שתף קטע נבחר

ועדת האור שכּבה

החודש ימלאו ארבע שנים לפרסום דו"ח ועדת אור. המלצות הדו"ח אומצו אך לא יושמו, הפערים הולכים ומעמיקים, והממשלה לא עושה דבר

החודש ימלאו שבע שנים לאירועי אוקטובר 2000 (אינתיפאדת אל-אקצה), שבמהלכם נהרגו 13 אזרחים ערבים מאש כוחות המשטרה, וימלאו ארבע שנים לפרסום דו"ח ועדת אור. המלצות הדו"ח אומצו על-ידי הממשלה דה-יורה, אך אף אחת מהממשלות לא יישמה אותן דה-פקטו. כמו כן, השוטרים שהרגו את הצעירים הערבים לא הועמדו עדיין לדין.

 

במפגש שקיים המכון הישראלי לדמוקרטיה לפני כשלושה חודשים בירושלים, הצהיר ראש הממשלה אולמרט בפני קבוצה של חוקרים ואנשי ציבור יהודים וערבים, כי "אי יישומן של המלצות ועדת אור היה טעות והחמצה של הזדמנות אמיתית". האמירה נכונה ומהווה הודאה ברורה וישירה, ללא התפתלות או התחמקות, בכך שאלה דברי הספד כנים ואמיתיים לדו"ח אור, אשר אורו כבה מזמן.

 

במערכות יחסים שיש בהן קונפליקט בין רוב ומיעוט, מתרחשים לעתים אירועים דרמטיים. מצד אחד, אירועים אלה נחרתים בתודעה הקולקטיבית של המיעוט כמכונני זהות, ומצד שני הם יוצרים לרוב הזדמנות היסטורית לתקן את עיוותי העבר וההווה ועוולותיהם, וליצור עם המיעוט מערכת יחסים המבוססת על עקרונות של צדק, חירות ושוויון. אך  אם מי שבידיו כוח ההחלטה וההכרעה הפורמלי אינו מנצל את ההזדמנות, אירועים אלה עשויים להיות חוליה אחת בשרשרת של משברים שיתרחשו קרוב לוודאי בהמשך, ואף יסלימו ויהיו חמורים וקשים יותר.

 

מי שעוקב אחרי האוכלוסייה הערבית יכול להבחין בנקל כי מצבה הולך ומידרדר בכל תחומי החיים: חינוך, רווחה, תשתיות, תעסוקה ואבטלה, העמקת העוני, בריאות ודיור, וכי הפערים בין יהודים וערבים הולכים וגדלים. הדבר מעיד על העדר מדיניות שוויונית ועל חוסר רצונה ונחישותה של הממשלה להביא לשינוי מהותי. יתר על כן, אפשר ללמוד מזה שכוונתה האמיתית של הממשלה היא העמקת הפערים. האפליה הקיימת היא תולדה של מדיניות מכוונת, שיטתית ומתמשכת.

 

צדו השני של המטבע הוא הגזענות והשנאה כלפי האזרחים הערבים. אלה הולכות ומעמיקות, עד כדי היות תקופה זו הקשה ביותר ביחסם של המדינה והרוב היהודי כלפי האזרחים הערבים מאז קום המדינה. אין ספק שדעת הקהל והאווירה הציבורית משפיעות על מקבלי ההחלטות בדרג הפוליטי ובדרג המקצועי, ולהיפך.

 

בשנים האחרונות נהגו ממשלות ישראל להכריז על הכנת תוכניות לפיתוח היישובים הערבים. האחרונה שבהן הייתה תוכנית ארבעת המיליארד, שביצועה החל אחרי אירועי אוקטובר. אלא שלא זו בלבד שביצועה נמשך פרק זמן ארוך מהמתוכנן, היא אף לא הושלמה.

 

אחרי מלחמת לבנון השנייה הכריזה הממשלה על תוכנית לשיקום חיפה, הגליל והצפון, שבמסגרתה הוקצו כמיליארד שקלים ליישובים הערבים. יחסית לצרכים הרבים והדוחקים, הסכום נמוך מאוד, והתוכנית, שנועדה לשיקום הצפון בלבד, אינה יכולה לענות על צורכי היישובים הערבים במשולש, בנגב או בערים המעורבות.

 

כיום קיים ואקום תכנוני. לממשלה אין אף תוכנית ברורה ומקיפה לצמצום הפערים. לכן על הדרג הפוליטי בראשות ראש הממשלה לגבש תוכנית מקיפה שתחתור לשוויון. עליה להגדיר יעדים ולוחות זמנים ברורים, ולהקצות לה את המשאבים הנחוצים. לא פחות חשוב – בגיבוש התוכנית צריך לשתף מומחים ערבים ונציגים של הציבור הערבי.

 

במקביל, על הממשלה לאמץ תוכנית הדרכה והכשרה לפקידים במשרדי הממשלה כדי שיכירו את הציבור הערבי ואת צרכיו, ולהתחיל בתהליך של החלפת הקונספציות הישנות והאוריינטליסטיות בגישה מקצועית, שוויונית ואזרחית, שלא תונע על-ידי בורות או שיקולים זרים.

 

במקביל, על רשויות אכיפת החוק למצות את הדין עם השוטרים שירו והרגו את האזרחים הערבים, כי אסור ליורים להלך חופשים בחוצות העיר, ואסור לחלוף הזמן להשכיח מאיתנו את ההכרח המוסרי למצוא את האשמים.

 

עו"ד עלי חיידר, מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי, העמותה לקידום שוויון אזרחי

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים