שתף קטע נבחר

חתונות בבית / בוהומיל הראבאל

"הדבר הכי יפה בשכרות הוא לא העליזות, לא הדרך במעלה, לא הידיים המתרוממות, ולא הרעיונות שעולים. הדבר הכי יקר בשכרות הוא יום המחרת, ההנגאובר,נקיפות המצפון, הדכדוך... המחשבות אחרי ההנגאובר הן מחשבות אמת שאדם מתקדם דרכן..."(69)

 

אינני חושב שאפשר למצות את ספריו של בוהומיל הראבאל. כל הניסיון שעומד לבוא בשורות הבאות הוא נואל מיסודו, אבל (ותמיד הרי יש אבל) הציטוט שלעיל בהחלט עוזר להתחיל ולהכיר, ולו במעט, את יצירתו של הראבאל.

 

כך, בשורות אלו, שורות יותר ממשפטים, שורות שנמשכות בתוך ומעבר למה שציטטתי, הקורא נספג אל עולמו של הראבאל, עולם בו השתיין אינו בוהמיין נהנתן, ואינו שיכור פטליסט, שם ההנאה ושימחת החיים דרות בכפיפה אחת עם התוגה ועם המבט המפוכח.

 

מה שלמעלה ומה שלמטה, נשגבות ועליבות, מתערבבים זה בזה, קשורים אחד בשני - אם זה בתחושות כאושר ודכדוך, ואם זה בקיומו של דוקטור כפועל פשוט - וכל זה לא בכדי להגיד שהכול אותו דבר, כי זה לא, אלא בכדי ליצור מין תמהיל שנושא אותך על כפיו לכל כוון אפשרי.

 

העולם בספריו של בוהומיל נדמה כעולם הבנוי מניגודים, עולם של סתירות, אך למעשה זהו עולם ללא סתירות, וללא גבולות קבועים וברורים. כמו נזילוּת הגבולות הגיאוגרפים בצ'כיה, כמו השלטון המתחלף, העובר מיד ליד, עד שלא ברור במי צריך להאמין ובאיזה מחנה לתמוך, כך יצירתו של הראבאל, כך הדמויות, על מצבם רגשותיהם ומעמדם החברתי, וכך גם מילותיו של הרומאן שזורמות לכל עבר,באסוציאציות, במרדף אחר הרעיון הבא, לעיתים קרובות ללא מוקד, ללא קו עלילתי ברור.

 

וזה לא שאין עלילה ב"חתונות בבית", אבל היא יותר ביוגרפית, חיצונית לרומאן מאשר מוליכה אותו בנוקשות עקב בצד אגודל. אנחנו יודעים שבוהומיל כותב את הרומאן דרך עיני אשתו. אנחנו יודעים שהם עתידים להכיר ולהתחתן (היא הרי צריכה להפוך לאשתו), כך שאנו אכן צועדים לקראת נקודה מסוימת. הרומאן מצידו לוקח את המגבלה הנוקשה הזו ופותח אותה לחיים שלמים, נעים. יותר מעלילה, הרומאן מורכב מרצף של רגעים מחוברים. רצף שהקישורים בו לא תמיד ברורים ואינם תמיד נובעים זה מזה בסדר הגיוני, אבל בעצם מדוע הם צריכים להיות כאלה?

 

ולעיתים הרגעים בודדים ומבודדים מהסובב אותם. נקודות של תחושות כמו עצב שדמות חשה לפתע, או תחושת רתיעה שמציפה את הלב, נקודות שהטקסט כמו נבקע לפתע, והרגעים הללו כל אחד מהם הוא כמו עוגן בים המילים, והקורא נאחז בו וחוזר אליו. העוגנים הללו מקרבים את הקורא לטקסט, ומחברים בינם, כמו שרגעים שונים של חסד, צער, אהבה מחברים בין האנשים הבודדים ברומאן ומפיגים רצף של בדידות.

 

הספר "חתונות בבית" בעצם פותח טרילוגיה שאת כולה בוהומיל הראבאל כותב דרך עיניה של פיפסי. בניגוד למה שעשה בספרים אחרים ובהם העמיד במרכז דמויות אחרות ונותר כמחבר מאחורי הקלעים, כתצרף שבנינו בעיני רוחנו, כעת דרך מבטה של מי שתהיה אשתו הוא מופיע לעינינו. דמותו מצטיירת במה שנדמה ככנות מלאה, על הרגליו, מראהו, וכל חסרונותיו באשר הם. כמו צלם שלוכד בעדשה את דמותו שלו משתקפת בראי. פיפסי משמשת כראי בשביל בוהומיל, ובתפקידה זה עוזרת לו ולנו גם יחד להביט עליו. יהיה רצוי לדייק ולומר שיותר מכך –היא ראי מגויס שבעזרתו רואים כיצד הוא רואה ומציג את עצמו. יתכן שזה הקושי של המבט העצמי, אבל נדמה שגם מולנו, כמו מולה, הוא "...השתדל לעשות את הרושם הגרוע ביותר " (ע"מ 67)

 

אך הכתיבה דרך עיני אשתו דורשת מחיר. בספר "חתונות בבית" כמו גם בכתביו אחרים שוררת תחושת כבדות בטקסט. בין אם זה כובד החיים הרובצים על האדם, או המציאות החברתית. בדרך כלל התחושה קיימת במקביל לקבלה וניצול החיים, לחוסר האפשרות "לעשות שום דבר חוץ מלחייך", אבל הפעם הכבדות כבדה יותר. אולי בכוונה, אולי מקושי המשימה, אבל כובד המשקל שניסה לסוך במחשבות פיפסי, תחושת המחנק, עוברים מן החוויה הפנימית, אל חווית הקריאה. לא כמו בספרים אחרים , המאמץ לחיות הופך למאמץ לקרוא, ובמעבר בין הקטעים שבהם הדוקטור מדבר לבין קטעי מחשבותיה של פיפסי נוצר אנטגוניזם והיכולת להזדהות עימה נפגעת, יכולת שהיא משמעותית בטקסט מלא רגש כמו זה.

 

בהוצאת הספר עצמה ישנן לטעמי מעידות טכניות קלות. אחת מהן היא העטיפה הנאיבית שמעלה בדמיון את עטיפות ספרי מרגנית. מעידה שנייה היא ההחלטה להוריד את הכותרת משנה "רומאן לנערות". החלטה שמעוררת את שאלת מידת החופש שיש למוציאים לאור, ובנוסף- אם הכותרת הזו מטעה לגבי התוכן ה "מפוקח מאוד, לעיתים חסר רחמים" (אחרית דבר) - הרי שהציור הנאיבי על העטיפה נדמה כאפשרות גרועה יותר.

 

ולמרות זאת יש להודות להוצאת גוונים ולרות בונדי על העבודה הטובה והחשובה ועל ההתמדה שלהם להמשיך ולהוציא במשך שנים את תרגומי ספריו של הראבאל. אומנם ניתן לבקר את התרגום עצמו, ואולי הוא בין האחראים למאמץ הקריאה אבל בזכותם יצירותיו המלאות והיפות של סופר צ'כי זה מוכרות בישראל וכבר זוכות לקבלת פנים חמה.

 

הדוקטור ברומאן מספר שלא פעם אימו ספק שאלה ספק קראה בייאוש- "מה יצא ממך?" . יתכן וזו תשובת הילד הסורר שעונה לאחר שנים – הנה, אתם רואים, בסוף יצא ממני משהו. אולי הרומאן וכתיבתו כולה של הראבאל הם גם קריאה כנגד עצם השאלה הזו – הצורך ש"יצא" ממך משהו, לא מספיק האדם שאתה.

 

  תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עטיפת הספר
מומלצים