שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס

    סעודה באמאוס

    לרגל סוכות סופרים בוחנים מחדש את מנהג העלייה לרגל, והפעם: האם אפשר לעלות לרגל ליצירת אמנות? הסופרת איריס לעאל גילתה ציור אחד של קארווג'יו ששווה את המאמץ

    זה היה יום ראשון מזעיף פנים בתחילת אפריל, ארבעה חודשים אחרי שהגעתי ללונדון; היונים בכיכר טרפלגר הפרוצה לרוחות ניגפו תחת זרנוקי האוויר ומחוץ לגלריה הלאומית השתרכו תורים של תיירים מאובנים מקור, אך נחושים לנצל את הכניסה ללא תשלום שהוצעה להם.

     

    שמען של יצירות האמנות שהיו תלויות בפנים על הקירות והחשיפה הנשנית לרפרודוקציות גרועות שלהן הפך את המפגש פנים אל פנים איתן לאכזבה כמעט ודאית. ועם זאת הרי לא יכולתי שלא לראות אותן בצבעיהן האמיתיים ובכך להסכים שהחיים שאני חיה כאן, באחת מבירותיה החשובות של העולם המערבי לא יהיו ספוגים בתרבותו ולא יכללו ביקור בהיכלותיו המקודשים.

     

    וכך תפסתי את מקומי בסוף התור רוקעת ברגלי כדי להפיג את הקור ולחדש בהן את זרימת הדם. מה היתה תכלית הביקור הזה שיהפוך למסע עונתי; עליה לרגל שלוש פעמים בשנה בכל אחת משבע השנים שבהן אתגורר בצפון לונדון? מה תואיל לי הדהירה בין האולמות עם עדר המבקרים, העמידה כתף אל כתף עם תייר סמוק פנים מגרמניה, מול "הבתולה וילד עם סיינט אן וג'ון הבפטיסט" של לאונארדו דה וינצ'י? איזו טובה תצמח לי אם אעמיד פנים שכל אלו חשובים לי ושאני כלל לא קצרת רוח או משתוקקת להתייצב מחוץ לגלריה, אחרי שמלאתי כלפיה את חובי, באוויר הערב הקר ולהניח מאחורי את זורברן ואת ולאסקז, את רמברנט ואן דייק, את טיציאן ובוטצ'לי; לתת למאות לקרוס זו על זו, לקצבם המנומנם של הרנסנס והבארוק וראשית הרוקוקו להתפוגג כאבק בעוד אני שמה פעמי לבית הקפה שמעבר לפינה לספל חם של קקאו, פני לבאות?

     

    בפנים היה כצפוי מחניק. ההסקה הרועמת תבעה את קיומה המידי של שגרת קילוף השכבות; תליתי צעיף וסוודר ומעיל על הזרוע והסתערתי בעצבנות על האולמות הרבים, נעצרת נוכח העבודות המוכרות עד זרה שזו היתה לי הפעם הראשונה שראיתי אותן ומתמודדת איתן כמיטב יכולתי, נחושה להפיק מהן איזה שהוא רווח אם לא התעלות של ממש. רציתי לבעור באש הגדולה של האמנות בכל ליבי: באותם ימים התחלתי לכתוב את הספר הראשון שלי והייתי חדורה אמביציה רוחנית, אבל החימום בגלריה היה מופרז כאמור, ראשי כאב, הייתי צמאה ודרכי אבדה במבוך החדרים והפרוזדורים המסועף.

     

    אולם, כפי שקורא פעמים רבות כל כך, בדיוק ברגע ההוא, כשוויתרתי לגמרי על הדבר- יהיה אשר יהיה - שלמענו באתי, כשיצירות האמנות הגדולות של העולם היו בעיני קליפה ריקה של משמעות לעומת אוויר קר ובקבוק של מים מינרלים צדה עיני את ציורו קארווג'יו, צף ועולה מתוך האוויר ההביל והמתגלם על הבד בצבעיו העמוקים, נוטע אותי במקומי: בפעם הראשונה ראיתי את "סעודה באמאוס".


    "סעודה באמאוס" של קארווג'יו. שבריר הזמן שבין חוסר ידיעה לידיעה

     

    תדהמתי המוחלטת ניבטה אלי חזרה מן הציור עצמו כמו מראה המשיבה אליך את דיוקנך: כל מרכיביו הגאוניים (סלסילת הפירות המאוזנת על קצה השולחן כשמחציתה תלויה באוויר; רגליו הזקורות באוויר של פסיון מרוט הנוצות; הצל הדומם שעל הקיר) היו ערוכים כדי לבטא את מה שמתרחש אחרי שנטרפים הקלפים: שבריר הזמן שבין חוסר ידיעה לידיעה, בין אי-היות להיות, בו הכול עוצר ומשתהה בחלל, עדיין לא מוכרע אך דרוך לקראת התנועה, לקראת התגשמותו.

     

    על פי המסופר בבשורה על פי מרקוס פוגשים שני תלמידיו של ישו את מורם ביום שיבתו מן המתים באמאוס הקדומה השוכנת כשלושים סטדיה מירושלים, ואינם מזהים אותו. קארווג'יו, מיושב בדעתו ובוטח בעצמו מצייר את הרגע המרעיש שבו ישו גלוח הלחיים בוצע את הלחם ועיניהם של שני תלמידיו נפקחות להכירו: בשולחן שסביבו הם ישובים מטפל הצייר כאילו היה " טבע דומם", ציור נבדל לכשעצמו. בניגוד להרואיות הדוממת של קנקן המים, הלחם, המפה הלבנה הוא מציב את תלמידיו של ישו, מתפקעים מאינטנסיביות ברגע הזיהוי וההכרה: פיטר פורש את זרועותיו לצדדים (בפרספקטיבה הזו דומה שאצבעותיו נוגעות בפניו של המתבונן בתמונה), באופן המזכיר את הצליבה ומדגים את שיעורה העצום של תדהמתו. התלמיד השני, קליאופס נתפס כששתי ידיו האוחזות בידיות הכסא ומסייעות לו להזדקף על רגליו כאילו הוא מחשב להימלט משם. ואילו ישו נינוח, כמעט ניטראלי ביחס לדרמה המתרחשת סביבו וכך גם בעל הפונדק שמתייצב מעליו לשרתו ולא יודע מי הוא מי: כל אחד מהם מגיב על החשיפה הכפויה לאמת על פי דרכו: קבלה, הכחשה, אימה, טלטלה.

     

    שעה ארוכה אחרי המפגש, שהיה לאחד הגורליים בחיי, עם ציור הסעודה התייצבתי על מדרגות הגלריה הלאומית, נהנית מהאוויר הקר ומבקבוק המים המינרלים שהבטחתי לעצמי.

    גם לקקאו חם בבית הקפה האיטלקי הגעתי אחרי טיול קצר, יושבת מול החלון, צופה ברחוב המואר בתאורה חשמלית ובגשם המטפטף. הכול התנהל כרגיל – הספקתי ליצור לי שיגרה עולת ימים בלונדון - ועם זאת באופן שונה לגמרי וחדש: התנועה הצנטרפוגלית שיצר קארווג'יו סביב מרכז דומם אליה חזרתי שוב ושוב בשנים הבאות, נענית לכוחה השואב, היתה הראייה הראשונה שהשגתי לקיומו של משהו מכריע, משהו שהלך והתברר לי עם השנים כלידתה של הכרה חדשה ואיתה, לידתו של עולם.

     

    הציור של קארווג'יו היה המענה לשאלה הגדולה בדבר טיבו של מעשה האמנות: כל כולו התאזן על חודה של טלטלה הסודקת ופורעת את התודעה ומשחררת אותה מן הוודאויות הישנות כדי לפקוח את העיניים ולראות שוב בפעם הראשונה. ולכן הגלריה הלאומית ובתוכה "הסעודה באמאוס", כמעט בעל כורחי נעשו לי למקום עליה לרגל, וכמקובל הבאתי איתי בכל פעם קורבן: את עצלנותי הטבעית, את הנטיה להיכנע לגרוויטציה של ההרגלים הישנים , את טשטוש הראיה או במילים אחרות , את השגרה, וקבלתי על עצמי, לפחות לזמן קצר, לנסות ולחוות את מרכיבי חיי הישנים והמקובלים, מחדש.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: תמיר שר
    איריס לעאל. מפגש גורלי עם תמונה
    צילום: תמיר שר
    לאתר ההטבות
    מומלצים