הרהורים על תפיסת הביטחון הישראלית
בין מלחמת ששת הימים ליום כיפור תפסה הפסיכולוגיה את מקומו של המקצוע הצבאי. במקום תפיסת ביטחון מקצועית ועניינית פותחו שלוש סיסמאות ששולטות בשיח עד היום: הרתעה, התרעה והכרעה
בימים האחרונים התעורר מחדש הדיון על תפיסת הביטחון של ישראל, בעיקר סביב הפרשנות למושג "הרתעה" והשימוש בו. אך, תפיסת הביטחון הישראלית מורכבת יותר ולצד ה"הרתעה" קיימים נדבכים נוספים.
תפיסת ביטחון נגזרת ממציאות גיאופוליטית, נתוני אוכלוסיה, משאבים וכושר ספיגה. אלה קבעו את תפיסת הביטחון של ישראל עד מלחמת ששת הימים, שאף כי לא נוסחה מעולם בכתב הייתה מקובלת על ההנהגה המדינית והצבאית והתבססה על שני עקרונות: (א) העברת המלחמה בהקדם לשטח האויב, מושג שמשמעותו השתנתה פעמים אחדות בשנות ה-50 המוקדמות עד שהפכה ל"מלחמת מנע"; (ב) השגת עליונות אווירית כדי להגן על צבא היבשה ועל האוכלוסייה האזרחית לא רק מחילות האוויר של האויב אלא גם מהארטילריה שלו.
דיעה
שובה של ההרתעה
יוסי בן ארי
פעולות נקודתיות לא מייצרות הרתעה. ההרתעה הישראלית נבנתה באופן שיטתי, נדבך אחר נדבך, לאורך שישים שנות המדינה והיא זקוקה להזנה מתמדת ושקט מוחלט
מן העקרונות האלה נגזרו אופי הצבא (חובה, קבע ומילואים), גודלו, מבנהו, תורת הלחימה שלו, תוכניותיו המבצעיות ויעדיהן ארגונו והלוגיסטיקה שלו. תפיסה זו יושמה באופן חלקי במלחמת סיני ובאופן מלא ומוצלח (למרות שגיאות שלא נחקרו וטופלו) במלחמת ששת הימים.
באווירת היוהרה שאחזה את ישראל לאחר מלחמת ששת הימים והשינוי במציאות הגיאופוליטית שהביאה, תפיסת הביטחון לא השתנתה. כך, ב-1973 נלחמה ישראל עם תפיסת ביטחון שעוצבה בשנות ה-50 ששוב לא הייתה רלוונטית. אם היה מחדל שקבע את מהלך המלחמה ההיא ותוצאותיה — זה היה המחדל. יתרה מכך, בין 1967 ל-1973 תפסה הפסיכולוגיה את מקומו של המקצוע הצבאי. במקום תפיסת ביטחון מקצועית ועניינית שלא נבחנה-מחדש, פותחו שלוש סיסמאות כתחליף, והן השולטות בשיח עד היום: הרתעה, התרעה והכרעה:
"הרתעה" היא מונח פסיכולוגי. היא קיימת כל עוד הצד השני נרתע, ובדרך כלל אינך יודע מתי הוא חדל להירתע ומדוע.
"התרעה" היא מונח ממשי יותר, היא תהליך מורכב שמתחיל בהשגת ידיעות, נמשך בהפיכתן למודיעין, בתרגומן למהלכים מבצעיים נגדיים ומסתיים בקבלת החלטות נכונות. אם משהו בשרשרת לא מתקיים — אין התרעה. התנאי הראשון שצריך להתקיים לקבלת התרעה הוא ההבנה שאין לך הרתעה.
"הכרעה" אף היא מונח פסיכולוגי הנתון לפרשנות ואינו מוגדר. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות בהן צד אחד חשב שהכריע את יריבו ולהפתעתו התברר לו שהיריב לא חש עצמו מוכרע והמשיך להילחם, ואף הטה את הכף לזכותו.
בשנת 1973 — כמו בשנת 2006 — התמוטטו כל שלושת המושגים: ישראל איבדה את ההרתעה, לא הייתה התרעה, והיא לא הצליחה להשיג הכרעה כי האויב לא ראה עצמו מוכרע ואין זה משנה כמה פעמים צעקנו ונצעק שניצחנו. מאז, השתנו הנתונים שינוי ניכר,אך אנחנו ממשיכים להתדיין על הרתעה, התרעה והכרעה. האויב התחלף, אבל אנחנו משתמשים מול הפלסטינים והחיזבאללה באותם מושגים ודפוסי חשיבה, שהיו תקפים לצבא המצרי והסורי אך אין להם משמעות מול קנאים דתיים המוכנים להתאבד או להקריב את חייהם ביחסי כוחות שאף צבא סדיר לא היה נלחם בהם. אך איננו נותנים את הדעת לשינויים ואין אנו מציעים להם תשובות.
מן הדיון אז והיום בולט היעדרו של מושג רביעי, "כושר ספיגה". ברור גם מדוע: יכולת ספיגה מותנית, בין השאר, בשני הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בחברה הישראלית — "שטח" ו"לכידות". כמה "אליטות" מנסות לשכנע את הציבור שהשטח הגיאוגרפי והלכידות החברתית איבדו את משמעותם, שאי-אפשר להחזיק בהם ולקיים אותם, ויותר מזה - שהם מזיקים לחברה יותר משהם מאפשרים את הישרדותה.
הלכידות מתפוררת, בין השאר, גם בגלל הוויכוח על היקף השטח אבל לא רק בגללו. היא מושפעת משינויי זהות ומעלייתן של זהויות חליפיות לזהות הלאומית-דתית, מפתיחת העולם לתנועה חופשית כמעט, ומאובייקטיביות שמערערת כל סמכות ואחריות. הבעיה אינה מיוחדת לנו אלא לעולם המערבי כולו, אבל חשיבותה לעתידנו גדולה הרבה יותר.
הצבא נגרר אחרי הוויכוח הזה, וזו התוצאה של החלפת גישה מקצועית, המבוססת על ניסיון עולמי מצטבר, בסיסמאות, ושל התקרנפות בעלי המקצוע, למעט חריגים יחידים, אל מול המנהיגים והתקשורת (שמשום מה מכנים אותה "דעת הקהל"). ממנהיגות אמיתית צריך היום לצפות ולדרוש שתתרכז בחיפוש הגרעין המשותף, ויהיה מזערי ככל שיהיה, מעבר לשיקולים אישיים ואלקטוראליים. מן התקשורת די לדרוש ולצפות שתתן במה חופשית למגוון הניסיונות לחפש את הגרעין הזה.
הכותב הוא פרופ' להיסטוריה, עומד בראש מוסד הרצל לחקר הציונות ומלמד בחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
