נדז'ה מוכשרת, המון פוטנציאל

מיהי נדז'ה? הרומן המסתורי של אנדרה ברטון, ההוגה והיוצר הסוריאליסט, שהיה עמוד תווך בתנועה הסוריאליסטית בשנות ה-20 בפאריז, אינו מתמסר לשיוך ז'אנרי מוגדר. בו זמנית הוא יומן, מסה פילוסופית, כתב תעודה אסתטי, סיפור פנטסטי, רומן סנטימנטלי ומקרה בוחן פסיכולוגי; וכמו מעשה ההטלאה הז'אנרי, הוא מבקש לשלב את החשיבה על - ובעיקר את המעשה של - התשוקה, היופי, הזהות והסובייקט.

נדז'ה היא צעירה בלתי יציבה ומסתורית, טראומטית ורדופת שדים, שמגיעה לפאריז, מנוצלת ומדרדרת; היא משוטטת עירונית בנוסח בודלייר, משוררת רחוב. עלילותיה של נדז'ה מהדהדות לנושאים השגורים של הרומאן הקלאסי של המאה ה- 19, אולם על מרכיבי העלילה מושתת מעשה פואטי שמתנגד לקונבנציה המוכרת. ברטון מסרב לריאליזם, שתובע ניטרול של יסודות רגשיים או מדומיינים; הוא מבקש ליצור חוויה מילולית שמשחזרת באופן אותנטי את הסובייקט – על מטען הפנטזיות, החלומות והחרדות שלו; הוא יוצר הסמכה בין מילה לתמונה, בין הכתוב, המדומיין והנחזה, על מנת לטשטש את ההבחנות הפסיכואנליטיות בין המודע והתת מודע, בין החלום למציאות.

אי של אי יציבות

נדז'ה - ומערכת היחסים בינה לבין המספר - היא הפעלה של החוק הסוריאליסטי, שמבקש לשחרר את החלום ואת הדמיון מכבליה של השפה המדוברת, שכפופה לאסתטיקה בורגנית מסרסת: אסתטיקה שמכתיבה על מה מותר ועל מה אסור לדווח, כיצד ניתן לצאת אל העולם ולהפגין את האני באמצעות מילים. אולם נדז'ה, כדמות וכטקסט, נדמית כמי שחורגת מהמיפוי האנושי. היא אי של אי יציבות, של טשטוש הגבול בין פנים וחוץ, בין פאריז לבין הנפש.

פאריז, נדז'ה, כתיבה, תמונה: התשוקה של הרומן לארבעת היסודות הללו היא אחת. האהבה שהמספר מגלה כלפי נדז'ה, ההתמסרות לכוח הפיתוי שלה – אולם גם האמביוולנטיות שמביאה אותו לנטוש אותה בזמן התמוטטותה – מופעלת בו זמנית גם כלפי העיר. פאריז היא עצמה אובייקט ארוטי, מפתה ומעורער, שאינו מאפשר – בדיוק כמו הדמות הנשית שסובבת ברחובותיה – לתפוס את זמן ההווה כמקור של ודאות וידיעה. פאריז היא מרחב של ארעיות, רוחשת הפתעות וסכנות, אינה ניתנת לשליטה או להבנה מלאה. היא עומדת בניגוד לפריז הספרותית – המתקתקה, האלגנטית והרומנטית. ברטו מתעכב על הפן הדקדנטי, המתנוון, המושחת: פאריז של ברטון היא שוק פשפשים ענק, היא גורל נפשי, גחמני ושרירותי מאין כמותו, כמו התת מודע האנושי. העיר אינה מאכלסת את הנפש הרדופה, אלא היא עצמה העולם הפנימי: לא דימוי שלו ולא איור שלו, אלא התגשמותו. והיא מסעירה ומטלטלת את הדמות שמצויה בה ואת המילים שנכתבות על אודותיה.

לפיכך הרומאן "נדז'ה" אינו יכול לקבל על עצמו משמעות שנובעת מהפעלה של כללי מוסר או תבונה. חמקמק, פרום, מעורער, בלתי פונקציונלי, הרומאן מבקש לשווא להבין את "האני" ולשרטט כלי מידה אסתטיים שמאפשרים אליו גישה. האני יכול להיות מובן רק באמצעות כתיבתו כסיפור, אולם הסיפור אינו יכול לתפקד, כדרכו, כמסגרת יציבה וממושמעת להבנת הנפש. הסיבה לכך היא שה"אני" תמיד רדוף: על ידי חלום, זיכרון, חרדה, תשוקה. הוא לעולם אינו יכול להיות חלק ממשנה סדורה, שיש לה התחלה וסוף, שיש מי שחתום עליה ונוטל עליה אחריות. לפיכך הניצחון של הרומן הוא גם בהכרח כישלונו: האפשרות לספר את הנפש, לרדוף אותה ולתאר את רדיפותה, תובס על ידי המילים הקבועות והיציבות. הסיפור מבקש לייצב, לייצג, להציב תמונה – אולם באותה נשימה מילולית הוא גם משכיח את הארעיות ואת התנועה הבלתי פוסקת של הנפש.

ובכל זאת הרומאן מלווה בצילומים, שמתעדים דמויות ברומאן (מלבד נדז'ה. היא אינה מתועדת). התצלום הוא מקור של ידיעה ושל סמכות; הוא מצהיר: "הנה אני, אני קיים במציאות". התמונות שב"נדז'ה" הן מבויימות ואפילו בנאליות, ויש בהן מידה של פשטות מלאכותית שאינה יכול באמת ובתמים לייצר תחושה של קיום מציאותי בסיפור. "ביקשתי", מדווח ברטון, "לספק דימוי צילומי של כמה מהאנשים וכמה מן העצמים, דימוי שצולם מזווית מיוחדת שממנה אני עצמי התבוננתי בהם. בהזדמנות זו נוכחתי שלהוציא כמה חריגים, הם סירבו פחות או יותר לתוכניתי".

אולם הסירוב שלהם רק מגביר את החרדה מנזילותה של זהותם של הגיבורים; אף תמונה לא תוכל לקבע את הזהות הזו או להצביע אליה. ברטון מגייס את כל כוחות המדיה על מנת להמחיש את תחושת הנזילות הזו: הוא משתמש בצילומים, בציטוטים, בהתייחסות לטקסטים אחרים. הסיפור יוצא מגבולותיו, שב וחוזר, מבקש לפרוץ את גבולותיו ונמלך בדעתו – כמו דמויותיו, גם אותו לא ניתן למסגר.

גן עדן של מלכודות

נאג'ה עוסק ביחסים שבין כתיבה, זכרון ושכחה. הוא מצהיר על אמת ספרותית עמוקה אחת, על פיה סיפור שזוכר הוא בהכרח גם סיפור ששוכח - שוכח את הנפש, שמספרת בו זמנית יותר סיפורים מכפי שהדף – או המילים – יוכלו להכיל. ברטון פונה לדמות שלו וכותב: "זהו הסיפור שגם אני נעניתי לכמיהה לספר לך, שעה שבקושי הכרתיך, את שאינך יכולה לזכור עוד, אך כבמקרה ידעת את ראשיתו של הספר הזה, הופעת לצידו כה בעתו, בסערה וביעילות, כדי להזכיר לי מן הסתם שביקשתי שיהיה 'פתוח כדלת' ושדרך הדלת הזו לא אראה לעולם כנראה איש נכנס זולתך. נכנס ויוצא זולתך".

המתח שבין השער הקפקאי הזה, שמיועד אך ורק לאדם שלא יוכל לעולם להיבלע בו לחלוטין, הוא חלק מפרוייקט הכתיבה הסוריאליסטי: הרומן הסוריאליסטי יהיה תמיד אנטי-רומן, וזה מקור הפרדוקס שלו – וגם מקור הקסם הממולכד שהוא משרה. ברטון כותב: "ייתכן שהחיים דורשים פענוח כמו כתב סתרים. אפשר לדמות את ההרפתקה הגדולה ביותר של הרוח למסע לגן העדן של המלכודות".

"נדז'ה" הוא רומן שעוסק באופן שבו כתיבה יכולה לברוא עולם, כלומר להמירו לסיפור ולהפנותו אל הזיכרון, ובאותה נשימה גם לשלם מחיר על האובדן של נזילות הנפש וגם להתענג על החירות שאובדן האותנטיות הזה מאפשר. תרגומה המעולה של מיכל בן נפתלי משחזר בעברית את אווירת הדמדומים ההיפנוטית של המקור, ואחרית הדבר שכתבה – שמגיבה לרומאן יותר מאשר מבארת אותו – היא מופת של כתיבה מסאית מורכבת, מרתקת ומרגשת.