שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ובכל זאת, אופטימיסט

    בדיוק כשהעולם המערבי החל להכיר בגדולתו, פרימו לוי בחר למות. אריאנה מלמד שוחחה עם מרים אניסימוב, מחברת הביוגרפיה "טרגדיה של אופטימיסט": "הייתי רוצה לדבר איתו על העולם כפי שהוא נראה היום. אני חושבת שהוא היה מתעב את מה שעיניו היו רואות"

    בבית שבו נולד פרימו לוי, בבית שבו חי רוב ימיו לפני ואחרי אושוויץ, בבית שבו התאבד – חגגו את חגי ישראל מתוך כבוד למסורת המשפחתית ובפרשנות אישית לגמרי. "סבתא אדלינה צמה ביום כיפור וכיוון שהמטבח היה פנוי, בישלה בו בנחת מחית עגבניות. לגבי דידה, לא לעבוד משמעו היה לא לסרוג ולא לתפור", כותבת מרים אניסימוב ב"פרימו לוי – טרגדיה של אופטימיסט". זוהי ביוגרפיה ארוכה, מפורטת מאוד, שרואה אור בעברי כעת בתרגומה של אביבה ברק. עשר שנים חלפו מאז נכתבה, עשרים שנה חלפו מאז קפץ פרימו לוי מגרם המדרגות של ביתו שבטורינו אל תוך הריק ומת מיד.

     

    אופטימיסט? הרי הוא עצמו השאיר לנו מלים נוקבות כדוקרן קרח ב"הזהו אדם" והזכיר לנו את מראת פניהם של המעונים ב"הטובעים" וחזר שוב ושוב על השאלה האיומה, האם אני חי על חשבון חייו של אחר?

     

    ובכל זאת, אופטימיסט. בגלל "הטבלה המחזורית" שהוא גם מופת של ארגון אירוני ומלא הומור של זכרון החיים לפני המלחמה. ובגלל פנינים כמו ראיון בין עיתונאי לעכביש, טור שכתב כמה ימים לפני מותו, כשהיה ברור שהוא הולך ושוקע אל תהום של דכאון, שהתרופות כבר לא מסייעות לו, שאולי – כמו שחשש – נועד לו גורל של נכה וחולה בסרטן. ואולי בגלל ששרד, והעיד, ויצר. והיה יוצר ענק. ובדיוק כשהעולם המערבי כולו החל להכיר בגדולתו, בדיוק כשתהילתו היתה כבר מובטחת בחייו, הוא בחר למות.

     

    מרים אניסימוב, סופרת ועיתונאית צרפתיה ששמה מעיד גם על יהדותה, לא הכירה את פרימו לוי בחייו. היא התוודעה לכתביו ומספרת שהיתה להם השפעה עצומה על כתיבתה שלה, במיוחד על הרומנים – עשרה מהם ראו אור בצרפת, כמה מהם נוגעים בשאלות יהודיות ובשואה. זה לא מקרי. הביוגרפיה הרשמית שלה מספרת שהיא ביתם של ניצולים מפולין, שנולדה במחנה עקורים בשוויץ, ואחר-כך, היא אומרת, כילדה "שמעתי על מי שלא שרד מן המשפחה ומי שנרצח בטרבלינקה ובחלמנו ובלודג' ובמקומות אחרים".

     

    - לו היית יכולה לפגוש את פרימו לוי היום, מהי השאלה הראשונה שהיית שואלת אותו?

     

    "הייתי רוצה לדבר איתו על העולם כפי שהוא נראה היום. אני חושבת שהוא היה מתעב את מה שעיניו היו רואות. את התגברות האנטישמיות במזרח אירופה, את ההצהרות של אחמדיניג'אד, את התעשייה הגדולה של הכחשת השואה שבכתביו ניסה להילחם נגדה – אני חושבת שהוא היה מרגיש שנכשל. אני מאמינה שהוא היה מודאג מאוד".

     

    - לא היית שואלת אותו מדוע התאבד?

     

    "לא, מפני שהוא עצמו כתב אחרי התאבדותו של ז'אן אמרי (אינטלקטואל ופילוסוף צרפתי שכמו פרימו לוי שרד באושוויץ וכתב, בין היתר, את "מעבר לאשמה ולכפרה") שהמוות הזה הוא עניינו הפרטי של אמרי. ואני נוטה להסכים עימו: אם לא הורגים אותנו, יש לנו בדיוק שתי אופציות – לחכות למוות בסבלנות או לעשות זאת בעצמנו.

     

    - את מאמינה ששאלת ההתאבדות היא עדיין השאלה הפילוסופית החשובה ביותר, כפי שטען אלבר קאמי?

     

    "כן, אבל אני גם מאמינה שההתאבדות של לוי היתה פרי של החלטה רגעית, שאולי היתה נמנעת אם במקרה היה עימו מישהו ברגעים שבהם החליט. פסיכיאטר שהיה מיודד עימו היה אמור לפגוש אותו באותו יום ואולי לדאוג לו לטיפול תרופתי נאות. בת דודה שלו היתה אמורה להגיע עם עגויות כשרות לפסח בשבילו. הוא דיבר איתה בטלפון פחות מיממה לפני שמת. בתוך המרה השחורה שהקיפה אותו, היו לו גם תוכניות לטווח הקרוב – לא ברור אם זו היתה החלטה מושכלת פרי מאבק פנימי של שנים ארוכות, ואני חושבת שכמו רומן גארי – שגם על חייו כתבתי ביוגרפיה – הרגעים שלפני ההתאבדות הם רגעים של דחף בלתי נשלט, פתאומיים לגמרי. ולכן גם טרגיים כל כך. לוי עצמו הרי כתב שיש הרבה הסברים למעשה אחד של התאבדות".

     

    - מכל מקום, לא היתה בו אמונה דתית באיסור להתאבד.

     

    "כמה ימים לפני מותו פרימו לוי שוחח עם פרדיננד אוקמון, סופר איטלקי, ששלח לו תעתיק של השיחה להגהות. בשיחה לוי אמר, כשנשאל על אלוהים, שאחרי אושוויץ אין אלוהים או אין מקום לדבר על קיומו. אחר כך החליט למחוק את הדברים הללו ובמקומם כתב: 'אני מחפש את התשובה אך איני מוצא אותה'".

     

    בדרך אל הסוף

    לכתוב ביוגרפיה של פרימו לוי פירושו להתחקות אחר חיים שהיו שלווים יחסית עד לעליית הפשיזם באיטליה: פירושו להבין שבעידן בו האלים מסתירים את פניהם מבני האדם, הפוליטיקה היא-היא הגורל. גורלו לא היה שונה מזה של מליונים אחרים במלחמת העולם השניה. שני ההבדלים היחידים בינו לבין שורדים אחרים מצויים בצורך המתמיד שלו להעיד – ובכישרון ענק. זה האחרון לא היה ברור מאליו אפילו לסופרים כמו נטליה גינצבורג, שבשל חוות הדעת שלה היה על לוי להמתין יותר מעשור לפרסום ספרו הראשון. אחר כך, עם ההצלחה, הבינו כמעט כולם עד כמה גדולה מתת-האלוה שניתנה לו.

     

    מרים אניסמוב חושבת שלוי היה בעיקר פילוסוף. "הוא היה הוגה שכתב באופן הכי צלול, הכי בהיר ויפה על הזוועות הגדולות ביותר בתולדות האנושות – אבל הוא לא כתב על הפרטים. את אלה אפשר למצוא במקומות אחרים, בעדויות של ניצולים שלא ניחנו בכישרון שלו. לוי לא רצה ליצור יומן אושוויץ או לספר את סיפורו האישי: הוא רצה לדבר על משמעות הנאציזם ועל נפש האדם, הוא רצה לעשות בשאלות הגדולות, לא באימה היום-יומית, לא בדברים שעליהם שמעתי מפי ניצולים כשעבדתי עם מפעל ההנצחה של סטיבן שפילברג וראיינתי ניצולי אושוויץ – חיפשו אנשים שיודעים לראיין ביידיש, ואלה הרי הולכים ומתמעטים – עד שלא יכולתי יותר לעמוד בזה".

     

    הדרך אל הביוגרפיה של לוי לא היתה סלולה לה. "הרצון הראשוני ברור – גם האהבה לסופר וגם תחושת האהדה וההבנה לגורלו, שהיה דומה לגורלם של חלק מבני משפחתי. אבל אחרי שהחלטתי, לא ידעתי אפילו איך להתחיל והיכן. מעולם לא כתבתי ביוגרפיה לפני כן, חתמתי על חוזה גרוע עם הוצאת ספרים שלא הספיק לממן את התחקיר, אני לא מכירה את איטליה לפני ולפנים – ובכל זאת, התעקשתי. למזלי רוב חייו עברו על פרימו לוי באזור מאוד מצומצם ולכן קל היה להתחקות אחרי חלק מן הדברים".

     

    - אבל בעניינים אחרים היה קשה מאוד. לוצ'יה, אשתו של לוי, סירבה לשתף פעולה.

     

    "כן, היא לא מוכנה לדבר עם ביוגרפים בכלל, רק למחקרים אקדמיים היא מוכנה לתת כתבי יד מן העיזבון. זה מצב של קנאות קיצונית: אפילו בניו של פרימו לוי לא מורשים עדיין, למיטב ידיעתי, להיכנס לחדר העבודה שלו או לנגוע בניירות שנותרו שם. היא אפילו איימה עלי שאם יהיו ביוגרפיה שלי פרטים שלא ימצאו חן בעיניה היא תמנע את הוצאת הספר שלי לאור".

     

    - הוא חי עם לוצ'יה עד יום מותו, כששניהם מטפלים בשתי ישישות נכות: אמה ואמו. את כותבת לא מעט על הקשיים היומיומיים בחיים האלה, אבל מעט מאוד על היחסים ביניהם.

     

    "בלשון המעטה, היחסים היו בעייתיים מאוד".

     

    - מדוע?

     

    "כי לוצ'יה היתה...אישה מאוד מיוחדת. היא סבלה מקינאה שהעכירה את רוחו עד מאוד. בכל פעם שהיה יוצא מן הבית היתה מביטה בשעון וטורחת לברר בדיוק מתי ישוב, היתה מתחקרת אותו ארוכות, היתה אובססיבית לגמרי וטיפוס די מדכא. הוא עצמו כתב פעם שבאושוויץ החיים היו צבעוניים אבל בטורינו הכל התנהל בשחור לבן, ואני חושבת שהוא התכוון לחיי המשפחה שלו".

     

    - ועם כל זה, ועם המשיכה אל המוות, שמר על ההומור והראייה האירונית שלו עד הסוף.

     

    "כמעט עד הזסוף, ובמקביל למחשבות על הסוף".

     

    עשר שנים חלפו בין צאתו של הספר לאור בצרפת לבין התרגום לעברית: בינתיים ראו אור עוד שתי ביוגרפיות של פרימו לוי. בספרה של אניסימוב תמצאו בעיקר עדויות מעולמו הציבורי של לוי, מכתביו ומשיחות של אנשים עימו. היא נוגעת בנפשו רק בעדינות ובכבוד ובלי חיתוכי איזמל מן הז'ארגון הפסיכואנליטי, ועל כך צריך להכיר לה תודה. מי שיקרא ירצה עד מאוד לשוב אל "השוקעים והניצולים", "הזהו אדם", "הטבלה המחזורית", "אם לא עכשיו, אימתי" ואחרים: האהבה המחודשת שניצתת בקורא לכתבים של נושא הביוגרפיה היא בעיני מחמאה גדולה לביוגרף: בעמלנות, באהבה ומתוך אותו צורך יהודי כל כך לתת עדות – מרים אניסימוב הרוויחה את המחמאה הזאת ביושר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לוי. החלטה רגעית?
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים