שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    אפקט הפחד

    יותר משסרטי האימה מפחידים אותנו, נראה שאנחנו פוחדים לעשות אותם. בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה המקומית יש מעט מאוד יוצרים שמעיזים להבהיל ולהגעיל את הקהל שלהם. מי אשם במצבו העלוב של הז'אנר בארץ? היוצרים, המזומנים או אולי הקהל שבכלל עוד לא מוכן לזוועות מבוימות?

    לילה חיוור, גשם שוטף. זוג נתקע עם מכוניתו באמצע כביש הסרגל. גם הרדיו-דיסק שלהם תקוע ומנגן בקולי קולות שוב ושוב את אותה שורה מתוך שיר של שלמה ארצי. זו יכלה להיות סצינת פתיחה מבטיחה לסרט אימה ישראלי. אבל בארץ, רוב הסיכויים שסצנה כזאת תסתיים בתאונת דרכים ולא במתקפת אנשי זאב או בפגישה גורלית עם גיבן אוחז בעששית, שיוליך את השניים במתק שפתיים לכליאה ממושכת באחת הטירות הגותיות הפזורות בארצנו.

      

    אז נכון, טירות גותיות אינן מאוצרות הטבע בהם נתברכה ישראל, אבל מקורות השראה אחרים דווקא יש כאן: מדינה שהיא ישות קטנה ושלווה לכאורה מוקפת בכוחות אופל, אי מבודד שתושביו נקצרים על ידי רוצחים מוטרפים בגלל איזה חטא קדמון. שלדים בארון? בשפע. פחד מארמגדון? כל הזמן. אבל משום מה, בטלוויזיה האימה הבדיונית דוברת שפות זרות בלבד, הקולנוע, על אף פריחתו הנוכחית, מעדיף להתמקד בדרמות קיומיות וגם מצבה של סיפורת האימה לא טוב בהרבה. האם נידונו להיות מדינה שדלתי היצירה שלה נעולות בשלשאות כבדות בפני אימה מקורית?


    פרנקנשטיין. האבא של האימה

     

    יש ערפד שמדבר עברית

    ניצני אימה דווקא נראו בארץ ומסתבר שהיה פה ערפד עברי אחד והוא לא נחת מהחלל החיצון (אם כי גם אחד כזה יתקבל בברכה!) אלא נולד בגליל, בספר "לילה אדום" של גל אמיר. "לקחתי תלמיד ישיבה, הפכתי אותו לערפד והשתלתי אותו בנוף", מספר מחבר הספר שגיבורו הוא ערפד צפתי. "הספר הצליח פחות מספרי האחרים מפני שמיתוס הערפדים שייך לעמים שיותר קשורים לטבע ולאדמה ולאמונות הפגאניות מאשר לנו, בעלי המסורת של למדנות ותורה ויהדות וא"י".

     

    ואכן, כפי שיכלה להעיד מרי שלי לו היתה קמה לתחייה כזומבי, מקור האימה הבדיונית שתועדה לראשונה בספרים, הוא באגדות וסיפורי עמים. כשכתבה על פרנקנשטיין באנגליה ו-וושינגטון אירווינג על סליפי הולו באמריקה, בין המלים ריצדו צלליהם של המיתוסים העתיקים, שעקבותיהם נראו בבירור עוד קודם לכן, באגדות העמים שליקטו האחים גרים וברבים מסיפורי הגיהנום הנוצרי.

     

    למרות שגם לנו יש את סיפור הגולם בפראג שקם לחיים הודות לכוח מיסטי שנפח בו המהר"ל, וזרע הרס בגויים, ונכתבו מחזות כמו "הדיבוק" שנבנו על בסיס רחב של אמונות טפלות, לפי אמיר: "היהודים היו יותר מדי עסוקים לא להישרף על המוקד ולא היה להם זמן לפחד מערפדים. הנסיבות החיצוניות הקשות גורמות לנו להתכנס בתוכנו ולהפגין בעיקר אלימות כלפי חוץ ולא אחד נגד השני".

      

    שמעון אדף, שכתב את ספר הפנטזיה "הלב הקבור", נזכר בספר אימה אחד נוסף על "לילה אדום", "איש אינו אשם" של ריצ'ארד שילה, סופר אמריקאי שניסה לכתוב ספר סטיבן קינגי בעברית. "אבל לא נוצרה פה סוגה של ספרות אימה במובהק", הוא אומר.


    "אכול". מקום ראשון בתחרות האימה של יס

     

    לפי אדף, ספרות האימה נחלקת לשני סוגים. ספרות האימה המטאפיזית שמתעסקת ברוחות רפאים ואירועים על טבעיים והאימה הפסיכולוגית שמושפעת מאדגר אלן פו. "ספרות אימה מהסוג המטאפיזי אין לנו" מסביר אדף. "כי אין פה את התנאים הגיאוגרפיים והפיזיים כדי שהיא תתרחש. המקומות העתיקים הם קדושים ואנחנו לא חושבים עליהם כעל אתרים שאוצרים זמן שנאגר שם ולפתע משתחרר בצורת רוחות או יצורים עתיקים. אין אפלוליות בישראל, זו ארץ שטופת שמש.

     

    "ספרי אימה לא תפסו בארץ מסיבות היסטוריות, בעיקר בגלל הניסיון של הספרות העברית לכונן את עצמה כספרות עילית גבוהה ולהפנות גב לכל מה שנקשר בו שמץ של פופוליזם, זבל או תועבה. גם הספרות האימה הגבוהה, כמו 'טבעת החנק' של הנרי ג'יימס, לא קיבלה ביטוי פה.

     

    "אני חושב שיש גם סיבה פסיכולוגית עמוקה אצל סופרים שיצרו כאן ספרות שהיא מגויסת לתיעוד ולמיפוי המציאות הישראלית. המציאות הזאת עדיין לא התגבשה והיא עוסקת בשמירה על דברים, בלהקפיא אותם, לתפוס אותם ברגע שהם קורים ולספר אותם. ספרות אימה עוסקת בהיפך הגמור, היא מספרת על הרגע שבו פורצת סוג של עוצמה אלימה שמשחיתה את המציאות. הספרות פה מנסה דווקא להחזיק את המציאות יחד, כדי שלא תיפול ולא לאתגר אותה. הספרות לא רוצה לעסוק בהתפרקות של המציאות הנפשית הישראלית. לא דרך ספרות האימה, אולי בצורות אחרות".


    "נקמת ילדי הגזזת". הטריילר של רועי צורף 

     

    אדף לא מתעלם מהניסיונות שנעשו בעבר לכרוך מיסטיקה יהודית ואימה על ידי סופרים כמו עגנון ("האדונית והרוכל") ושטיינברג ("העיוורת"). "לאורך שנים סופרים השתמשו פה באלמנטים פנטסטיים בספרות יפה. עמוס עוז וא"ב יהושוע התעסקו בזה מעט ונסוגו. אבל יכול להיות שבעקבות המהלך שקורה עכשיו, שיותר סופרים צעירים מתנסים בספרות פנטזיה, בין אם כספרות יפה או כספרות ז'אנרית, תיפתח גם האופציה של ספרות האימה".

     

    אימה, אבל קטנה

    בספרים אם כך, אפשר לסמן כרגע ואקום גדול. אבל מה לגבי הקולנוע? בעולם, סרטי אימה מלבלבים כבר עשורים, במרכז ובשוליים. "הוסטל", "המסור" וסרטי "הצעקה" זכו להצלחה מסחרית גם בארץ והעשירו את ז'אנר ההבהלה בקהלים חדשים. אבל בשוק הסרטים בישראל, שפורח לאחרונה, קשה לאתר אפילו סרט אימה מקורי אחד באורך מלא.

     

    מתחת לפני השטח דווקא רוחשת קהילה רחבה של יוצרים צעירים ומוכשרים שאוהבים את התחום המודחק הזה ומבקשים ליצור בתוכו. "אנשים עמדו בתור כדי לעבוד בפרוייקט שלי בהתנדבות", מספר רועי צורף, האיש שמאחורי "נקמת ילדי הגזזת" - טריילר לסרט שאינו קיים - שנעשה לפי מיטב המסורת של סרטי הסלאשר, סרטי רציחות גועשות דם, שהמונומנטלי שבהם היה "פסיכו" של היצ'קוק והמובהק שבנציגיו הוא "טבח המנסרים מטקסס".

     

    בטריילר מובא סיפורם של הילדים שרוססו נגד גזזת בשנות החמישים. "אולי עם תמיכה של הפקה מחו"ל, הסרט יוכל להפוך לסרט באורך מלא. אני חושב שאם יהיה סרט אימה ישראלי איכותי, שידבר במושגים אוניברסאליים, הוא יוכל להצליח בעולם".

     

    עשיית הטריילר ממחישה את מצבו של הז'אנר בארץ: יש בחישה יצירתית, פוטנציאל שיווקי, אין כסף. יוצרים אחרים מצליחים לתת מפלט יצירתי לתשוקה שלהם לאימה באמצעות סרטים קצרים. במסגרת פרוייקט "הו, האימה" הפיקה קרן רותם מוריה לפני כשנה ארבעה סרטי אימה בני 5-8 דקות כל אחד, שהוקרנו בסינמטק ובערוץ MGM. גם שלושה מתוך 14 הטריילרים שהתחרו בתחרות הטריילרים של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב וחברת HOT, "מת לראות", משתייכים לז'אנר האימה, ואפילו חברת yes ערכה תחרות של סרטי אימה ומדע בדיוני קצרים לפני כחצי שנה.

     

    אז למה הז'אנר עדיין נותר דחוּק במתחם הסרטים הקצרים בלבד? יתכן שניתן לתלות לפחות חלק מהאשמה במלחמות ובפיגועים שמוסיפים מספיק שחור ואדום לחיים בישראל. "אחת הבעיות המרכזיות בארץ היא שאנחנו חיים את האימה יום-יום. נורא בא לך לברוח מהמציאות, לדרמה או לקומדיה הרומנטית", טוען שי שרף, במאי סרט האימה הקצר "Buy Bonus", שהופק במסגרת פרוייקט "הו, האימה", וגם נשלח לפסטיבל סרטי אימה בספרד. "לקראת סוף העבודה על הסרט שלי, אחרי הצילומים, גייסו אותי ללבנון. כשחזרתי, הרגשתי שאני פשוט לא יכול לעבוד על הסרט הזה יותר".

     

    דני לרנר, יוצר המותחן הפסיכולוגי הגובל באימה "ימים קפואים" ומנהל ערוץ HOT Prime, חושב אחרת: "דווקא בגלל שיש לנו פה את המציאות הקשה הזו, זה נותן פתח להכניס אותה אל סרטי האימה. זה יכול להיות מרתק - גם בשבילנו, כי אנחנו חיים את זה, וגם בחו"ל - כי דווקא בתחום הזה אנחנו יכולים לחדש", הוא טוען.


    "ימים קפואים". גובל באימה

     

    "קחו לדוגמא את 'מורעלים' (טריילר אימה המשתתף בתחרות "מת לראות", שבמרכזו קבוצת חיילי מילואים - ד.ע.). למה לא לעשות כזה סרט, במקום לעשות כל הזמן את אותם סרטי צבא. אבל מפיצים וקרנות הקולנוע בישראל נוטים שלא לעשות דברים שלדעתם לא ילכו בארץ. החשיבה כאן מאוד סגורה. אבל עד שלא יעשו וינסו, לא נדע אם הקהל יבוא".

     

    תפסיקו לכתוב דרמות

    גם בטלוויזיה הישראלית, רווית האימה הקיומית, אין הרבה אימה בדיונית. ראשי מחלקות הדרמה בערוץ 2 ובכבלים, לא נתקלו מעולם בתסריט אימה לטלוויזיה. "יגידו לך שלא עושים כי אין לזה קהל, אבל זו לא הסיבה. מה שמניע את גלגלי העשייה זה היוצרים עצמם", אומרת אפרת רבינוביץ', מנהלת מחלקת הדרמה של HOT לשעבר, "ואני לא נתקלתי מעולם בתסריט מהסוג הזה ובעשר שנים האחרונות עשיתי אלפי שעות דרמה, קראתי מיליוני קילמטראז' של תסריטים. כל מה שהגיע אלי ניתן לשייך לשני סוגי עיקריים: דרמות ודרמות קומיות. אז צריך רק שהיוצרים ירימו את הכפפה".


    "באפי ציידת הערפדים". מוטיבים נוצריים מדי בשבילנו

     

    והכפפה אכן הורמה, לפחות פעם אחת, על ידי מיקי בהגן, יוצר הסדרה שצמררה ילדים ומבוגרים בשנות ה-80, "סיפורים לשעת לילה מאוחרת". בהגן הוכיח שאפשר להפחיד גם בעברית. "זה היה בתקופה בה ערוץ 1 היה מונופוליסטי וזכה ל- 45% רייטינג", מספר בהגן שליהק לסדרה שחקנים כמו טוביה צפיר וענת עצמון. "ילדים קטנים התגנבו לצפות בזה בלי שההורים ירשו, כולם צפו בזה.

     

    "כשהתחלתי ליצור אותה, הייתי עוף מאוד מוזר וחריג בנוף הטלוויזיוני ואפילו הקולנועי. הפחדים הפרטיים שלי העסיקו אותי הרבה יותר מהקונפליקטים הלאומיים, ודרך היצירה של החומרים שעשיתי הפכתי לפחות מפוחד. כל היוצרים הם אנשים די מפוחדים. ארג'נטו לא נוסע ברכבות, היצ'קוק תמיד סיפר על חוויות ילדות מצמררות שעבר. כל חיי לא רציתי להפחיד אבל כשאני יושב עם חברים ומספר בדיחה, בסיומה משתררת שתיקה מקפיאה. לפעמים מישהו מגחך מתוך נימוס. ניסיתי לעשות קומדיות בעבר ואנשים יצאו עם פנים חיוורות כמו סיד. נועדתי ליצור אימה כנראה".


    "הוסטל". מתי תהייה הגרסה הישראלית?

     

    בידיו של בהגן 26 פרקים כתובים לסדרת המשך, והוא מחכה עכשיו שמישהו ישוב וירים את הכפפה שלו. בהגן: "בערוצים המסחריים טוענים שזה נועד לשידור בשעת לילה מאוחרת וזאת הבעיה שלהם: אין אפשרות לתקצב דבר כזה, מפני שזה דורש תקציבים של שעות לילה מוקדמות יותר. אבל בלי ששמנו לב, השתרש כאן ז'אנר של אימה יותר מבכל אחר בעולם במקום בשעת לילה מאוחרת - בבוקר, בכותרות העיתונים".

     

    ולמרות הנסיבות המכשילות לז'אנר, יכול להיות שקם פה דור חדש. "אני מקבל הרבה מאוד מיילים מיוצרים שכותבים לי שהושפעו מהסדרה. סטודנטים לקולנוע שניסו ליצור בז'אנר הזה, ביקשו את עצתי, ולאחרונה יצא לחנויות DVD ראשון שלה. המכנה המשותף של כל התגובות שמגיעות אלי עד היום, הוא שיש צימאון אדיר לתחום הזה, כך שאין ספק שהישראלי כפי שאני פוגש אותו מעוניין ביצירה בתחום".

     

    הנאצים עשו מספיק

    ואולי התשובה למחסור באימה מקורית היא שבישראל מתקשים לקחת דם, איברים כרותים ורציחות בהומור. גם אמריקה, כשהפכה לאזור מוכה אסון אחרי ה-11 בספטמבר, הקפיאה למשך תקופה את תעשיית סרטי האימה שלה. וב"באפי ציידת הערפדים" יצרו שערוריה זוטא כשבעונה השלישית שלה ביקשו לשדר פרק סיום ובו טבח בבית ספר תיכון, הדומה לזה שהתרחש באמת בקולומביין.

     

    יובל נתן, מנהל ערוץ "ביפ", חושב שסוג ההומור הזה לא מתאים למקומותינו.

    "זה ז'אנר שמטרתו לתבל את החיים לאנשים משועממים, שנוצר לרוב על ידי ילדי פרברים מבוססים פלוס, שהחיים שלהם נקיים, שמורים ומוגנים, ומשהו מפחיד מעלה להם את האנדרנלין. בישראל אין אוכלוסיות שחיות בבועות.

      

    "יש לזה גם מטא הסבר: השואה. כל ילד ישראלי חי עם יום אחד בשנה של אימה איומה. מה יותר אימה מזה שמספרים לך איך זורקים תינוק בן חצי שנה, יורים לו בראש מול אמא שלו, מגלחים לה את השיער, מרעיבים אותה, הורגים אותה בגזים, שורפים ועוקרים לה את השיניים? עכשיו לכי תפחידי אותי עם אחת שצורחת בחושך. הנאצים עשו בשבילנו את האימה". 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לרנר. חייבים לנסות
    בהגן. סיפורים לשעת בוקר מוקדמת
    צילום: רות בהגן
    אמיר. לבד במערכה
    לאתר ההטבות
    מומלצים