המוסד לבידור ישראלי

שלושה חודשים לפני שהלך לעולמו קנה יאיר אחי־אילן, בעלה של תיקי דיין, לה מתנה: כורסת מסז' משוכללת, כזו שעושה שיאצו בכל הגוף. האם הוא ידע שגופה יזדקק לנחמה בקרוב, כזו שלא יוכל להעניק לה בעצמו? האם חישב את הקץ ורצה להספיק להשאיר מזכרת במרכז הסלון? ואולי הוא פשוט הרגיש שבלי קשר למצבו - תיקי וכורסת מסז' הם שני דברים שחייבים להתחבר? אחרי הכל, מספיק היה לראות אותה במחזה של חנוך לוין, "יעקובי וליידנטל", שם גילמה את דמותה של רות שחש המקללת כר נוצות על שהוא לא עושה לה מספיק נוח, כדי להבין עד כמה האשה הגדולה הזו צריכה שיעשו לה מקום נעים, מפנק ומושלם בשבילה.

"אני מרגישה שהכישרון בכלל לא קשור אליי" (צילום ינאי יחיאל)

"אני חייבת שיהיה לי נוח", מפרשת דיין, "חנוך כתב את הדמות הזו בשביל זהרירה חריפאי, אבל בפעם הראשונה שראיתי אותו נדהמתי לגמרי, הרגשתי כאילו שהדמות נכתבה ממש עליי. לכל מקום שאני הולכת אליו אני דואגת שיהיה לי כיסא לשים את הדברים, ושמולו יהיה כיסא לשים את הרגליים".

ראיתי שהסברת למלצרית בדיוק איך את רוצה את הסלט והחביתה.

"נכון, כי בגילי אני כבר יודעת בדיוק מה אני רוצה ואיך אני רוצה את זה. כשאתה צעיר אתה פחות חושב על דברים כאלה, אבל כשאתה מגיע לגילי אתה לא רוצה להיות אפילו עשר דקות ב'לא נוח שלך'. בכל מה שאני עושה בחיים שלי אני מקלה על עצמי. זה נורא נוח לי לדעת שאני שחקנית בקאמרי לכל ימי חיי וגם אקבל מהם פנסיה".

אבל כל הזמן רואים אותך גם בטלוויזיה.

"נכון, אבל מדובר בדברים שאני עושה למרות התיאטרון. קודם כל זה התיאטרון. זה נורא נעים לי לדעת שיש לי הצגה חדשה בעוד כמה חודשים, להתכונן לקראתה ולהרגיע את הנפש".

את יודעת, יש אנשים שבשבילם הגדרת הנוחות זה לא לעבוד בכלל.

"לא אני, אני מאוהבת במקצוע שלי, זה מקצוע אדיר. ובכלל בזמן האחרון אני יכולה גם להגיד שאני מוכשרת. די, אני לא יכולה להצטנע, אני באמת יודעת לעשות את זה טוב. אבל אני מרגישה שהכישרון הוא בכלל לא קשור אליי, אני לא אחראית לזה. שמו אותו פה במבנה הגדול הזה במקרה, הוא יכול היה להיות גם במקום אחר. אני לא עושה מזה עניין".

מה עושה אותך שחקנית טובה?

"זה שאני אוהבת אנשים. הרי מה זה משחק? זה היכולת להתבונן, להסתכל ולבצע. כבר כשהייתי בת שנה וחצי חיקיתי את איך שהדודה שלי הולכת, ועד היום זה מה שאני עושה. אני מדברת עם כל מי שמדבר איתי, אני אוהבת לראות ברחוב אדם שמזהה את תיקי דיין ואת איך שהוא יוצא מהמבוכה. בזמן שאת היית עסוקה במשהו אחר אני התבוננתי באנשים, זה הכל".

במסגרת ערוץ החיים הנוחים אם כן, ממשיך תיאטרון הקאמרי גם בגיל 58 לספק לדיין אתגרים חדשים ולנו תירוצים משמחים לראיין אותה. כבר שנים שהיא משחקת בהפקות הדגל של התיאטרון, אם זה לצד חברתה הטובה קרן מור לצורך סיפורן המיוסר של אם ובת ב"לילה טוב אמא", המחזה הטעון והמדובר של הלל מיטלפונקט, "עיר הנפט", או הפרויקט המתוכנן הבא, "חתונת הדמים" של פדריקו גרסייה לורקה שעובד לקונפליקט הישראלי־ערבי. אך בין כל אלה השתרבבה לה פתאום ההצגה "בואינג בואינג", קומדיה של טעויות שבה דיין מגלמת מנהלת משק בית צרפתייה הסובלת ממיגרנה תמידית בשל התעקשותו של מעסיקה (מיכה סלקטר) לתמרן בין שלוש ארוסות שונות, סאגה שהיא מנסה לפצח בעזרת חברו הטוב המגולם על ידי דרור קרן.

לשימוש פנאי פלוס בלבד ! תיקי דיין (צילום: ינאי יחיאל)

ממש לא מסוג הדברים שדיין מורגלת בהם, אבל אחרי השתלטותה המגוונת על לוחות המשדרים עם הסדרה "אמא'לה" (עונה שלישית בדרך, טוב לדעת), פרסומת לבנק דיסקונט, הנחיית תוכנית הבישול דלת השומן, "השף הבריא"; ותפקיד הרבנית ב"הסודות" של אבי נשר - מה זאת בשבילה הצגה חמודה לוועדי העובדים?

"בהתחלה לא רציתי לעשות את 'בואינג בואינג'", היא מתוודה. "זה לא הז'אנר שלי. כשעשיתי קומדיה, זה תמיד היה חנוך לוין, שזה משהו אחר לגמרי. אז שלחו אותי ללונדון לראות איך עושים את ההצגה הזו שם, עם שחקנים שקספיריים, פרנסיס דה לה טר מגלמת את הדמות שלי, ופתאום אמרתי שמתחשק לי להצחיק. אני כבר שש שנים רצוף מתאבלת ובוכה ומתייסרת, גם זה יכול להיות מצחיק, אבל נחמד לי להצחיק לא מתוך כאב, אלא פשוט כי זו המטרה. התגעגעתי לזה".

מתי עשית את זה בפעם האחרונה?

"בחלטורות. כל חיי עשיתי חלטורות באהבה גדולה. אני חולה על זה. לעמוד לבד על במה ולגרום לכולם לצחוק ברמות של איבוד התחתונים, איזה כיף. כשהתחלתי להרוויח יותר כסף מדברים אחרים ויתרתי על זה, אבל עכשיו אני מתגעגעת להצחיק אנשים, שפשוט יצחקו בצורה הכי טהורה שיש. ביום שישי הופענו בפני חברת קוסמטיקה, העובדות צחקו כל כך שזה הוביל למחיאות כפיים ולהפסקת ההצגה. אפילו עשו לנו גל".

איך את מקבלת בחירות?

"האינטואיציה שלי תמיד מכתיבה לי את הדרך ברמות שאני מקשיבה לה מאוד. אני מקבלת עצות בסביבה הקרובה והמקסימה שלי, אבל האינטואיציה אומרת לי בדיוק מה לעשות. אני מאמינה וסומכת עליה כי היא הוכיחה את עצמה".

"בטח, אם אני יוצאת מלהקה צבאית אחרי מלחמת ששת הימים עם כל החבר'ה, וכולנו באופוריה שאנחנו הסטארים של המדינה, אני הרי שרתי, 'וההרים עוד בוערים באש זריחות', והיינו ברדיו ומפורסמים, וכולם הולכים לפשה (המפיק א.ד.פשנל - ה.ב) כדי לעשות 'כולם הלכו לג'מבו', ומה אני עושה? את 'מלכת האמבטיה'. אז זה לא אינטואיציה? ופשה דווקא פגש אותי, אבל לא רציתי את זה. האינטואיציה אמרה לי לעשות את חנוך לוין, מה שהרעיד את המדינה באותה תקופה. זה היה אבן דרך ומאז אני עושה רק אבני דרך.

קרובים קרובים (צילום: עוזי סייג)

גם 'קרובים קרובים' זה אבן דרך, 'מישל עזרא ספרא' זה אבן דרך, וזה ששיחקתי את שקספיר וצ'כוב, בעיני זה דברים שאין שני להם".

האינטואיציה של דיין היא גם זו שגזרה עליה גלות מרצון מעולם הסאטירה. אם אתם זוכרים משהו ממערכת הבחירות המגעילה של 1999, אתם בטח גם יכולים לנחש למה, או ליתר דיוק - בגלל איזו מילה טעונה שיצאה לה בטעות מהפה, כשניסתה לתאר את תומכי בנימין נתניהו בכנס תומכים של אהוד ברק. רמז: זה מתחיל באל"ף ונגמר בתשדירים לא מחמיאים של הליכוד.

"סאטירה זאת שאיפת חיי, אני רואה את 'ארץ נהדרת' ו'שי ודרור' ונורא מקנאה כי אני טובה בזה, אבל אני לא יכולה, זה מגרד משהו מאוד לא טבעי אצל אנשים".

בגלל ההתבטאות ההיא?

"בגלל האספסוף, כן".

זה עד כדי כך טראומטי?

"זה משהו שקרה בטיימינג מאוד גרוע בבחירות שכל המדינה היתה כוחנית והאגרופים היו שלופים, ופתאום נתפסו עליי. ומי אני בכלל? ביבי עומד על במה ומדבר על תיקי דיין. אתה ראש ממשלה ומתעסק איתי? ועכשיו הולך להיות ראש ממשלה עוד פעם, כמה הזיכרון שלנו קטן? עד כמה אנחנו מטומטמים?".

הרגשת שעיר לעזאזל?

"הרגשתי שהאשימו אותי במשהו שלא היה הגיוני, הרי אני פרענקית בעצמי. מה, נפלתם על הראש? גם לא דיברתי נגד הליכוד, אלא אמרתי לקופירייטרים לדבר בגובה העיניים עם הציבור, אבל בגלל שהתרגשתי יצאה לי המילה הזו. אבל ההתנהלות שלי אז היתה גאונית, כי במשך חודש בעלי לא הרשה לי לדבר עם אף אחד, ולמזלנו זה עבר. היום אני לא רוצה להתמודד עם הרגשה כזו שוב, זה היה לא נעים. הפכו אותי למפלצת. אני גם לא יכולה להתגייס לשום דבר ולעשות שום דבר, הכל בגלל האמירה הזו".

לפני כשנתיים ארזה דיין את כורסת השיאצו, את הטלוויזיה ואת כל אלבומי התמונות, שמה בארגזים ועברה מדירה במרכז תל אביב ליפו העתיקה.

המעבר היה הרבה יותר מגיאוגרפי - היא חזרה לדירה הראשונה שבה גרה עם בעלה יאיר אחי־אילן לפני שנולדו שתי בנותיהם. דיין רצתה לחזור אל הריחות, המראות והתחושות שליוו אותה בתחילת דרכם: היא, שחקנית מבטיחה על סף פריצה, בוגרת להקה צבאית ולווינית חבורת לול. הוא, במאי ועורך בערוץ הראשון, שעשה הסבה למחשבים. הם חיו יחד 30 שנה עד שתקפה את יאיר מחלה קשה, שבעקבותיה נכרתו שתי רגליו. הוא נפטר בגיל 55. כיום, כשהיא סבתא לשניים ואלמנה זה ארבע שנים, נוכחותו בחייה חזקה מתמיד.

האבל נהיה קל יותר?

"לא, אבל אני נהנית לזכור את היחסים שלנו, את כל הדברים הטובים. זו היתה מערכת שבה אפשרנו זה לזו הכל, כל אחד דאג להכל והיה הכל. אם בא לו יום אחד להיות מלך ישראל, אז הוא יהיה מלך ואני המשרתת, ואם בא לי שזה יהיה הפוך, זה היה הפוך. אני לא מרגישה שאני יכולה להיפתח למשהו אחר עכשיו, כי אין מי שישווה לו ואין לי כוח להתחיל משהו כזה. הקדשתי ליחסים האלה את חיי, עשיתי זאת בשמחה ובששון, אבל עברו רק ארבע שנים מאז שהוא נפטר, מה קרה? אחרי 31 שנה ביחד, זה לא פשוט".

יש הצעות?

"בטח (צוחקת), את יודעת, אבל אני לא משדרת הזמנה. אומרים לי שאני נראית טוב, גם בתוכנית בישול וגם בפרסומת, בזמן האחרון כולם מצלצלים ושואלים אותי אצל איזה רופא עשיתי ניתוח, ואני מסבירה להם שפשוט יש לי מאפרת נהדרת".

את שומרת על המשקל?

"לא. אני אוכלת המון. אני עולה במדרגות, אבל חוץ מזה לא עושה ספורט. מדי פעם אני נתקפת בהלה שאוי אוי אוי צריך לשמור על עצמי במיוחד במקצוע הזה, אבל אין לי משמעת עם אוכל. בעבר הייתי יורדת יותר בקלות, אם אמרו לי שיש צילומים ל'קרובים קרובים' מיד הייתי יורדת חמישה קילו. עכשיו זה יותר קשה. מה לעשות, אני פשוט אוהבת את האקט של האוכל, כמות של אוכל מרגשת אותי ועושה לי ביטחון.

קרן מור תיקי דיין (צילום: חנוך גריזיצקי)

אני מרגישה שאני מכורה לאוכל. ברור לי שאם הייתי רוצה הייתי מרזה. בסופו של דבר זה הבחירה שלך, הרי אין שום סיבה שלא אצליח להתענות כמו קרן ולהיות רזה מאוד".

מזל שיש גברים שאוהבים את זה ככה.

"כולם, לא חלק. יאיר אשם בזה כי אף פעם בחיים הוא לא היה אומר לי השמנת או משהו כזה, הוא אהב כל סנטימטר. בכלל, כל החיים שלי, לא משנה כמה שמנה שהייתי ואיך שנראיתי, תמיד סמכתי על הגוף שלי והחיוניות שלי ועל הסקסיות שלי. כל החתיכים היו חברים שלי, הרגשתי מאוד בטוחה במיניות שלי ובנשיות שלי. הגברים שהיו איתי נתנו לי הרגשה שאני מלכת העולם, אבל בתוך הקומפלקס הייתי גם קטנה ועדינה, בעיקר עם הבעל שלי".

הבנות שלך לוחצות עלייך להכיר מישהו חדש?

"הן שואלות מה קורה, אבל אני לא פתוחה כרגע. אני בטוחה שמשהו יקרה כי אני נורא זוגית ומשפחתית, אבל אוהבת גם להיות לבד".

ואת לבד הרבה?

"בארבע שנים האחרונות מאז שהתאלמנתי אני הרבה לבד. נכנסים ויוצאים חברים וחברות, אבל לא בהגזמה. אני אוהבת ונהנית להיות לבד, כי במהלך היום, בחזרות ובהצגות בערב, אני כל הזמן מוקפת בהמולה גדולה. השקט אהוב עליי, אני אוהבת לשבת על הגג שלי עם הבריזה ולא לעשות כלום. אני לא צריכה לנסוע לחו"ל בשביל זה".

את טיפוס נוסטלגי?

"אני מאוהבת בעבר שלי. אני זוכרת הרבה רגעים באהבה ומקדשת אותם וחוזרת אליהם".

טוב, את מוסד בבידור הישראלי, לאן שלא תזרקי אבן בטח יש זיכרון מקסים.

"נכון. את יודעת שאני הופעתי עם אריק איינשטיין חצי שנה? היינו ישר אחרי הצבא ונסענו בכל הארץ, יורדים מהטנדר ושרים 'היי ג'וד' וחוזרים. הייתי מאוהבת בו, באריק".

תיקי דיין (עטיפת האלבום)

קשה לא להיות.

"בלתי אפשרי".

אז למה לא התחלת איתו?

"נו באמת, היה לי אז חבר וגם הוא היה תפוס. כל הבנות היו מאוהבות בו אז. הוא היה משהו, לא שוביניסט כמו אורי זוהר. היתה בתקופה הזו הרבה חדשנות ומקוריות לצד תוקפנות ואלימות, אבל אריק לא היה כזה".

את נזכרת בעיקר בדברים הטובים?

"כן. בעלי היה אומר שיש לי זיכרון סלקטיבי ואני זוכרת מה שאני רוצה. הרי גם במערכת יחסים יש הרבה דברים רעים, יש הכל, פעם אתה למעלה ופעם למטה, זה החיים. זה מזכיר לי שיר שכתבתי פעם. באתי למאיר אריאל ואמרתי לו, יש לי רעיון לשיר, אני רוצה שתכתוב אותו, סיפרתי לו את הרעיון והוא אמר לי -מה את צריכה אותי, שבי ותכתבי את זה בעצמך. זה הולך משהו כזה:' עברתי הכל, הייתי הכל, הייתי מלכה ושפחה ואוהבת ונאהבת ובוגדת ובגדת והייתי הכל, ועכשיו מה אני רוצה? רק עוד פעם אחת, להיות מלכה ושפחה ואוהבת ונאהבת וכו'... רק עוד פעם אחת".