תולדות המאבק בסחר בנשים בישראל

עד שנת 2004, מדינת ישראל כמעט ולא התמודדה עם תופעת הסחר בנשים. לארגוני הסיוע שפעלו למען הנשים הנסחרות לא היו משאבים לעזור למספר הרב של הקורבנות, ובארץ לא פעלה ולו מסגרת אחת בה הן יכלו לשהות בתקופת עדותן נגד הסוחרים. מקרה הממחיש את הבעייתיות המאפיינת את התקופה התרחש כאשר נציגת מרכז "אשה לאשה" התקשרה לתחנת משטרה באזור הצפון, וציינה כי נודע לה על שתי קורבנות סחר שהגיעו למקום. "יושבות כאן שתי זונות. אולי את רוצה לדבר איתן?", השיב בבוטות אחד החוקרים.

מקרה אחר אירע באוגוסט 2003, אז התקבלה ב"אשה לאשה" בקשה מסניף מולדובה של "IOM" (ארגון ההגירה הבינלאומי), לסייע לאישה שנכלאה במכון ליווי. במשך שבוע הפצירו פעילות העמותה במשטרה לחלצה ולבסוף, כאשר השוטרים שחררו את האישה מהמקום, התגלו בו עשר נשים נוספות. בהיעדר מקלט לקורבנות סחר, ובשל סירובה של מנהלת ההגירה לקלוט את 11 הנשים במתקן המשמורת לעובדות זרות, איש לא ידע מה לעשום בהן. על-פי חוקי ישראל הן לא היו עברייניות והמשטרה לא יכלה לעצור אותן אלא בגין שהות בלתי חוקית, אך לא נמצא מקום בו ייכלאו. בסופו של דבר הן שוחררו וכל-אחת הלכה לדרכה בארץ לא מוכרת. 

למרות שחוק נגד סחר בנשים בישראל נחקק כבר בשנת 2000 והעונש המקסימלי לסוחרים עומד על 16 שנות מאסר, עד 2004 הענישה היתה סלחנית מאוד. העונשים שקיבלו הסוחרים היו מזעריים ולמשטרה לא היתה כל מוטיבציה לפתוח בחקירה כנגדם. אך בסוף אותה שנה התחולל תרחיש שגרם לתפנית משמעותית: ניסיון חיסול של עבריין מוכר והביא למותם של שני אזרחים חפים מפשע, עלה לכותרות. בשל חומרת המקרה הוחלט להילחם ביד קשה בפשע המאורגן בישראל, המשטרה פשטה על מכוני ליווי ומועדוני הימורים, ותוך שנה נפתחו כ-650 תיקי סחר בנשים.

מתקני הכליאה של מנהלת ההגירה התמלאו בנשים נסחרות שהמתינו לתעודת המעבר שלהן. עבור חלקן היתה זו 'תקופת הרהור', שבסופה הן הביעו הסכמה למסור עדות נגד הסוחרים. במקביל, לארגוני הסיוע ניתן אישור להגיע למתקני הכליאה, לראיין נשים, להעניק להן סיוע חומרי ונפשי ראשוני ולהסביר להן מהן זכויותיהן. רבות מהן נכלאו כשרק ביגוד מינימלי לגופן, מאחרות נמנעה הגישה לחפציהן האישיים בידי הסרסורים - וכולן חיו באווירת חוסר ודאות וחשש, שכן הן לא ידעו מה מצפה להן.

מדינת ישראל לוקחת אחריות

לאחר שישראל העלתה לסדר יומה את המאבק בסחר בנשים, הטיפול בנושא התקדם והשתפר. ב-2004 נפתח "מעגן", מקלט ראשון מסוגו לקורבנות הסחר, הפועל מטעם המדינה ומעניק להן סיוע ראשוני. עם הזמן המקלט הפך קשוב ומודע יותר לצרכים הייחודים שלהן, וחוסות בו לא רק נשים המעידות בתיקי סחר אלא אף כאלה שלא הביעו את הסכמתן להעיד. בנוסף, לפי נוהל חדש הנשים הנסחרות החלו לקבל ויזת עבודה, והן יכולות לבקש להאריך את תוקפה לאחר מתן עדותן בבית המשפט בשנה או שנתיים. סיוע משפטי מטעם המדינה ניתן להן בחינם, והוא כולל הגשת תביעה אזרחית נגד הסוחר בגין נזק נפשי ואי-תשלום כל חובותיו.

שינוי נוסף הוא הטיפול המשטרתי היעיל והזריז בדיווחים על חשד לסחר בנשים. מנהלת ההגירה והמשטרה פונות לארגוני הסיוע הלא-ממשלתיים כאשר אישה נעצרת בפשיטה על מכון ליווי ובמקרים בהם יש חשד כי היא קורבן סחר בנשים, בבקשה לזהות אותה ככזו. במקביל, רף הענישה עלה, ולאחרונה אף נשלח

סרסור שהורשע בעבירת סחר ל-14 שנות מאסר. הנשים הנסחרות גם החלו לקבל פיצויים במסגרת עסקאות טיעון. בעקבות הניסיון שנרכש בנושא, המדינה הגיעה להחלטה שעסקת טיעון תתבצע רק לאחר שהסוחר יביא את סכום הפיצויים במלואו לבית המשפט. זאת בשל הקושי בו נתקלו הרשויות בגביית הפיצויים מסוחרים שנכלאו.

מאידך, כיוון שמרבית הנשים שהעידו בתיקים שנפתחו ב-2004 גורשו מהמדינה, ורק כעת נסגרים התיקים ונקבע גזר הדין הכולל פיצויים, הן אינן מודעות לכך ולזכויות שמגיעות להן. בעיה נוספת כרוכה בביטוח הרפואי, לו זכאיות נשים השוהות במקלט לקורבנות הסחר. נשים הנמצאות מחוצה לו מסיבות שונות אינן יכולות לקבל סעד רפואי ונפשי בחינם.

שינוי נוסף הוא פעילותה של מתאמת בין-משרדית מטעם משרד המשפטים, עו"ד רחל גרשוני, שותפה אמיתית המסייעת לארגונים במאבקם. למרות עבודתה החשובה, אמונתם של רוב הארגונים היא כי המדינה צריכה לקחת על עצמה את האחריות על כל תחומי התופעה, ובמיוחד על הטיפול בנשים קורבנות הסחר, מצב הקיים רק באופן חלקי כיום.

מיהן הנשים הנסחרות?

המקרה ה'קלאסי' שאליו נהוג להתייחס במסגרת זיהוי קורבן סחר הוא כאשר אישה מבקשת עזרה בהצלתה, או כאשר מתבצעת פנייה מארגון בארץ הולדתה. ארגוני הסיוע המקומיים מעבירים באופן מידי את המידע למשטרה ונציגיהם נפגשים עם האישה, שלרוב מעידה כי לא ידעה שתועסק בזנות. בעבר היו מקרים רבים שכאלו אך היום הם נחשבים לחריגים, שכן רוב הנשים חיות בדירות שבהן הן 'חופשיות' יותר. כלומר, הן אינן כלואות מאחורי סורג ובריח המאלץ אותן להישאר במכוני הליווי.  

אולם גם אם לא מדובר בכליאה הכרוכה באמצעי שמירה פיזיים, השפעתו של הסרסור ניכרת באופן משמעותי. החומה שסוגרת על אותן נשים היא סייג פסיכולוגי-רגשי. הסרסורים משתמשים במניפולציות על-מנת להחליש את הנשים שתחת חסותם, ולגרום להן להבין שחוץ מהמעגל בו הן נמצאות אין להן דבר. לרבות מהן נאמר כי תצטרכנה לשרת שניים או שלושה לקוחות ביום תמורת סכום מסוים, אך בפועל הן מגלות כי המספר קרוב יותר ל-15 עד 20 לקוחות - וכי שכרן תלוי בגחמת הסרסור. גרוע מכך, הסוחרים מנצלים את חולשתן ובמקרים רבים מעודדים אותן לצרוך סמים. כך הם יוצרים תלות משמעותית של האישה בהם, מפני שבידם ההחלטה אם לספק לה סם ואם לאו.

קורבן הסחר מול המשטרה והחברה

בינואר 2006 נערכה פשיטה מסיבית על מכונים באזור התחנה המרכזית בתל-אביב. כ-30 נשים נעצרו, מתוכן 15 נשים ממדינות חבר העמים שהוחבאו מאחורי קירות כפולים ובמחילות באחד ממכוני הליווי. להפתעת השוטרים שלקחו חלק במבצע, לא רק שהנשים לא הודו להם אלא שהן זעמו וגידפו אותם. עם זאת, לאחר זמן מה בו שהו במתקני כליאה והמתינו לקבלת תעודת מעבר (המכונה 'תקופת הרהור'), כמה מהן הסכימו להעיד נגד הסוחרים. 

זעמן של הנשים, שהפתיע את השוטרים ואת הציבור בישראל, אינו תופעה יוצאת דופן. מאפייני התנהגותן של קורבנות הסחר ותגובתן הרגשית, כך למדנו עם השנים, שונים מאוד מאלה של נשים הנפגעות מכל סוג אחר של אלימות. התנהלותן קשה לחיזוי ופעמים רבות מעוררת כעס ולא רצון להגן עליהן. הסיבה לכך היא

הטראומה המתמשכת שחוו, המביאה אותן לשוב ולעבוד כזונות פעם אחר פעם. רצונן לתקן את שאירע להן בעבר מחזיר אותן למעגל הסגור של הסחר שוב ושוב.

פעילי ארגוני הסיוע נתקלים לא אחת במקרים של נשים נפגעות סחר שהוברחו לישראל לפני כמה שנים, עברו התעללות קשה, הצליחו להימלט וחזרו שוב לארץ כדי לעסוק בזנות. האמת הכואבת היא שהן, קרוב לוודאי, לעולם לא תצאנה מהמעגל, ודאי לא עד שיבינו מה נעשה בגופן. הן לא ביקשו מהמשטרה להציל אותן, ולכן הציפייה שיהיו אסירות תודה על חילוצן אינה מציאותית. הנשים הללו זקוקות לזמן כדי להבין את שקרה להן, ואכן חלק מהן מביעות בסופו של דבר רצון להעיד כנגד הסוחרים. אחרות כלל אינן מוכנות לעשות זאת.

את חמת הציבור והמשטרה מעוררת העובדה כי מרבית הנשים ידעו במה יעסקו כשהוברחו לישראל. כיוון שכך הן לא נתפסות כקורבנות, והציבור ששופט אותן אינו מתייחס לניצולן על רקע המצוקה עימה הן התמודדו בארצות מוצאן. רבות מהן שימשו כזונות במולדתן והן אינן מודעות כלל לאפשרויות אחרות העומדות בפניהן. עולמן הוא עולם של הישרדות, שקרים, התעללות והשפלה, עולם שבו אין מקום לרצונותיהן או לדרך חיים אחרת.   

השיקום שלהן ממושך, וכולל תהליך העצמה אישית שחשיבותו עצומה. בדומה לילדות ונערות שהיו קורבן לגילוי עריות, נשים המועסקות כזונות נוטות לנטרל את רגשותיהן ולהפריד ביניהם ובין גופן הממשי. עם הזמן הן נוטות לפתח מעין פיצול אישיות, לפיו "לא אני עם הלקוח, אלא אישה אחרת". קבוצת התמיכה בהן הנשים הללו לוקחות חלק נוגעות בסוגיה הזו, במטרה לייצר אצלן זהות עליה יש להן שליטה מלאה.     

ריטה חייקין, זוכת פרס "Vital Voices" הבינלאומי על עבודתה, משמשת כרכזת פרויקט המאבק בזנות וסחר בנשים של עמותת "אשה לאשה" 

• המכללה החברתית-כלכלית , עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות. מדור שבועי מגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה. 
  

• לכל שיעורי המכללה לחצו כאן