מיוחד: ישראלי בבית הכנסת האחרון בדמשק

כשנכנסתי לאחת הסימטאות ברובע העני שבתיו העתיקים מטים לנפול ישב שם על כיסא, שעון אל הקיר, איש צעיר ומשופם. כשראה אותי מתקדם לעברו קם וחסם את דרכי. הוא היה לבוש בלבוש אזרחי, אבל הבחנתי שבחגורת מכנסיו תקוע אקדח.

יום הכיפורים בבית הכנסת בדמשק, מול ארון הקודש (צילום: רון בן-ישי)

הסברתי לו בערבית מתובלת באנגלית את מבוקשי. "ממנוע" (אסור), הייתה התשובה. אחרי משא ומתן לא קצר ואחרי שכמה שטרות החליפו ידיים התרצה השוטר - או שמא היה זה איש מוחבראת (מודיעין) - ונכנס פנימה אל סמטה צרה בין שני בתים.

כעבור עשר דקות חזר עם גבר נמוך קומה כבן חמישים עטוף טלית. "מה אני יכול לעשות בשבילך?", שאל היהודי בצרפתית. החלטתי לא להסתכן והצגתי עצמי כתייר, מרצה לגיאוגרפיה. אלברט קמאו, הרהר לרגע ומבלי לשאול שאלות הציע לי לבוא בעוד שעתיים, לקראת סוף התפילה. "יום כיפור הוא יום קדוש לנו, היהודים", אמר באנגלית. "אנחנו לא רוצים שיפריעו לנו להתפלל לבורא עולם ולבקש ממנו מחילה". עשיתי כדבריו.

כשחזרתי, כבר ישב בסימטה איש ביטחון אחר. התהליך חזר על עצמו ובסופו מצאתי את עצמי הולך בעקבות מר קמאו בסמטה הצרה שהתרחבה לפתע לכדי חצר גדולה ומרוצפת שמזרקה במרכזה. חמש נשים עמדו שם והתפללו בדבקות מתוך סידורים. בצידה הדרומי של החצר מבנה גדול, בנוי אבן. דלתו פתוחה לרווחה אל אולם בית כנסת מהודר שתקרתו גבוהה, קירותיו מצופים עץ כהה, מעוטרים בשלטי נחושת ועליהם פסוקי תורה.

"זהו בית הכנסת הצרפתי של היהודים הספרדים בדמשק. האחרון בסוריה שעדיין מתפללים בו", אמר אלברט קמאו בגאווה. הוא הציג עצמו כראש הקהילה היהודית בדמשק והזמין אותי להיכנס פנימה. ארון הקודש היה פתוח לרווחה. היו שם שמונה ספרי תורה עתיקים בתוך מיכלים גליליים עשויים כסף ומעוטרים בפיתוחים יפהפיים.

בימים הקרובים יביא ynet תיעוד וידאו מיוחד ממסעו של רון בן-ישי - מדמשק ועד לדיר א-זור. התיעוד המלא מהמסע - היום במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות".