חזק בתוך הפרויקט הזה, וכמה שיותר מהר. אבל ישראל, כמו ישראל, חושבת שכולם מטומטמים ואפשר ליהנות מכל העולמות - בחינם.

 

כש־JSF יצא לדרך הציעו לנו להיות בפנים, לצד השמינייה הפותחת. אנחנו התלבטנו, לא רצינו להשקיע את הכסף, והעדפנו להביט מהצד ולראות מה יקרה עם זה. באופן רשמי היינו על תקן "שותף ביטחוני מדרג ד'" (בהשוואה לדרג א' של האמריקאים והבריטים, ולדרג ב' ו־ג' של שש המדינות האחרות), שפירושו השקעה של כמה עשרות מיליוני דולרים בלבד, אבל גם מקום נמוך בשרשרת המזון של תהליך האספקה. בחיל האוויר רצו יותר, אבל "צורכי השעה" קבעו שנהיה שם, לצד סינגפור. לקביעה הזאת היו לא מעט משמעויות, שהאספקה המאוחרת היתה רק אחת מהן. למשל אפס מעורבות של התעשיות הביטחוניות הישראליות בפרויקט - למעט החריגה, אלביט, שעליה אתם יכולים לקרוא במסגרת - ובעיקר חשיפה לכל גחמה של הממשל האמריקאי.

 

דוגמה לבעייתיות של הסעיף האחרון קיבלנו לפני שנתיים, כשהממשל רתח עלינו שלא בצדק על עסקה שלא בוצעה עם סין, והקפיא את מעורבותנו בפרויקט. מאז כבר הופשרנו, אבל הקרח על החופה עוד לא נמס לגמרי. וכדי להבטיח שחיל האוויר יקבל את מה שהוא רוצה - מטוסי F-35 ראשונים בארץ בסוף 2013 או בתחילת 2014 - אין לנו ברירה אלא להתחיל לשלם באמת. הבעיה היא שמקבלי ההחלטות שמעל אליעזר שקדי זוכרים את מאורעות הקיץ הקודם, וכלקח ממנו רוצים לשדרג קודם כל את צבא היבשה. ומכיוון שאין מספיק כסף בשביל גם וגם במקביל, צריך לקבוע סדר עדיפויות. נכון לעכשיו, הכיוון הוא להצטייד קודם כל בנגמ"שים חדישים לחי"ר, ואת ההצטיידות ב־ F-35 לדחות בשנה־שנתיים.

 

בחיל האוויר מאוד לא אוהבים את זה. קשה לשמור על העליונות האווירית המפורסמת עם צי מזדקן של F-15 ו־16, שבאמצע העשור הבא יחגגו פחות או יותר 40. הרי איתן בן־אליהו, שתכף נדבר איתו, הביא לכאן את ה־ F-15 הראשונים ב־1976 (בשבת, והפיל ממשלה), ואת ה־ F-16 הראשונים ב־1980.

 

גם בלוקהיד־מרטין מאוד לא אוהבים את המדיניות הנוכחית בצה"ל. שלא כמו ישראלים, אמריקאים נזהרים שלא לאיים במפורש, אבל אי אפשר לטעות באנדר־סטייטמנט: אם תדחו את התשלום, הם אומרים, לא נוכל להבטיח לכם מקום טוב בתור האספקה וגם לא עליונות אווירית. במילים פשוטות, עד שתזיזו את התחת עשויות מדינות אחרות להיכנס לפרויקט. למשל סעודיה, שריח הנפט שלה (וגם עתיד המשטר שלה) חביב מאוד על מקבלי ההחלטות בוושינגטון.

 


"זה לא ילך ככה. תגידו לקיפניס שישב באמצע" 

 

בישראל מכירים את האיומים ולא ממש מתרגשים, בעיקר משום שלמעורבות ישראלית בפרויקט יש משמעות מיוחדת: חיל האוויר שלנו נחשב לטוב בעולם, ואם הוא קונה את ה־F-35, כנראה שבאמת מדובר במטוס הטוב בעולם. זאת תעודות כשרות שלוקהיד־מרטין מאוד מעוניינת בה כדי להציג אותה ללקוחות עתידיים; בביזנס של מטוסי הקרב, זה מקדם המכירות הכי טוב שאפשר למצוא.

 

אנך עכשיו

סביר להניח שבסוף תימצא פשרה ישראלית־אמריקאית. או שיצומצם מספר המטוסים שיקבל צה"ל, או שהתשלומים ייפרסו, או שהממשל יסייע. על כל פנים, בחיל האוויר מדברים (בשקט, בינתיים) על כ־100 מטוסים - זה אומר ארבע טייסות - שיגיעו מ־2013/4 ועד ראשית העשור השלישי של המאה. והנה חידוש: כבר לא מדובר רק במטוסי קרב "רגילים", אלא גם בדגמים שממריאים אנכית (STOVL). הנחת העבודה היא שבמלחמה אמיתית יותקפו בסיסי חיל האוויר ראשונים, ומטוסים כאלה יוכלו להמריא ולנחות בכל מקום.

 

שווה להתעכב רגע על המראה ונחיתה אנכית, כי ה־F-35 מציג חידוש גדול בתחום הזה: מטוסים שניחנו ביכולות האלה (למשל ההארייר) היו בעבר כבדים מאוד ותת־קוליים, כי היה צריך להזיז את המנוע קדימה, למרכז המטוס, כדי לשמור על האיזון הנדרש. ב־F-35 האנכי המנוע ממוקם מאחור, בדיוק כמו בגירסאות האחרות שלו. ציר מחבר את המנוע למרכז הכובד שמאחורי תא הטייס, שם יש מדחס שמפנה את הכוח כלפי מטה. הטייס מפעיל את המדחס באמצעות קלאץ' בהמראה ובנחיתה, אבל חוץ מזה, המטוס טס לגמרי כרגיל. הביצועים שלו זהים לאלה של אחיו בחילות האוויר והים; ההבדל היחיד הוא החלל שממלא המדחס, ושמנוצל במטוסים האחרים לטובת חימוש, אוויוניקה או דלק.

 

עוד דבר שמשותף לכל הגירסאות הוא ההתלהבות שהן מייצרות בקרב הטייסים, של כל המדינות המעורבות וגם שלנו. אף טייס קרב לא יודה בזה בגלוי, אבל כל אחד מהם היה מת להתחלף עם ברנש בשם ג'ון ביסלי (איך, איך לא שאלנו אותו באיזה טעם), טייס הניסוי הראשי של לוקהיד־מרטין שכבר הטיס את הפלא כמה פעמים, וששמו אפילו כתוב מתחת לחופה ב־F-35 הראשון שהמריא אי פעם. המטוס הזה עומד לו מבודד, בשטח שסטריליות היא מילה מלוכלכת מדי בשבילו, ואפשר לראות אותו - אבל ממש־ממש לא לגעת בו.

 

בחיל האוויר הישראלי כבר מתים לגעת ב־F-35, אבל בינתיים נוגעים בעיקר בניירות. במשרדי הפרויקט שבקריסטל סיטי, וושינגטון, יושבים שניים - אלוף משנה מלהק ציוד של חיל האוויר, ואיש משרד הביטחון - שעוקבים אחרי ההתפתחויות, מתכננים תוכניות ובודקים אפשרויות. כמו שזה נראה כרגע, הם יממשו את הבדיחה העתיקה ויחזרו מהשליחות כשהילד יגמור את הקולג', והילד רק בן חמש. אבל למה להיות פסימיים. עם קצת מזל וקצת יכולת, יכול להיות שבתוך כמה שנים נהיה על הסוס. והמומחים מספרים לנו שזה הסוס הכי אציל שיש.

 

איתן בן־אליהו הוא בהחלט מומחה: ארבע הפלות רשומות יש לו (ועוד שתיים שלא נרשמו), כולל ההפלה הראשונה עם F-15 ישראלי, שנפרד לשלום ממיג 21 סורי ב־1976.

כבר אמרנו שבן־אליהו הביא לכאן את ה־ F-15 וה־16, והוא גם האיש שחתום כמפקד חיל האוויר על העסקה היקרה בתולדות המדינה: 4.5 מיליארד דולר תמורת 102 מטוסי F-16i, שהאחרונים מביניהם יגיעו לארץ בשנה הבאה.

 

בן־אליהו מזכיר לנו שבשנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת יוצרו בעולם בערך עשרה מטוסי קרב חדשים מדי עשור. זה היה יקר, בזבזני, ובמחירים של היום - פשוט לא מתקבל על הדעת. בטח לא עם כל כך הרבה לקוחות, זרועות ומדינות. לכן הקונספציה של ה־F-35 היא (ואני מצטט) "גאונית", ואנחנו צריכים להיות שם ומהר.

 

אני מנצל את המומחיות של בן־אליהו כדי לקבל תשובה לשאלה הכי מסקרנת שמעלה פרויקט ה־F-35: האם באמת מדובר במטוס הקרב האחרון שישתמש בשירותיו של טייס. הוא אומר שאם כל מה שמתכננים למטוס הזה אכן יקרה, אז כנראה שכן. אבל, טוען בן־אליהו, לא כדאי למהר. יהיו לו עוד הרבה גירסאות ושדרוגים, ובכלל, הוא לא רואה מצב שבו את כל המשימות מבצעים מטוסים לא מאוישים. למה? כי טייס הוא ורסטילי, וכשהוא באוויר אפשר לשנות לו משימה ברגע (ואם כל שדות התעופה סגורים, אפשר לשלוח אותו לנחות בטורקיה). מטוס לא מאויש צריך לתכנת מראש, ובדיוק כמו שמחשבים לא מחליפים בני אדם במקומות שדורשים אלתורים מיידיים, מל"טים לא יחליפו טייסים.

 

בן־אליהו בהחלט מאמין שבחלק מהמשימות העתידיות, אפילו בחלקן הגדול, יהיה אפשר להסתדר עם מל"ט. אבל איכשהו קשה לו לראות מישהו בעולם שולח למשימה מטוס לא מאויש חמוש בנשק גרעיני. בקיצור, אומר מפקד חיל האוויר לשעבר, כמו שאנחנו לא סומכים על מכונה שתכין לנו סטייק - ככה אנחנו לא סומכים על מל"ט שיעשה מהאויב שלנו קבב.

 

עד שייצא עשן

לא בטוח שבן־אליהו צודק בעניין הזה. בלוקהיד־מרטין בהחלט מתייחסים ל־F-35 כאל המטוס המאויש האחרון, בוודאי כזה שייוצר בכמויות מאסיביות. על דבר אחד, בכל מקרה, אין ויכוח: מי שיטיס אותו ייהנה מכל רגע. המהירות והתמרון יהיו פחות או יותר כמו שהם היום, הטכנולוגיה המתקדמת כבר קיימת (למרות שהיא תהיה עוד יותר מתקדמת), אבל החמקנות תהיה להיט.

 

במגעים הראשונים בין ישראל ליצרנית, שאלו אצלנו אם יהיה אפשר להתקין ב־F-35 את המעפ"ש (מערכת עוקבת פני שטח) שכבר קיימת במטוסי הקרב שלנו ומאפשרת לטייסים לטוס נמוך מאוד. המחשב קורא את תוואי השטח, מטיס בעצמו את המטוס בלי מעורבות של הטייס, ועושה את זה נמוך מספיק כדי לא להתגלות על ידי מכ"מי אויב. האמריקאים - כך לפחות מספרים בברים של טקסס - חייכו במבוכה כששמעו את זה. למה לכם לטוס נמוך, הם שאלו בעדינות. תטוסו גבוה, זה מטוס חמקן. ממילא אף אחד לא יגלה אתכם.

 

הרבה מים יזרמו בפוטומק עד שנחמוק במקום להנמיך טוס, אבל אין ספק שהעתיד כבר כאן - והוא כל כך מרשים, שאוהבי מטוסים, כמו חבורת הכתבים שהגיעה מנתב"ג לטקסס, לא יכולים שלא ליהנות מהרגע. ביקשנו שיארזו לנו כמה לקחת הביתה וקיבלנו רק דגם עם מדבקות של חיל האוויר, אבל אנחנו ממשיכים להיות אופטימיים. ומניאק מי שלא יישב בעוד כמה שנים בקוקפיט עם סיגריה ביד.


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"עזוב מאמי, בוא נלך על היונדאי אקסנט החדשה"
מומלצים